לקראת השבוע האחרון של "עופרת יצוקה", עמדו האיזור (והעולם) בפני פרשת דרכים מבלבלת: מצד אחד, החלטת או"ם על הפסקת אש; מצד שני, התעלמות מוחלטת הן מצד הישראלים והן מצד החמאס. מספר ההרוגים וההתקפות עלה, משני צידי הגבול, ולרגע נדמה היה שבצפון ישראל נפתחת חזית נוספת. אפשר היה לצפות שהתקשורת האמריקאית תשקף את נקודת הרתיחה הפוטנציאלית הזאת ברעש ובצלצולים ושתצא בדרישה תקיפה לחדול מהאש.
בפועל, התקשורת האמריקאית המשיכה להתייחס אל המלחמה בעזה כמעט עד הרגע האחרון בתור "סייד קיק", רעש רקע להתרחשויות הפוליטיות העמוסות בארצות הברית עצמה. פה ושם דיברו אמנם על ההרוגים, הפצועים, הטנקים והדיונים המדיניים בארץ ישראל הרחוקה – אבל נדמה שהעיתונות האמריקאית בחרה להדחיק את המשבר. האם לאמריקאים מתחיל להימאס מאיתנו או שבמבצע "עופרת יצוקה" התנהלה ישראל כהלכה ומנעה מעצמה כאב ראש תקשורתי?
בחינה של השידורים והדיווחים בתקשורת האמריקאית במהלך השבועיים הראשונים של חודש ינואר מוכיחה שטקטיקה יכולה להפוך בנקל למסר, שעיתוי מוצלח יותר או פחות עשוי להשפיע על טון סיקור, ושבמלחמת ההסברה המתמדת שבה ישראל נמצאת בעולם המערבי, המטרה הישראלית צריכה להיות מזעור נזקים תקשורתיים ולאו דווקא ניצחון היסטורי וצדקני על פני "תקשורת עוינת", כביכול.
לצורך המחשה בחרתי בשתי רשתות טלויזיה המשדרות חדשות במשך 24 שעות ביממה – "פוקס ניוז" הידועה כבעלת נטיה שמרנית מובהקת, ו-CNN המתייגת עצמה כ"מיינסטרים" הפונה לכל קשת העמדות, אבל מואשמת חדשות לבקרים (בארץ ובארה"ב) כנוטה שמאלה. בעיתונות הכתובה דגמתי מתוך "לוס אנג'לס טיימס", עיתון שנחשב ליברלי ו"בעייתי" לישראל מבחינת הסיקור במזרח התיכון, וב"שיקגו טריביון", עיתון מאותה הקבוצה ("טריביון"), אבל בעל נטיה שמרנית. הנחת היסוד היתה שכלי התקשורת ה"ימניים" יתבוננו בעין אוהדת על מאבקה של ישראל בארגון טרור כמו החמאס, בעוד שכלי התקשורת ה"שמאלניים" ידגישו את סבלם של האזרחים בעזה.
מבעד למצלמה הסגורה
בסוף השבוע הראשון למבצע, שידרה רשת פוקס מגזין תיעודי על "הבריחה מהחמאס" שהתבונן בערוותו של הארגון מבעד לעיניו של מוסב חסן-יוסף, בנו של אחד ממייסדי הארגון, שנמלט לארה"ב, התנצר, ועכשיו מעיד ממקור ראשון, מסן-דייגו, על שלטון הפחד וההסתה נגד ישראל אליהם נחשף בילדותו. פחות או יותר באותו עיתוי, התמקדה רשת סי.אן.אן בקולות המפוחדים מעזה ובקשר אחר בין אב לבת: הוא רופא בבית חולים שיפא בעזה, היא מתגוררת בצפון קרוליינה, והרשת תיווכה ביניהם בטלפון, בזמן שסיפרו זה לזו על הזוועות.
שני סיפורים "הומניים" מתוך איזור קרב המייצגים שני עולמות שונים לחלוטין ומאששים לכאורה את הנחת היסוד: רשת פוקס ניוז מחפשת צידוקים למאבק המערבי (והאמריקאי) בארגוני הטרור האיסלמיים, ולפיכך מתייצבת בדרך כלל לצד ישראל בעוד CNN מתחברת למגאפון העולמי, ותובעת איזון בין האינטרסים של המערב לבין פורענותם של הפלסטינאים ולפיכך מכוונת את המצלמה הרבה יותר לעבר האמבולנסים, הפצועים, וקולות הנפץ בסימטאות, מאשר אל הטרור וההסתה. טון הסיקור חיזק את המסקנה הזאת: "הקורבנות החפים מפשע במקרה זה, הסובלים בעזה", כפי שכינתה אותם, באחד הימים הראשונים למבצע, כתבת הרשת אוקטביה נאסר, האחראית על הדיווחים בתקשורת הערבית. המגיש, דון למון, שראיין אותה לא טרח לאזן או לעדן, או אפילו לציין שיש גם כמה קורבנות חפים מפשע בדרום ישראל. אחר כך מצא למון דרך מעניינת להשוות בין סערת הרגשות של העזתים לבין זו של האמריקאים אחרי ההתקפה על בנייני התאומים, השוואה שודאי אינה מקובלת על מרבית הישראלים.
(תצלום: משידורי רשת "פוקס")
החלוקה הזאת התחדדה עוד יותר כשמספר האזרחים שנפגעו בעזה ביום שלישי עלה בצורה משמעותית עם פגיעות טילים בגן ילדים. "מטרתה של ישראל להוריד את החמאס על ברכיו לא עבדה עדיין...נקלעים באמצע – אזרחים, ילדים שמתים בכל שעה", אמר הפתיח הדרמטי במשדר חדשות הבוקר של CNN האמריקאי. "כמה זמן תוכל ישראל להמשיך באסטרטגיה הזאת?", תהתה המגישה. באותה שעה תיארו בפוקס ניוז כיצד ישראל נלחצת בכל פעם להסכים להפסקת אש שבפועל לא מחזיקה מעמד לאורך זמן, וציטטו את טענתה של ישראל שאזרחי ארצות הברית לא היו מבליגים על ירי רקטות אל שטחם, והזכירו שגם הנישא הנבחר, ברק אובמה, סירב בתוקף עד כה לזרז את הישראלים לסיים את המלחמה. האם זה מקרה שסי.אן.אן דוחקת בישראל, בשפה אירופאית כמעט, להתחיל לקפל את הכוחות, בעוד שפוקס ניוז רומזת שכדאי להמשיך במבצע עד שישיג את מטרותיו?
(כתב רשת פוקס, דייוויד לי מילר, משדר מגבול רצועת עזה; נתי שוחט, פלאש 90)
שתי הרשתות מצהירות השכם והערב על חתירתן לסקר את הסכסוך באופן מאוזן וחסר פניות למרות שכל מי שצופה בהן מקבל תמונה שונה. ובכל זאת, במלחמה בעזה היה משהו שונה: הדיווחים נעשו מבחוץ. כעיתונאים אנחנו אמורים אולי להסתייג מהחלטת צה"ל לסגור את עזה בפני העיתונות; כישראלים חייבים להודות שהיא שרתה היטב את צרכי ההסברה. חסימת הכניסה לעזה סייעה לצמצם באופן משמעותי את מינון התמונות המחרידות של גופות מרוטשות וילדים מדממים. קשה לדמיין אפילו מה היה אופיו של הסיקור אם ניק רוברטסון, הכתב שבע הקרבות של CNN, היה מורשה לשוטט מבית חרב אחד לשני בסמטאות בית חנון, ולראיין בני משפחה אבלים, במקום להתכופף מתחת למכונית ישראלית באזור שדרות, כשרקטות קסאם עפות מעל ראשו.
בכל מה שקשור לקרבות בתוך האולפן – ההסברה הישראלית השתפרה בהחלט. נדמה שמשרד החוץ הישראלי מתחיל להפנים שהיצמדות למסר רגוע, ממוקד, חוזר ונשנה, עדיף על זעם קדוש וירי בלתי מכוון לכל עבר. כשמקשיבים לציפי לבני, מרק רגב, רב-סרן אביטל לייבוביץ' ודוברים אחרים מגיבים על "עופרת יצוקה", נדמה כאילו מישהו שם שינן את הלקח ממערכות קודמות. הנה דוגמה מתוך ראיון של ציפי לבני עם כריסטיאן אמנפור, הכתבת הבינלאומית המובילה של CNN.
(תצלום: משידורי רשת CNN)
אמנפור: אז אתם תמשיכו (בפעולה הצבאית) עד שהם יפסיקו (לשגר רקטות)?
לבני: הם נדרשים לחדול (מהפגזות).
אמנפור: ואם הם לא (יפסיקו)?
לבני: "אז ישראל תאלץ לנקוט באמצעים ההכרחיים. זה יכול להיות במבצע הזה או בשלב מאוחר יותר. בסופו של יום, הם צריכים להבין שאנו נחושים לשנות את המציאות עבור אזרחינו. המטרה היא לא לפעול נגד האזרחים בעזה, וזה לא (דיון בשאלה) מי שולט בעזה. כל עוד אנחנו חיים בשלווה בישראל".
מולם, נדמה היה שהמרואיינים הפלסטינאיים איבדו את מגע הקסם הטלוויזיוני אפוף הזעם והתוכחה, ונקלעו ללימבו הסברתי משלוש סיבות: 1. היריבות בין אשף לחמאס מקשה על הדיפלומטים מהמחנה הראשון להגן על הלוחמים של המחנה השני. 2. הסתירה בין הדרישה ל"הפסקת אש" לבין הסירוב של החמאס לחדול מירי הרקטות. 3. מול הפחתת הציפיות של הישראלים (הפסקת ירי הרקטות), מציבים הפלסטינאים דרישות מרחיקות לכת שמתאימות למשא ומתן לשלום כולל, ולא למו"מ מוגבל על הפסקת אש.
הנה המחשה מראיון שנערך בסי.אן.אן בין המגישה סוזאן מלוו, לבין דובר החמאס אוסמה חמדאן:
מלוו: גורמים רשמיים בישראל אומרים שכל מה שהחמאס צריך לעשות הוא להפסיק את הרקטות ולסגור את מפעלי הרקטות. האם תסכימו לעשות זאת כדי להפסיק את ההתקפות משני הצדדים?
חמדאן: ובכן אני חושב שהישראלים מפספסים את הנקודה החשובה. הנקודה החשובה היא הכיבוש. אם הם רוצים שהפלסטינאים יפסיקו את הלחימה, הם חייבים לעבוד לקראת סיום הכיבוש....הם הורגים את האנשים שלנו. זה לא הטבח הראשון ואני מאמין שלא האחרון.
מלוו: ובכן, מה הלאה מבחינת החמאס? כי ברור שהישראלים לא יפסיקו את ההתקפות מהאויר עד שיובטח להם שהמנהרות עללו יסגרו והטילים הללו לא ימשיכו. מה החמאס מוכן לעשות?
חמדאן: ובכן, לנוכח העובדה שהישראלים מתעקשים להיות הנאצים החדשים...אני חושב שהם חייבים להראות לקהילה הבינלאומית שהם מוכנים לפתרון של שלום.
החיים ב"כאילו"
בתקשורת הכתובה המצב סבוך יותר מנקדות מבט ישראלית: לרשותם של כתבים שלא הורשו להיכנס לאזור האש עמדו תחליפים יצירתיים רבים יותר מאשר לרשות כתבי הטלויזיה: שימוש במקורות בטלפון, חיפוש אחרי סיפורים צדדיים של המלחמה, ופובליציסטיקה. שלוש האופציות האלה קיימות גם בתקשורת האלקטרונית, אבל בפועל טלוויזיה אינה יכולה להרבות בהם, מחשש שתאבד צופים המחפשים "אקשן".
את העיתונים האמריקאיים קשה יותר למיין לפי החלוקה מסורתית של "נגדנו" ו"בעדנו". למעשה, בתחילת המבצע, דווקא "לוס אנג'לס טיימס" היה סלחני יותר כלפי ישראל מאשר "הטריביון". הידיעה בעמוד הראשון ב- 3 בינואר הדגישה דווקא את הקרע בחברה הפלסטינאית ה"שסועה בין דחיפתו של הפת"ח לשלום, לבין הקריאה לנשק בחמאס", על רקע התחממות החזית. מחמוד עבאס, ציינה הידיעה, מאשים את החמאס בהידרדרות המצב.
למחרת, יום הפלישה הקרקעית, נצמד העיתון בעיקר לעובדות היבשות: הערכתו של אהוד ברק ש"הפעולה תהיה ארוכה", הבטחת החמאס להפוך את הרצועה ל"בית קברות" לחיילים הישראלים וכו'. חלק מהעובדות שרתו את הטיעון הישראלי (העיתון ציין שמטרת המבצע היא חיסול אתרי השיגור, והדגיש שחלקן מוסתרות בין ריכוזי אוכלוסיה, ולכן ישראל אינה יכולה להסתפק בהתקפה אוירית), אחרות עזרו למסר הפלסטינאי (העיתון הדגיש כי ישראל לוקחת סיכון שתסתבך במערכה שתגבה ממנה קורבנות ותשבש את השגת המטרה).
דווקא ב"טריביון" השמרני כביכול, בחרו בקו אופוזיציוני למערכה כבר מראשיתה: בתחילת החודש, פורסם במדור הדעות של העיתון מאמר רחב מימדים שהוכתר "להימלט מהגטו של עזה". "קשה להתבונן בגיהנום של עזה, בפניהם המדממות של הילדים וההורים המעונים...קשה אפילו לצפות במסכת המוות של חבר החמאס, שונא ישראל, כשהיא מובלת אל הקבר", כתב קוין קלארק באחד המאמרים הביקורתיים ביותר כלפי ישראל שבהם נתקלתי בתקופה האחרונה. קלארק קיבל למעשה את המשוואה ששני הצדדים אשמים בהפרת הפסקת האש הקודמת, והציג את ישראל כגוליית היי-טקי והרסני הזורע הרס ושכול בקרב קורבנות חסרי ישע.
כשהמערכה הקרקעית התחילה, הבליט העיתון את הסיכונים שנוטלת ישראל, בצירוף איומי החמאס. התחושה שהתקבלה מדיווחיו היתה שה"טריביון" מנבא את הפיכתה של עזה ללבנון 2.
מאחר שה"טריביון" מרבה לסקר את הזירה הפוליטית של שיקגו, ממנה מגיע ברק אובמה, קיבלה הביקורת הערבית על שתיקתו התייחסות מכובדת בעיתון. בהעדר כתבים של העיתון בתוך הרצועה, הוא נעזר בסטרינגרים מקומיים של אסושייטד פרס, אשר לא היססו להשתמש במילים קשות כדי לתאר את מימדי ההרס והזוועה שהותירו ההתקפות הישראליות : גופות מוטלות במסדרון בית החולים, זעקות בחדרים, ומאות פצועים – "רובם הגדול אזרחים".
ככל שהמבצע התארך, חלה התפתחות מעניינת. את השידורים בטלוויזיה אפפה אוירה של חיים-בכאילו: אובמה כאילו-נשיא, אבל עוד לא; בוש כאילו-ירד מהזירה, אבל עוד לא; הכלכלה כאילו-מתרסקת, אבל הנה באה תוכנית הבראה חדשה; המושל המושחת באילינוי כאילו-גמר את הקריירה, אבל הוא ממשיך למנות סנאטורים. לנוכח "אפקט המעבר" הזה, המציאות הרותחת בעזה, שלא היה בה שום אלמנט של כאילו, נמהלה לדיווח הרבה יותר נעים לצפיה. כאילו כל יום השידורים הפך לתוכנית בוקר נינוחה שבה משוטטים עם כוס קפה ביד מתמונתן של ילדות אובמה המתחילות את בית הספר בוושינגטון, להצגת הזיקוקין בגבול עזה-ישראל. מנקודת מבטה של ההסברה הישראלית, אלה היו חדשות טובות שמלמדות שעיתוי המבצע, בין שני נשיאים, הקל על שיווקו.
בעיתונים, שוב, התמונה שונה: "הלוס אנג'לס טיימס" מצא דרכים יצירתיות לדווח על הכאוס במזרח התיכון, ובהעדר כתב בעזה – פירסם כתבה על השינאה הגוברת לישראל בשווקים של ירדן. מאמרי המערכת קראו לזירוז הפסקת האש, והצידוק לפתיחת המלחמה הלך ונשכח. קשה לדעת כמובן, אבל בהחלט יתכן שדחיקת הכתבים מהרצועה דווקא דירבנה אותם לתאר את הסבל בדרכים יצירתיות יותר.
יתכן שההמלצה לקברניטי ההסברה הישראלית היא ליצור הבחנה בין הטלוויזיה לעיתונות המודפסת: למנוע מהמצלמות להגיע לשדה הקרב אבל לצרף כמה נציגים של העיתונות המודפסת אל הכוחות הלוחמים.