הגילוי הנאות שלהלן הוא אולי הראשון אי פעם להיכתב בלשון עבר: בחודש שעבר נפח מדור התרבות של "כל העיר" את נשמתו, ועמו התפוגגה גם משרתי כמבקר מוסיקה בעיתון. צעד קטן לח"מ, גלישה מתמשכת במדרון לשוחרי הביקורת העצמאית בפרובינציה. כי מדורי התרבות של מקומוני שוקן בערים הגדולות, ההולכים ומתחסלים בזה אחר זה, היו אמונים מיום הקמתם על כתיבה בלתי מקומית בעליל; בצ'ארטר שלהם היתה ההכרה שהחיים במעצמה תרבותית זעירה כשלנו מחייבים הפריה חיצונית במינון גבוה.

אם הנעשה במדורים האלה נדמה לפעמים כנבירה כפייתית בשולי והאזוטרי ("מי שומע/קורא/הולך לראות את הדברים האלה?"), בעצם התנהל בו שיקוף חלקי של המתרחש במוקדי העניין הגלובליים, בתוספת קרן אור מעודדת למרתפים החשוכים של היצירה האלטרנטיבית המקומית: תקליטים שמכים גלים מעבר לים ואיש לא טורח להביא את שמעם לכאן, מופעים שמשרד התרבות לא חולם לממן. לא צריך לקרוא את זה כיומרה לעיצוב טעם קולקטיבי אנין; במיטבו, היה בזה יותר מהניסיון להעשיר מעט את סדר־היום המקומי ההומוגני כל־כך.

ומעולם לא היה טעם במאמץ הזה כמו היום. ככל שגדל הפער בין המתרחש בחו"ל ובין איזו תמונה קלושה של המתרחש שם שמקבל המעיין במרכולת המיובאת לכאן, גדל גם הצורך להרחיב את היריעה; כשהזירה המוסיקלית הישראלית, כמשל מייצג, מתקרנפת בחדווה מרובה, יונקת כמעט אך ורק מהצנטרום של המיינסטרים ופולטת שיבוטים מסחריים דהויים בעשרות; וכשהקריאה הרפה ל"עידוד היצירה המקומית" כבר לא נשמעת אפילו כמס שפתיים – נדמה שיש חשיבות מכופלת לעיסוק גם במה שאין לו שוק צרכני ומודל עסקי מוכח.

וכך נראה גם שאין מועד מתאים יותר לסגור את המדורים האלה. כשזכות הקיום הכלכלית נעשית זכות הקיום היחידה במקומותינו, אך טבעי הוא שפורומים אלטרנטיביים ילכו וייכחדו (האם מישהו היה מעלה בדעתו להניף את חרב הקיצוצים על מדורי הספורט?). נותרת רק התהייה הנצחית, האם היעלמותם היא לא יותר מאשר שיקוף של ההוויה התרבותית הצחיחה כאן, או שמא השתתפות אקטיבית בקביעתה.

יאיר לוי הוא סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטת תל־אביב

גיליון 60, ינואר 2006