אמירתו של אליהו עמיצור (בסרטו המרתק של פרדי גרובר בערוץ 1), שאין הוא צופה בערוץ המסחרי כיוון ששם "מנסים לפתות אותו בדברים שאין הוא צריך", מקפלת בתוכה את לוז ההבדל הגדול בין הרצוי בערוץ ציבורי ובין המצוי בערוץ המסחרי. אני אומר "רצוי" שכן גם סרט התעודה המעולה הזה, שבמרכזו דמות טולסטואית מכפר-יהושע, שודר, כדברי יוצרו, "כהתגנבות יחידים, נגד כל המערכת". הסרט שודר ביום ו', ערב חג הסוכות, במקום "יומן", וערוץ 1, שכה מרבה בהעלאת גירה בקדימונים העצמאיים שלו, לא הפליא במתן פרסום לתעודה חזותית במיטבה. אך גם אילו היה "משווק" אותו כהלכה, ספק אם הצופים בערוץ המסחרי באותו זמן, בתוכניות "פסטיגל 1988" ו"אולפן שישי", היו עוברים לערוץ 1. גם בערוץ 1 אמרו לפרדי גרובר, "מי זה יצפה בסרט באורך חמישים דקות עם קשיש". יחד עם זאת, אני כמעט משוכנע שאם היו כאלה שעברו באמצע לערוץ 1 או צפו בסרט מתחילתו, הרי שהם נשארים איתו עד לסוף.
מי שהיה מנכ"ל רשות השידור, מוטי קירשנבאום, התבטא פעם על הטלוויזיה ש"כל פעם שהוא חושב שזאת הגיעה לתחתית, הוא שומע נקישות מלמטה". סרטו של פרדי גרובר הוכיח שיש גם נקישות, אמנם נדירות, מלמעלה. אולי זה מקרי בערוץ הזה, שמתפרסם בעיקר בקרבות הרחוב שלו בין הגורמים שמרכיבים את מוסדותיו. אלא שגם מקריות זו מלמדת שסרט כזה לא היה יכול להשאיר רישום עמוק אילו שודר בערוץ 2 כיוון שהיו מרסקים את עצמותיו בפרסומת ובקידומת.
אני מביא אפוא את הסרט הזה כמשל ובהקשר של סוגיה שעשתה לצערי גלים נמוכים מדי, וכוונתי להתבטאות של רוגל אלפר במדור "טלוויזיה" ב-3 בספטמבר. הוא כתב בין היתר כי "דן שילון מזהם ביודעין את מי השתייה התרבותיים שלנו". בתגובה פירסם ב-8.9 סמנכ"ל רשת, משה שלונסקי, מודעה גדולה בתשלום שבה קבע בין השאר כי "עיתון 'הארץ', שמסכים להדפיס כי דן שילון הוא פושע תרבות, עושה פשע גדול בעצמו לעיתונות הישראלית ולתרבות הישראלית".
תהיה אשר תהיה הסיבה לפרסום התגובה כמודעה, אי-אפשר שלא להתייחס לביקורת הבוטה של המבקר, או לפסוח על התגובה, בהקשר הרחב יותר, לרבות מושא הביקורת, דן שילון. "הארץ", במקום שיקדיש מקום נרחב לסוגיה הזאת במוסף כמו "גלריה", הסתפק בהבאת כמה מכתבי קוראים במדור "מכתבים למערכת", שאחד מהם גינה את הביקורת ושניים שיבחו אותה, ובזה נסתם הגולל. בסוגריים אבקש להעיר שלשילון יש קבלות מוכחות על תרומתו למדיום הטלוויזיוני, לאו דווקא בתחום הבידור, אלא בתחומי הספורט והאקטואליה, ולא בערוץ המסחרי, אלא בערוץ הציבורי. לעניות דעתי, גם במסגרת התוכנית "בשידור ישיר" התאפיינו הראיונות שלו במתן אפשרות לנשאל להשיב. ואין זה דבר של מה בכך ב"תרבות" הראיון הטלוויזיוני אצלנו, כאשר המראיינים רוצים לשמוע בעיקר את עצמם, ומתווכחים בצווחנות עם המרואיין ומשסעים אותו. אך לא בכך העניין.
"בשידור ישיר" – במחזורים הראשונים שלה – פעלה, חזותית, לפי המתכון של "העולם הזה" בשעתו ובמיטבו: שער אחד פוליטיקה ושער שני בעיקר רכילות וקריצות מיניות. אלא שבמרוצת הזמן, כאשר ספינת הדגל הזאת של רשת עלתה על גלי מבול הרייטינג, השתבש משהו בחלוקה. יתר על כן, הוכח כי ל"תיבת נוח" זאת מוכנים להיכנס בכל זיווג פוליטיקאים, אמנים, הוגים ועוד ועוד. שילון לא זו בלבד שהוא שומע היטב את משק כנפי קהלו, מלמטה ומלמעלה, אלא כמו אנני אוקלי, "כל דבר שמישהו יכול לעשות, הוא יכול לעשות טוב יותר". משום כך, ועל משקל אמירה ידועה, לא שילון גונב לנו את התרבות, אלא שזו נופלת לתוך החור השחור של הערוץ המסחרי. שילון בסך-הכל מערבל את מי המדמנה.
אולם החמור מכל הוא העדר כל מעקב ציבורי. גם בערוץ 2 יש מועצה ציבורית שאינה מצליחה לרסן את החמדנות הכספית של הזכיינים, וגם ברשות-השידור הציבורית עוסקים, כאמור, במלחמות. לגבי הערוץ השני, ניתן להפעיל את האופציה של הוספת ערוץ מסחרי או שניים; אולי בכל זאת אחד מהם יגיע למסקנה שיש גם קהל כמותי לתוכניות פופולריות איכותיות. לגבי ערוץ 1, צריכה לקום מועצה ציבורית בלתי ממונה פוליטית, מעין גוף ציבורי לצרכנות תקשורתית, ביוזמת גורפים כמו המועצה הציבורית למען תקשורת דמוקרטית שהוקמה במסגרת המכון לדמוקרטיה, אך אינה פעילה באורח שוטף. גוף כזה, אם יפעל באורח נמרץ, תהיה לו השפעה על תכניו של הערוץ הציבורי, ותוכנית כמו זו על אליהו עמיצור לא תהיה חיזיון נדיר, אלא דוגמה למה שניתן לעשות כדי לגרות את התיאבון למשהו טוב יותר, מהנה ומרתק, משהו שהערוץ המסחרי אינו עושה.
הכותב הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה
גיליון 23, נובמבר 1999