עיר קשה, לונדון. יקרה פחד. ספל קפה, חמש לירות שטרלינג (את כל הסכומים צריך להכפיל בשמונה בערך). נסיעה בטיוב, ארבע לירות לכל כיוון. אפילו המקומיים מתלוננים. והתיירים לא באים. האמריקאים נעלמו. במצב המטבע שלהם הם לא יכולים להרשות לעצמם לטייל באירופה, ועל אחת כמה וכמה בבריטניה. אפילו כיכר טרפלגר ריקה, לא רק מיונים, גם מצעירים שבדרך-כלל ממלאים אותה. וקניות? תשכחו מזה.

אבל לונדון היא לונדון, עם התערוכות המרשימות (אוונגרד רוסי מראשית המאה העשרים, איש הרנסנס הגרמני לוקס קראנאך, דאדא). התיאטרון חוגג כמו תמיד. הרויאל שייקספיר קומפני מסיים את העונה המפוארת של כל המחזות הגדולים, המחזמר "בילי אליוט" ממלא אולמות, ואילו "שר הטבעות" מפסיד הון. אבל להצגה של שני מחזות של הרולד פינטר בתיאטרון קומדי אפשר לקנות כרטיסים במחיר מוזל (20 פאונד) ולהיכנס. לא צריך אפילו להזמין מראש.

המחזה החדש של יסמינה ריזה לא משהו, אבל המשחק משובח (רייף פיינס וג'נט מקטיר), כמו תמיד. ואיילין אטקינס נהדרת כרגיל במחזה ישן של אדוארד בונד, "הים". לא שכחנו גם את המוזיקה הנהדרת באולמות הקטנים והגדולים. בוויגמור הול, למשל, אפשר לשמוע קונצרט משובח ב-10 עד 20 פאונד. על מסעדות היוקרה אינני יכולה להעיד, אבל בג'יימס סטריט, ממש מאחורי אוקספורד סטריט, יש כמה וכמה בתי-קפה מקסימים ושווים לכל נפש. בקיצור, לא רע שיש מי שמשלם את החגיגות, אבל אפשר להסתדר גם בלי.

קצת משונה לקרוא בלונדון את אתרי האינטרנט הישראליים שמדווחים על הוצאות העתק של בני הזוג נתניהו בעיר, ולא רק משום שהסכומים שעליהם מדובר אכן מעתיקים את נשימתו של מי שמנסה להסתדר שם עם תקציב סביר. אלא שאל השמחה לאיד, שאין כמוה שמחה, כידוע, מצטרפת גם תחושה לא נוחה.

כשמדברים על ביבי נתניהו הנהנתן, ואהוד ברק ממגדלי אקירוב, ואהוד אולמרט איש הנדל"ן, שלא לדבר על הסיגרים, מתבקש צקצוק השפתיים המוכר. והתקשורת לכל ענפיה וזרועותיה מספקת אותו, ובכמויות מסחריות.

אבל רגע, אלה אותם עיתונים ואותם ערוצים שדוחפים לנו כל יום כמעט סיפורים על "מאה האנשים שעשו את זה באמריקה" (הרשימה פחות או יותר קבועה, עם אותם מצליחני היי-טק בעמק הסיליקון ואילי נדל"ן בניו-יורק) ועל "חמישים הנשים המצליחות ביותר בעסקים" (גליה מאור ועופרה שטראוס כבר אמרנו?).

וכש"דה-מרקר" רוצה להמציא את עצמו מחדש בסופי שבוע, מתוך חשש מפני "כלכליסט" (שגם הוא פונה אל אותו מגזר מושך מודעות), הוא מקדיש לנושא חצי גיליון. וזה אחרי מצעדי המטוסים הפרטיים והיאכטות, ודיירי המגדלים החדשים של תל-אביב, וכך הלאה וכך הלאה. ואנחנו, בני התמותה, יכולים רק לאכול את הלב. אנחנו הרי חיים ממשכורת נורמלית. לא יכול להיות שיש לנו משהו מעניין להגיד. אנחנו ממש לא סיפור.

לא חולף כמעט שבוע שבו אנחנו לא קוראים על חבורת צעירים שמכרה פטנט לחברת טכנולוגיה גדולה בחו"ל. אלא שלא הפטנט עצמו, החידוש, ההברקה, התעוזה המחשבתית והיצירתיות הם שמציתים את דמיונם של הכתבים והעורכים, אלא מספר המיליונים שבהם נרכשה החברה, והעובדה שיש לנו שוב "מצטרפים חדשים למועדון ה'מסודרים'", הצעירים מסדרת הטלוויזיה שכל מה שמעניין אותם הוא איך לבזבז את כספי המכה הגדולה שעשו, והפכו למושג.

התקשורת מטפחת את המצליחנות הכספית כמדד היחיד לשיפוט הישגיו של אדם. מי שלא עושה לביתו סכומי עתק הוא לוזר לא נחשב, גם אם העבודה שהוא עושה חשובה ומרתקת. אפילו ה"טאלנטים" המוכרים בטלוויזיה מתעקשים לבחון את מעמדם על-פי היקף החוזה.

עכשיו פתאום הנהנתנות הופכת למלת גנאי, לגועל נפש. עד למוסף החג הבא, שבו שוב ימלאו אותנו בסיפורים על אותם יפים ועשירים שחיים להם בפלנטה אחרת, כמו בסרטים.