פייק ניוז שמקורו בישראל

המציאות העולה באופן תדיר מדי על כל דמיון מגיעה לשערי כל העיתונים: חקירה של ה-FBI ומשטרת ישראל איתרה כי המקור לשיחות איום על מרכזים יהודיים בארצות-הברית הוא אזרח יהודי, תושב אשקלון. ב"ישראל היום" מנצלים את ההזדמנות לחגוג ניצחון תקשורתי על המתחרים: "'זינוק באנטישמיות בגלל טראמפ' – 'פייק ניוז' שמקורו בישראל", נכתב בכותרת הגג לראשית של החינמון של אדלסון, מפטרוניו של הנשיא האמריקאי הנוכחי. "הגזמות התקשורת התנפצו לרסיסים", נכתב בהפניה לטור פרשנות של בועז ביסמוט. בחינמון לא מסתפקים בכך ומעניקים את הבימה גם לחיים שיין, שמאשים את "התקשורת" ב"פייק ניוז אנטישמי" ו"היסחפות אחרי ידיעות כזב".

ביסמוט מאשים את "התקשורת" כי ניפחה את ממדי האנטישמיות מאז בחירת טראמפ לנשיא, אבל הגילוי המשטרתי מוכיח דווקא את ההפך: בניגוד למה שבאמת אפשר היה לחשוב, שהתקשורת העוינת את טראמפ הגזימה בנתוני האיומים האנטישמיים שעליהם דיווחה רק כדי להסב לטראמפ מבוכה, נחשף עכשיו כי אכן היו איומים רבים. שיין מאשים את התקשורת ב"פייק ניוז" ו"ידיעות כזב", אבל את העובדה שהמאיים הוא צעיר יהודי מישראל לא יכלו להעלות על הדעת לא ב"תקשורת" ולא ב"ישראל היום": "קשה לחשוב על תפנית מוזרה יותר בחקירת גל האיומים על מוסדות יהודיים בארה"ב וברחבי העולם", נכתב בכותרת הידיעה הראשית של העיתון. למעשה, גם "ישראל היום" עצמו דיווח על גל האיומים. משום מה, ביסמוט ושיין לא מזכירים עובדה זו במאמריהם היום.

נתניהו והתקשורת

העיסוק התכוף במהלך השבוע בניסיון החוזר של נתניהו לחסל את פוטנציאל העצמאות של השידור הציבורי התיש כנראה את העיתונים שמדירים היום את הנושא משעריהם. "מעריב" הוא העיתון היחיד שבו התאגיד מגיע לשער – וגם לכותרת הראשית: "61% מהציבור: לא לבחירות", נכתב בה. "סקר 'מעריב – סופהשבוע' מגלה כי רוב הציבור אינו מאמין שהקמת תאגיד השידור היא הסיבה האמיתית שמניעה את ראש הממשלה להליכה לבחירות. 59% לא מרוצים מתפקודו של נתניהו. 28 מנדטים ליש-עתיד, 25 לליכוד", חוזה כותרת המשנה.

ב"ידיעות אחרונות" אין תאגיד בשער, אבל הוא מעסיק את שני הפרשנים הבכירים של העיתון, נחום ברנע וסימה קדמון. ברנע פותח את טורו בתעלול מוצלח: "'הוא אדם שנוטה להכניס את עצמו למצב של אובססיה. הנטייה הזאת הפכה בשבועות האחרונים לכפייתית. הציבור לא מבין על מה המהומה, אבל הוא מתעקש להמשיך ולשקוע בנושא הזה. למה הוא לא מניח לזה והולך הלאה? ראשית, הוא חייב להוכיח לכל מבקריו שהוא צודק, וצדק תמיד. יש לו דחף כזה, אומרים אנשים שעובדים איתו זה שנים. הוא תמיד יחזיר מלחמה, אומר אחד ממקורביו. הוא יילחם ויוכיח לכולם שהוא עושה את זה טוב יותר מכל עמיתיו למפלגה, מכל מי שמקבל משכורת כדי להגן עליו.

"שנית, להחזיר מלחמה הוא מרכיב חשוב בדימוי העצמי שלו. אחת הדמויות החשובות בחייו, דמות שהוא רואה בה מודל לחיקוי, היתה אביו. אביו לימד אותו לצאת למלחמה טוטאלית נגד כל מי שנחשב לאיום, ולהתמקד בקידום עצמי. אני לא חושב שיש משהו חדש בהתנהגות שלו, אמר לנו עיתונאי שמסקר אותו עשרות שנים. כך הוא נוהג זה 45 שנה. עמוק בפנים הוא חסר ביטחון לגבי הדרך שבה אחרים רואים אותו. יש בו צמא, שאי־אפשר להרוות אותו, להערכה ולאהבה. בגלל זה הוא לא יכול אף פעם להירגע, גם כאשר נבון יותר, מסיבות אסטרטגיות או רגשיות, להעביר דף. לכן הוא מגיב על כל פגיעה ותוקף ומחרים עיתונאים שביקרו אותו. יותר מכל תכונה אחרת, הוא רוצה להקרין קשיחות. הוא משוכנע שההתנהגות שלו מחזקת את הדימוי שלו כפוליטיקאי קשוח, לא חשוב מה חושבים העיתונאים.

"כמועמד בבחירות הוא הטיל וטו על כל אירוע שעלול היה להציג אותו כאדם רך. משום כך, כל תצלום שהוא בוחר חייב לשדר דימוי של ברנש קשוח. כאשר עוזרים שואלים איך הוא רוצה להיראות, הוא משיב: כמו צ'רצ'יל. שלישית, הסחת דעת היא מניע חשוב בהתנהלות שלו. כאשר הוא עומד מול ידיעה לא נוחה, הוא מנסה למשוך את תשומת לב הציבור לנושא אחר. בכל פרסום שלו ברשת החברתית הוא מוחק פרסום אחר, אומר יועץ פוליטי. הוא מגיב לכל פגיעה, אמיתית או מדומה, בדרך פבלובית. הוא מכה, וממשיך להכות גם לאחר שניצח בקרב. רביעית, הוא לא מניח משום שאין אף אחד שמסוגל לעצור אותו. הוא מוקף באנשים שחוששים לבקר אותו או בכאלה שחושבים ומתנהגים כמוהו'.

"את תמצית הניתוח הפסיכולוגי הזה העתקתי, בשינויים קלים, מכתבה בעמודי החדשות של 'ניו-יורק טיימס' שלשום. הוא לא נכתב על בנימין נתניהו אלא על דונלד טראמפ", כותב ברנע. באותו מוסף, סימה קדמון "שאלה מישהו שמכיר את קובלנץ" אם ההודעה על מינוי גאולה אבן למגישת מהדורת החדשות המרכזית של התאגיד לא היתה מתוכננת כדי "להחריף את המשבר במטרה להקדים את הבחירות, מה שלא יאפשר את ביטול חוק התאגיד". "החבר" אמר כי "גאולה אבן חתומה בתאגיד עוד מנובמבר. היא סירבה עד כה להגיש את המהדורה המרכזית כי היא מטופלת בילדים קטנים, והמשמעות היא שתגיע הביתה כל יום בעשר בלילה. היא ביקשה משהו יותר מצומצם. בינתיים נבדקו מגישים אחרים, עד שביום רביעי שעבר היא הודיעה שהיא מסכימה לקבל את התפקיד. מאחר שהשבוע התקיימו כבר הישיבות הראשונות ואבן היתה אמורה להשתתף בהן, הודיעו על הצטרפותה. מה הם היו אמורים לעשות, להחביא אותה? איזו צורה היתה לזה, מה היו אומרים אז".

קדמון קובעת כי "מדובר ברדיפה אישית" של נתניהו את אבן. "האיש שמייבב כל הזמן שרודפים את אשתו – רודף אשה של מישהו שלא בא לו טוב מבחינה פוליטית. הוא רוצה שמינוי ראוי ביותר יבוטל רק מפני שמדובר במי שעשוי להיות יריבו, וגם זה לא ודאי". בהמשך היא מהדהדת את הטענות שהושמעו במהלך השבוע החולף (והשנים החולפות), שלפיהן מי שמניע את התהליך כולו היא שרה נתניהו ולא בנימין נתניהו. את החלק האחרון של הטור היא מקדישה לאזהרה מפני האיום על התקשורת החופשית הטמון בחוק הפיקוח שנתניהו מעוניין להעביר. קדמון בוחרת להתעלם מהאירוניה בכך שהאזהרה מודפסת על גבי דפיו של עיתון שהציג עיתונות מגויסת ומפוקחת כשנתניהו עוד מכר רהיטים.

התאגיד מבליח גם בהפניה קטנה על שער "הארץ" לטור של ורטר, אך את הכותרת הראשית מקדישים שם לפרשייה נשכחת, היסטורית, אולי אפילו פרה-היסטורית – אם לשפוט לפי ההתנהלות העלובה של התקשורת הישראלית, שמשתדלת לא לראות הרבה מעבר לקצה אפה בכל רגע נתון. הכוונה ל"תיק 2000", המשא-ומתן המושחת בין נתניהו למוזס שנחשף לפני חודשים ספורים. "דמי הרצינות בעסקת השוחד", נכתב בכותרת הגג לדיווח של גידי וייץ, שמצליח להביא ציטוט נוסף מהקלטות המשא-ומתן שעם ישראל נחשף אליהן דרך גיא פלג בערוץ 2 בתחילת השנה.

לפי וייץ, האתנן שביקש נתניהו ממוזס לא כלל רק סיקור מיטיב של ראש הממשלה, אלא גם סיקור שלילי של שותפיו הפוליטיים. "נתניהו רצה שהבית-היהודי תיחלש, מוזס אמר שזה טופל והתהדר בכתבה נגד בנט", נכתב בכותרת הראשית של העיתון. "מדברי מוזס השתמע גם כי יהיה מוכן לספק לנתניהו שירות נוסף: פגיעה בתדמיתם של יריבים פוליטיים, בהם נפתלי בנט. באחת השיחות בין השניים אמר נתניהו למוזס כי היה מעוניין שמפלגת הבית-היהודי בראשות בנט תישאר לאחר הבחירות קטנה ככל האפשר. הוא קבל בפני המו"ל על כך שהוא מגונן על בנט ועל ראש מפלגת כולנו, משה כחלון, ועוטף אותם בצמר גפן. מוזס הבין כנראה מה מבקש ממנו ראש הממשלה, ובאחת הפגישות הבאות ביניהם הודיע לו שנושא בנט טופל – כלומר, שראש הבית-היהודי איבד את חומת ההגנה שנתניהו היה סבור שמוזס מעניק לו".

גם הפעם, הפרסום מספק הסבר פוטנציאלי לתנודות תקשורתיות לא מוסברות מהעבר: "באותה שיחה הציג מוזס לנתניהו מחווה עיתונאית: כתבה בכלי התקשורת בבעלותו, שבה תקפו את בנט. לפי כל הסימנים, הכתבה שאליה התייחס המו"ל היא זו שפורסמה ב-7 בדצמבר 2014, יום לפני פיזור הכנסת הקודמת. באותו יום הופיעה בכותרת הראשית של אתר ynet ידיעה שלפיה בנט, בשבתו כשר הכלכלה, התחייב לבנות 700 מעונות יום לגיל הרך, בעוד שבפועל נבנו רק 39 מעונות. 'הצהרות לחוד – ומעשים לחוד', נכתב בפתח הידיעה. בנט זעם על הפרסום ומיהר להגיב בפוסט חריף בעמוד הפייסבוק שלו. 'אתר ynet יורים בי כרגע כדור שקר בראש', האשים, והוסיף: 'בתקופה הקרובה תצפו למתקפת עליהום תקשורתית על הבית-היהודי בכלל ועלי בפרט'".

וייץ מתייחס גם לגרסת ההגנה של המו"ל והפוליטיקאי: "בינתיים, ראש הממשלה ומו"ל 'ידיעות אחרונות' הציגו גרסאות דומות בנוגע לעסקה שניסו לרקום. לפי מקורבים לצדדים, השניים טענו ששיטו זה בזה ושלא התכוונו לממש את ההבטחות ההדדיות ומרחיקות הלכת שפיזרו בשיחות ביניהם. הגרסה הזו עלולה לעמוד בסתירה לעובדה שהשניים נפגשו כמה פעמים לשעות רבות, ירדו לפרטי הפרטים של העסקה והביעו רצון הדדי לקבל זה מזה את התמורה המובטחת".

אגב, גם ברנע מתייחס בעומק טורו לשחיתות ב"ידיעות אחרונות". "המשא-ומתן החשאי שניהל עם נוני מוזס הוא רק קצה הקרחון", הוא כותב על נתניהו. קצה הקרחון של הריקוד המושחת של נתניהו, כמובן. אבל האם לא צריכים שניים לטנגו? אולי. מה נחום ברנע מבין בטנגו?

האם לנתניהו יש מה לחשוש? וייץ כותב כי "חקירת תיק 2000 תימשך עוד זמן ארוך למדי: נתניהו ומוזס צפויים להיחקר עוד כמה פעמים, והמשטרה מתכוונת לגבות בקרוב מעבר לים עדויות מכמה מהאנשים ששמותיהם הוזכרו בהקשר לפרשה, בהם בעלי 'ישראל היום' שלדון אלדסון ואילי הון שנתניהו ניסה לפי החשד לשכנע לרכוש חלק מ'ידיעות אחרונות'".

אבל ייתכן שבהקשר התקשורתי יש לנתניהו חששות מיידיים יותר: ב"ישראל היום" נמשך מה שנראה כמו שביתה איטלקית בכל מה שקשור לסיקור נתניהו. לא ביקורת ממשית או סיקור עוין, אבל גם לא התרפסות והתגייסות מלאה לדף המסרים של הלשכה. היום, למשל, עורכי המוסף הפוליטי של העיתון, באופן חריג, מבליטים את הביקורת על נתניהו הטמונה בטורו של מרדכי גילת.

ולא רק ב"ישראל היום". הנה מה שכותב בטורו הקבוע ב"ידיעות אחרונות" חנוך דאום, ממקורבי המשפחה: "אני יושב כעת בנמל התעופה בברצלונה ותוהה: מה בחירות עכשיו, מה? ברצינות, גם אם עד שיודפס המדור הכל יירגע, אני חייב להבין: מה למען השם רוצים מחיינו? ביבי פגש שלושה עובדים מרשות השידור ושינה את דעתו? מזל שהוא מוקף מאבטחים ולא יכול לשוטט ברחובות ולשמוע תלונות ספורדיות של עוברי אורח, מי יודע איזו מדיניות תזזיתית הוא היה מנהל במקרה. שוב בחירות? על מה? יש מצב שנתניהו לא אוהב לשלוט כמו שהוא אוהב להיבחר? שוב ושוב להיבחר, זה הכיף שלו. אבל המחיר, אללי לנו, מה עם המחיר?".

מכל החוגים והעדות

"היהדות הנאמנה במחאה עזה שטרם היתה כמותה", נכתב בכותרת הראשית של "הפלס", עיתון הקנאים החרדי. תמונה חזקה, של דמויות בלבוש החרדי השחור, רוכנות בחושך מול זרם מזרנוק לפיזור הפגנות, מלווה את הכותרת, ללא קרדיט לצלם (ככל הנראה יונתן זינדל מפלאש 90). צירוף המלים "גזירת השמד" מופיע לא פעם אחת אלא פעמיים בכותרות השער, ביחס לסוגיית הגיוס החרדי לצה"ל. גם בתוך העיתון מתורגל הז'רגון שהיה שמור אי אז לצוררי ישראל הגרועים ביותר, כולל "המזימה המרושעת", "שלטון הרשע" ו"שלטון חילוני זדוני ומרושע".

מפגינים חרדים נגד הגיוס לצה"ל בכניסה לירושלים, מול זרנוק משטרתי לפיזור הפגנות, 23.3.17 (צילום: יונתן זינדל)

כותרת אחרת של העיתון הבדלני, שנוצר כביטוי גלוי לקרע פנימי עמוק בחברה החרדית, מתאמצת להדגיש מסר של אחדות (נגד המדינה): "התלכדות חסרת תקדים לקראת מעמד קידוש השם בעצרת המחאה בר"ח ניסן בירושלים", "גדולי התורה מכל החוגים והעדות מצטרפים לקריאה". עיון בשערי העיתונים המתחרים מעלה פקפוק בהצהרה הממלכתית. על שערי "יתד נאמן" ו"המודיע" לא נמצא זכר לקריאה להתכנסות נגד גיוס לצה"ל.

טראמפ ניוז

יואב קרני מקדיש את טורו ב"גלובס" להשוואה שעושה הנשיא האמריקאי בינו לבין הנשיא אנדרו ג'קסון. "בהזדמנויות אחרות הוא ציטט את אלה המשווים אותו עם אנדרו ג‘קסון. לא היה כדבר הזה מאז 1828, הוא אומר. את קודמיו השוו עם קודמיהם, או לכל היותר עם קודמי-קודמיהם. אבל הוא כה נדיר, כה מיוחד במינו, כה חסר אח ורע, עד שאין מנוס מלשלוח זרוע ארוכה אל השליש הראשון של המאה ה-‭19‬ כדי למצוא לו מקביל. 1828, לא ייאמן (אגב, שתי מלים השזורות לאורך הרפרטואר שלו כל אימת שהוא סוטה מן הטלפרומפטר)".

במוסף "כלכליסט" שהתפרסם אתמול מודפסת כתבה מתורגמת מה"פייננשל טיימס", טים הארפורד ("הכלכלן הסמוי") כותב על עובדות בעידן טראמפ ("למה נסיונות להפריך כזבים רק מחזקים אותם, למה בני אדם דבקים בדעתם גם אחרי שקיבלו מידע מתוקן, ומה בכל זאת יכול לחלץ אותנו מהפוסט-אמת?").

"כל זה מתכנס לתמונה מדכדכת עבור מי מאיתנו שאינו מוכן לחיות בעולם של פוסט-אמת", נכתב בחלקה האחרון של הכתבה, "העובדות, כך זה נראה, חסרות שיניים. הניסיון להפריך שקר גס וזכור עם אוסף של עובדות לעתים קרובות רק מחזק את המיתוס. אמיתות חשובות הן פעמים רבות עבשות ומשמימות, וקל לייצר טענות חדשות ומלהיבות יותר. וכשמספקים לאנשים עוד עובדות זה עלול לגרום לתוצאה הפוכה, כשהעובדות מפעילות מנגנון הגנה אצל מי שרוצה מאוד לדבוק בהשקפת העולם הקיימת שלו. [...] האם יש פתרון? ייתכן שכן.

"ידוע שאוריינות מדעית יכולה להרחיב את המחלוקות בין שבטים פוליטיים שונים בנושאים כגון שינוי אקלים – ליברלים שיש להם מידע בנושא ושמרנים שיש להם מידע מרוחקים זה מזה בדעותיהם יותר מאשר ליברלים ושמרנים שלא מבינים כמעט דבר במדע. אך מאמר חדש של דן קהאן ואחרים מגלה את התפקיד שמשחקת לא אוריינות מדעית, אלא סקרנות מדעית. אז איך נוכל לעודד סקרנות? קשה להפוך רפורמה בבנקאות או את הדקויות של הברקזיט לנושאים מלהיבים יותר מכדורגל, 'משחקי הכס' או אפייה. אך נראה שזה הכרחי.

"[...] אנחנו לא יכולים להכריח אף אחד לשים לב לעובדות. עלינו למצוא דרך לגרום לאנשים לרצות לגלות אותן בעצמם. סקרנות היא הזרע שממנו יכולות לצמוח החלטות דמוקרטיות הגיוניות. נראה שזו אחת התרופות היחידות להנמקות מונעות פוליטית, אבל זו גם תרופה לחברה שבה רוב האנשים פשוט לא מתעדכנים בחדשות כי הן משעממות או מבלבלות".

אגב, הטור של קרני נפתח כך: "עונג מיוחד ממלא את דונלד טראמפ כל אימת שהוא טוען לבכורה היסטורית. לאחר נצחונו בנובמבר שעבר, הוא חזר והטעים שהרוב שלו בחבר האלקטורים היה 'אחד הגדולים ביותר בהיסטוריה'. למעשה, הוא היה אחד הקטנים ביותר בהיסטוריה, ואחד המעטים שהושגו עם מיעוט של קולות הבוחרים (להילרי קלינטון היה יתרון של %‭2.3‬ על פניו בהצבעה הכללית)".

אמוניה להמונים

מוסף "G" של "גלובס" מקדיש את שערו ליריקה בפרצופם של תושבי הצפון, שלאחר שנות דור זכו לכך שהצטלבות אינטרסים במסדרונות ההון-שלטון תביא לכך שיוכרז על סגירת מכל האמוניה המסוכן במפרץ חיפה. על שער המוסף ועל פני מספר עמודים בתוכו מקבל אחד מהאחים המחזיקים במיכל, האמריקאי ג'ולס טראמפ (חיפה-כימיקלים), בימה לשטוח בה את טענותיו ומענותיו. "זה המכל הבטוח בעולם", הוא מצוטט בכותרת הכתבה, למרות שדו"ח מומחים, בהם חתן פרס נובל, קבעו אחרת. אזכור של דו"ח המומחים עצמו מופיע כבר בכותרת המשנה לראיון שערכה שלומית לן: "כתוב כדי להפחיד, והוא אכן מפחיד. אנחנו חלוקים על רובו".

אם כן, מחלוקת. עשרה פרופסורים מומחים אומרים כך, בעל המפעל אומר אחרת. בכתבה שהזכרתי קודם ("כלכליסט") מזכיר הארפורד כי את השיטה הזו המציאו במשרדי חברות הטבק, כשהתברר להן, בראשית שנות החמישים, שישנו קונצנזוס רפואי וממשלתי כי הן סוחרות במוות: "ההצלחה של חברות הטבק בדחיית יום הדין היתה כה גדולה, עד שהטקטיקות שלהן זכו מאז לאינספור חיקויים. והיא גם הצמיחה באקדמיה נישה שלמה שחוקרת איך זה עבד. ב-1995 רוברט פרוקטור, היסטוריון מאוניברסיטת סטנפורד שבחן את העניין, טבע את המונח אגנוטולוגיה (agnotology) – חקר הדרך שבה מייצרים בּוּרוּת באופן מכוון. התחום כולו נולד עם האבחנות של פרוקטור על תעשיית הטבק. העובדות הקשורות לעישון – עובדות שאין עליהן מחלוקת, שהגיעו ממקורות שאינם מוטלים בספק – לא עשו את העבודה. העובדות שאין עליהן מחלוקת עוררו מחלוקת. המקורות שאינם מוטלים בספק הוטלו בספק. העובדות, כך התברר, חשובות, אבל עובדות אינן מספיקות כדי לנצח בוויכוח מהסוג הזה".

כותרת הראיון עם ג'ולס טראמפ במוסף "G" של "גלובס"

"מובן מאליו שאם אין חברה אין מקומות עבודה", מתמצתת כותרת שער מוסף "גלובס" את האיום האקטואלי מצדה של חיפה-כימיקלים. לאחר שכשלו בהתנהלות מול בית-המשפט, עיריית חיפה והמשרד להגנת הסביבה, קו ההגנה המרכזי הנוכחי של ההון הוא הצטופפות על גבם של העובדים קשי היום. הנה ציטוט של אלברט סופר, רכז ארגון כוח-לעובדים, שבמסגרתו מאוגדים העובדים במפעל בחיפה, כפי שהובא באתר "שיחה מקומית": "כבר לפני ארבע שנים ידעו בעלי ומנהלי המפעל כי גורל מכל האמוניה נחרץ ולא טרחו על תכנון ומציאת חלופות מתאימות. מתוך רשלנות או אמונה כי בכוחם לשנות את ההחלטה המתהווה לא נעשה דבר בעניין. לאחרונה הולכת ומתבהרת התמונה כי ההנהלה מנצלת בצורה צינית את המשבר ובחסותו מאיימת לפגוע בעובדים".

אלו רק דוגמאות. תקצר כאן היריעה מלמנות את מלוא ההטעיות והמניפולציות ששזורות בפרסום העיתונאי הזה. די לומר שהאמת היא שטראמפ יכול להמשיך להפעיל את המפעל ולהמשיך להרוויח מיליונים גם בלי מונופול על אספקת האמוניה לישראל. ישנן מספיק אפשרויות שמומחים רלבנטיים כבר פרסמו והפיצו. את הסאגה הזו אפשר היה לסיים מזמן, אם הרשויות המקומיות, משרדי הממשלה הרלבנטיים והמומחים מהאקדמיה היו משלבים ידיים ופועלים למען הציבור דרך קבע, ולא רק פעם בדור. אמנם, גם אז, ללא רוח גבית מהתקשורת – המכל היה מנצח. בדיוק כמו שעכשיו, כשקרה הנס, נשלל ההיתר ויצאה הוראה לפנות את המכל, עיתונים כמו "גלובס" עוזרים לאחים טראמפ לנסות להוציא מהמדינה מאות מיליוני שקלים עבור זכותם של תושבי הצפון לחיות בבטחה.

עובדה אחת לא נכונה

לכל אדם זכות לייצוג תקשורתי, גם לרוצחים, אנסים ובעלי מפעלים מזהמים או מסוכנים, אבל לא כל כלי תקשורת חייב להיות מי שיממש את הזכות הזו, ומי שמתנדב לכך מספק מיניה וביה אבחנה לגביו הוא. האמירה על הזכות לייצוג מוכרת יותר מהשדה המשפטי, והדוגמה שהיא כנראה המפורסמת ביותר בישראל לעורך-דין שקפץ להיות מי שיממש את זכותו של כל אדם לייצוג משפטי היא של השדר הפרובוקטיבי עו"ד יורם שפטל.

דמותו של שפטל מודפסת היום על פני שער מוסף העיתון המתנחלי "בשבע", בראיון שנראה כתגובה לראיון השער מהשבוע שעבר של עורכי-הדין שייצגו לצדו את החייל אלאור אזריה, במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". "יורם שפטל מוליך את המשפחה לבלבול ולסערת רגשות. הוא הולך בעקבות ההמון, שאותו הוא מייצג מבחינתו. כמי שבאמת אכפת להם מאלאור, כואב לנו לראות את זה", נכתב אז על שער המוסף. "הם גורמים נזק בלתי הפיך לערעור של אלאור", נכתב היום על שער מוסף "אתנתחתא".

"עד היום, במשך 40 שנה, אף אחד לא הצליח להצביע על אף עובדה אחת לא נכונה שאמרתי", הוא הציטוט המובלט ליד תמונתו של שפטל בכתבה עצמה. אמנם, הכללה כזו לא יכולה להיות נכונה לגבי אף בשר ודם, אך רק כדי לסבר את האוזן – ב-2013 הצביע גם בית-המשפט על עובדות לא נכונות שאמר שפטל, וחייב אותו בתשלום פיצוי של עשרות אלפי שקלים.

עושים לביתם

נמשך קמפיין התוכן השיווקי של בנק הפועלים ב"ממון" של "ידיעות אחרונות" ("תחרות עסקים קטנים 10"). אגב, אתמול הציג "ידיעות אחרונות" מה שהוא אולי תקדים קטן בשדה הפרסום הסמוי: בקשת תגובה בתוכן שיווקי. בכתבה של ראובן וייס שפורסמה ב"ממון", חלק מקמפיין תוכן שיווקי של חברת התשתיות שפיר, הועבר המסר שלפיו את בעיית העומס בכבישים יש לפתור על-ידי בניית עוד כבישים, וצורפה אליה תגובת משרד התחבורה.

ענייני תקשורת

אפס ביחסי אנוש. "נתניהו, לפיד וארדן מקבלים אפס גדול ביחסי אנוש", נכתב בהפניה על שער "גלובס" לטורו של סגן העורך אלי ציפורי, מי שיחסי האנוש שלו הביאו לכך שארבעת העורכים הבכירים האחרים בעיתון, העורכים את החלקים השונים (ציפורי אחראי ישירות על חלק החדשות), הוציאו לאחרונה מכתב לכונסי הנכסים של העיתון ובו הצהירו: "ציפורי עצמו אינו מקובל עלינו, אינו מייצג אותנו ובוודאי שלא את האינטרס של העיתון, עיתונאיו או עובדיו האחרים".

הנה מה שנכתב על יחסי האנוש של המומחה ליחסי אנוש ציפורי בתחקיר "העין השביעית" על "גלובס" שפורסם בינואר השנה: "ציפורי, שגם בין אוהדיו יש מי שמציין את יחסי האנוש הבעייתיים שלו, בלשון המעטה, היה בנתק ארוך שנים עם העורך הראשי גולן. הם היו משתתפים בישיבות משותפות אבל לא מחליפים מלה, ומתקשרים, במקרה הצורך, רק באמצעות מיילים. גולן היה רוצה להיפרד לשלום מסגנו כבר מזמן, אבל הדבר לא הסתייע בידו.

"מבחינת ציפורי, מספרים גורמים במערכת, גולן היה רק יריב אחד שעמו חלק מקום עבודה. לאורך השנים לא היה ביחסי דיבור, לפחות לתקופה מסוימת, עם עורכת מוסף 'הערב' גתית פנקס, עורך מוסף 'G' אייל אברהמי, עורך מוסף 'שוק ההון' שי שלו, העורכת הקודמת של מוסף 'שוק ההון' איילת כרמל, עורך מוסף הנדל"ן דרור מרמור ועורך אתר האינטרנט דורון אביגד. 'היחסים האישיים של ציפורי הם קטסטרופליים', מגדיר זאת איש מערכת ותיק לשעבר. 'עם חצי מהאנשים הוא לא מדבר, ועם החצי השני הוא פשוט לא הספיק עדיין להסתכסך'".

הנרגן. סבר פלוצקר נוהג לטייל לא מעט בעולם, אם לשפוט לפי טוריו המספקים לא פעם דיווח מחו"ל כזה או אחר. רק לפעמים מצורף לטור גילוי נאות שנותן מושג באשר לזהות המשלמים עבור התענוג. כך או כך, נראה כי הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות" מתחיל להתעייף מהטיולים התדירים.

בדצמבר האחרון בחר לשתף את קהל קוראיו ברשמיו המדכדכים מלונדון (הוא נאלץ ללכת ברגל בתוך שדה התעופה, הרכבת איחרה, השירות במסעדות לא היה מהיר דיו ו"כמעט חויבנו פעמיים בכרטיסי האשראי שלנו בעבור כרטיסים לתיאטרון").

היום הוא מקטר על ניו-יורק: השלג אפור, להולכי הרגל יש "תווי פנים חדים וחמורים", משאיות מחוללות פקקים, המקומיים "מאחרים כרוניים" לפגישות, הגלידה במקדונלדס יקרה פי שניים מבארץ (פלוצקר, מכחיש ידוע של יוקר המחיה בישראל, לא מתעכב על מחיר ההמבורגר בחנות הגלידה ע"ש מקדונלד), האמנות אוונגרדית מדי ועוד ועוד. מעניין אם פלוצקר מכיר את המושג "צרות של העולם הראשון". אולי כדאי שבעיתון יחפשו ספונסר לנסיעה לימודית בעניין.

בינתיים, ברשת. עולה שוב לרשת אתר "אחר" של רון מיברג. "כאשר הקמתי את 'אחר' ב-2010 עשיתי את כל הטעויות בספר וכמה שאינן כתובות בו", כותב מיברג בטקסט ארוך כרגיל, "ניסיתי לגבות דמי מנוי מקורא שהתרגל לקרוא בחינם. על הטענה המפרגנת שהקדמתי את זמני אני עונה: וירדתי מנכסי. הבטחתי שכר סופרים גבוה ושילמתי אותו, אך טעיתי שוב כאשר העלינו חמישה פוסטים ביום, שהיו שלושה יותר מאשר רצה המנוי לקרוא. שילמתי משכורות שלא היה להן כיסוי. למעשה קרסתי תוך חודשיים בערך. אבל אהבתי את 'אחר' ואת ההתרחשות השקטה שהתנהלה בו, ולא הודיתי בתבוסתי הצורבת עד סוף השנה. מצבת הכותבים שלנו היתה יכולה להיות קנאתו של כל עיתון, אבל המלים עפו ברוח כעלי שלכת. שבע שנים וקצת אחרי, אנחנו חוזרים ומעלים את 'אחר' בתנאים 'מודעי מציאות': ללא דמי כניסה ושכר סופרים. השוק מכתיב את תנאיו".