במערכת הבחירות האחרונה, כמו בכל קודמותיה, לא ישבה העיתונות החרדית על הגדר. כהרגלה, היא לא טרחה להסתיר את עמדותיה והסבירה לקוראיה איזה פתק כדאי להם לשים בקלפי. הקורא החרדי הותקף מכל כיוון אפשרי. בשבוע הבחירות הוקדשו עמודי הדעות כולם לתעמולה בוטה לטובת המפלגות החרדיות, ועמודי החדשות נפתחו בידיעות על עצרות הרבנים ונסגרו בדיווחים מפורטים על אודות סיורי הח"כים החרדים ברחבי הארץ. הידיעות על שפעת העופות או התחשמלותו למוות של פעיל מפלגת העבודה נדחקו לעמודים הפנימיים.

אין בזה כל חדש. העיתונות החרדית, שעיתוניה היומיים "יתד נאמן" ו"המודיע" הם בטאונים מפלגתיים, עשתה מה שהיא עושה בכל מערכת בחירות: קמפיין למען יהדות־התורה. אל היומונים הצטרפו, בבוטות מופגנת פחות, גם השבועונים החרדיים.

היעלמותה של שינוי מהמפה הפוליטית רק הזיקה לקמפיין החרדי. האויב הגדול הובס ונמחק. וכמו הליכוד, גם הקופירייטרים החרדים התמודדו עם בריחת המצביעים באמצעות קמפיין הפחדה, כשהאויב החדש הוא שיעור ההצבעה הנמוך. העיתונאים יישרו קו עם הקופירייטרים. מאמרי המערכת נפתחו בקריאה "לכו להצביע", וגם נמצא אויב אנושי חדש: העדה־החרדית האנטי־ציונית, הקוראת שלא להשתתף בבחירות.

רגישות תקשורתית למשוא פנים אינה נחלתה של העיתונות החילונית בלבד. כדאי לקרוא את דבריו של עורך "בקהילה", יעקב ריבלין, שלא התבייש להסביר במי הוא מצדד ומדוע: "העיתונות החרדית הבלתי תלויה איננה חלק מהממסד החרדי, וטוב שכך, אבל היא עצם מעצמיו ובשר מבשרו של הציבור החרדי. אם האינטרס הישיר של ציבור זה הוא בקיומן של מפלגות חרדיות, זה בפירוש גם האינטרס שלנו. גם גדולי הקילרים בתקשורת החילונית מורידים הילוך לקראת הבחירות, כדי לדחוף את המפלגות המשרתות את הציבור שהם מייצגים. פתאום כולם נעשו פטריוטיים גדולים שזמרת החובה האזרחית ללכת להצביע לא משה משפתותיהם. שיעור ההצבעה הנמוך מפחיד אותם לא בגלל 'הפגיעה באושיות הדמוקרטיה' שהם עצמם יורקים עליה בכל הזדמנות אפשרית, אלא אך ורק בגלל הידיעה שהדבר יוביל לעליית כוחן של מפלגות הימין והחרדים. אם למרקוסים ולשטרסלרים, שני בכירי העיתון לאנשים חושבים, מותר לדחוף במאמריהם לקלפי את תושבי צפון תל־אביב וגבעתיים, חובתו של כל עיתונאי חרדי היא להריץ מנגד את תושבי בני־ברק וירושלים".

יוסי סעידוב הוא סגן עורך אתר החדשות "סקופ"

גיליון 62, מאי 2006