זה היה ריטואל חצי שנתי: אחת לשישה חודשים נדרשו כל חיילי גלי-צה"ל ועובדיה האזרחים, מהטוראים שטרם הותר להשמיע את קולם ברדיו ועד לעורכים הבכירים, להגיש למפקד התחנה יצחק לבני רשימה של עשרות הצעות לתוכניות רדיו חדשות. תחשבו, נאמר להם, תחלמו, תנסחו את מה שמעניין אתכם, תגבשו רעיונות מקוריים. ההגשה היתה חובה, ובמועד שנקבע הוגשו ההצעות ומוינו. בתהליך המיון הושלכו מרביתן הצדה. במקביל נהג לבני לאסוף במחברתו השחורה רעיונות שאסף ממכרים ואורחים וגם מאזרחים ששלחו אליו הצעות.
לאחר שאסף את כל ההצעות נהג לבני לכנס בביתו את בכירי התחנה לערבי דיון ארוכים, שלעתים נמשכו עד שתיים או שלוש בלילה. בתום כמה לילות כאלה היה לבני משלח את אורחיו ומתיישב לגבש את תוכנית השידורים החדשה.
"לאחר שלושה או ארבעה ימים שבהם הסתגר בביתו, הוא הגיע לתחנה עם מגילות שלמות של נייר, המחוברות זו לזו במהדקים, ועליהן, בכתב ידו הכמעט בלתי קריא, התכנון החדש", שחזר סגנו באותם ימים מרדכי נאור בספרו "רדיו חזק". "לפחות יומיים היו דרושים לכתבניות התחנה לתקתק במכונות הכתיבה הצבאיות החורקות את 30-25 עמודי התכנון, לפי ימים ושעות, בתחילה בקיצור ואחר-כך באריכות מסוימת שהסבירה את ייחודן של התוכניות החדשות".
אחר-כך הגיע תורו של טקס נוסף. כתבים מכל העיתונים הוזמנו למסיבת עיתונאים שבה הוצג בפניהם "לוח השידורים החדש של גלי-צה"ל". תמיד היו כותרות: פורמטים חדשים, מגישים ידועים, תוכניות מעודכנות, שזכו למחרת לפרסום בעיתונים. המסר היה ברור: גלי-צה"ל היא תחנה דינאמית ומתחדשת. כדאי להאזין. "גלי-צה"ל, שלא היו לפנים אלא אדוות קלות שנשאו על גביהן קצף פזמונים, הולכים והופכים לים גבה גלים", החמיא העיתונאי דורון רוזנבלום ב"דבר" בדצמבר 1969. "מתחנה קטנה ובלתי חשובה הפכו גלי-צה"ל לגלים צוהלים ורציניים גם יחד, היוצרים מיזוג מוצלח בין הגל הכבד לגל הקל".
יצחק לבני, האיש שעמד מאחורי המהלכים הללו בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, מהבולטים באנשי התקשורת במדינת ישראל, הלך אתמול (א') לעולמו בגיל 82. לבני עלה ארצה כתינוק מפולין, למד באוניברסיטה וכתב שירה ופרוזה. בראשית שנות ה-50 נמנה עם קבוצת המשוררים "לקראת", שפרסמה כתב עת ספרותי בשם זה, ונשאה בכנפיה "מהפך פואטי רדיקלי בשירה העברית". היא כללה את נתן זך, משה דור, מקסים גילן וגם את דליה רביקוביץ – לימים רעייתו עד שנפרדו – ויוצרים אחרים.
לפרט הביוגרפי הזה יש חשיבות רבה: בכל תפקידיו הבכירים בעולם התקשורת היה לבני לא רק עיתונאי, מפקד ומנהל, אלא גם איש ספרות ותרבות מובהק. מן העיתונים הצבאיים שערך בתחילת דרכו ועד לשיחותיו האחרונות בתוכנית הרדיו השבועית "בין שישי לשבת – שיחה בשניים" בלילות שבת בקול-ישראל, תמיד באה לידי ביטוי נקודת המבט הרחבה שלו, שהעמיקה את התכנים והעניקה להם נפח מהותי, מעל ומעבר לשגרה העיתונאית הרדודה.
חבורת "לקראת" בקפה כסית, 1953 (מימין לשמאל): יצחק לבני, י' ליש, מקסים גילן, נתן זך ומשה דור (צילום: נחלת הכלל)
לבני שירת בצבא ככתב צבאי ומונה בגיל צעיר לעורך "במחנה נח"ל", תפקיד שאותו מילא מ-1956 עד 1961. בשנה זו מונה לעורך שבועון צה"ל "במחנה". בתוך שנים אחדות שינה את אופיו של העיתון והרחיב את מספר הכתבות האזרחיות. על-פי גישתו, שאותה יישם אחר כך גם בגלי-צה"ל, כשם שהחייל איננו רוצה לאכול רק מזון צבאי, כך הוא רשאי לקבל בעיתונו גם מזון רוחני שאיננו כל כולו צבא. הוא גם האמין שהדרך הנכונה לחינוך ולהסברה היא זו העקיפה: לא להלעיט את החייל רק בטקסטים צבאיים. הוא הזמין אנשי אקדמיה שניתחו אירועים בזירה הבינלאומית, וכך גם סופרים ויוצרים. חומרי הקריאה האיכותיים, שפורסמו לצד הכתבות הצבאיות, אפשרו ל"במחנה" להתחרות לא פעם עם המוספים השבועיים של העיתונים היומיים, שבאו לעולם באותו עשור.
מלחמת ששת הימים הקפיצה את לבני לשלב הבא, אולי החשוב ביותר, בקריירה הארוכה שלו: הפיקוד על גלי-צה"ל. לבני מונה לתפקיד על-ידי קצין חינוך ראשי דאז, אלוף משנה מרדכי בר-און, בעת שגורל התחנה היה מוטל על הכף, בעקבות המלחמה בקיץ 1967. בצה"ל היו מי שביקשו לסגור את התחנה או לאחדה עם קול-ישראל. הסיבה: התברר כי בתקופת ההמתנה ובמלחמה עצמה רוב הטרנזיסטורים שהוצמדו לאוזני חיילים ואזרחים היו מכוונים על קול-ישראל. בזיכרון הלאומי נחקק קולו החנוק מדמעות של איש קול-ישראל רפי אמיר ז"ל כשבישר למאזינים "אני נוגע בכותל המערבי", זאת למרות שהכתב הראשון שהגיע לכותל המערבי עם כוחות צה"ל ושב משם עם הקלטות היסטוריות היה חייל צעיר מגלי-צה"ל, יוסי רונן, לימים מאנשי הטלוויזיה הבולטים בישראל. רק מעטים האזינו לגלי-צה"ל.
בניסיון להציל את גל"צ מסגירה אימץ בר-און את הצעתו של סגנו, סגן אלוף גד מזור, להטיל על לבני את הפיקוד על התחנה, לאור הצלחתו כעורך "במחנה". לבני נענה וקיבל עליו את המשימה, אך כיוון שעתיד התחנה כלל לא היה מובטח, ביקש להמשיך במקביל בתפקידו בשבועון הצבאי. כך נולד התואר הארוך שבו נשא לבני בשנים הבאות: מפקד גלי-צה"ל והעורך הראשי של "במחנה". הוא לא הרפה מהעיסוק בעיתון, אך עיקר מאמציו הופנו לגל"צ.
ערב כניסתו לתפקיד, באוגוסט 1967, כתב לוי יצחק הירושלמי במדור הרדיו ב"מעריב" כי "דרושה העזה רבה כדי לחולל מהפכה יסודית בכל מבנה השידורים של גלי-צה"ל". הירושלמי הביע תקווה כי לבני לא יתחיל במהפכה לפני שיעסוק ב"לימוד ובדיקת העניינים מקרוב, ביסודיות, תוך הזדקקות לדעת הציבור ותוך התחשבות בה". כך בדיוק נהג המפקד החדש: הוא ביקש וקיבל פסק זמן לפני הכניסה לתחנה כדי להיוועץ בחברים ומכרים ממגוון של תחומים, בהם אמנים, יוצרים ועיתונאים.
בדרך זו התגבשה תוכניתו של לבני, ששינתה את גל"צ בשנים הבאות ואף השפיעה לימים על כלל שידורי הרדיו בישראל. מרכיב מרכזי היה השילוב בין המוזיקה לתוכניות המלל. ביולי 1969 תיאר נחום ברנע, אז והיום מבקר חריף של עצם קיומה של תחנת רדיו צבאית במדינה דמוקרטית, את השינויים שהכניס לבני, ולצדו סגנו דאז גדעון סאמט: "גדל מספר תוכניות המלל והחדשות, כשהדגש מושם על אנשים מבחוץ, רעיונות חדשים, ועל חומר מכוון לטעמן של שכבות גיל מוגדרות – בערך 15 עד 35 – ובעיקר לטעמם של חיילים. בשעות הפזמונים והסקצ'ים שודרו גם תוכניות עיוניות, חדשות, מגזיני רדיו. לבני קורא לשיטתו סנדוויץ' – בין שתי תוכניות פזמונים ניתנת תוכנית רצינית. המאזין אוכל את הכריך כולו".
"האנשים מבחוץ", כהגדרתו של ברנע, היו אמנים ואנשי תקשורת מוכרים – בהם אורי זהר, דן-אמוץ, טומי לפיד, נתן דונביץ, יעקב אגמון ואחרים – שקיבלו תוכניות אישיות. הנחת העבודה היתה שהמאזינים, אזרחים וחיילים כאחד, לא ירוצו לרדיו כדי להאזין לקולות הבוסריים של קריינים צעירים מעוטי ניסיון חיים. הם יעדיפו פרסונות מוכרות, עם מוניטין, ניסיון ומסרים.
בגיוס הנבחרת של כוכבי תקשורת ואמנות ללוח השידורים של התחנה היה דיבידנד נוסף: כך התגבשה בעולם התקשורת קבוצה גדולה של עורכי עיתונים, פרשנים, בעלי טורים וכתבים בכירים שהיה להם עניין אישי בקידום התחנה וגם בשמירה עליה. רבים מהם היו מוכנים תמיד להתגייס כדי להדוף יוזמות לסגירת התחנה או לצמצום פעילותה.
לממד התקשורתי היתה חשיבות רבה, ולא רק כתעודת ביטוח לתחנה או להאדרת שמו של המפקד. שנים לפני שהמותגים חדרו לשיח הציבורי בישראל הצליח לבני בדרך זו למתג את גלי-צה"ל כארגון תקשורת מרכזי, רענן ומתחדש, הנסמך על יוקרתו של צה"ל אך משווק גם ערכים חינוכיים ותרבותיים. כך לדוגמה יוחצן היטב "ערב שירי משוררים" ב-1972, שלקראתו הולחנו שירים של נתן זך, דליה רביקוביץ, יהודה עמיחי ודוד אבידן, כתרומה לשיפור איכותו של הזמר הישראלי.
לחיילים נועדו, על-פי תבנית לבני, בעיקר התפקידים שמאחורי הקלעים – עורכים ובעיקר מפיקים. בחירתם, באותן שנים, לא התבססה על מבחני ידע פרטניים ומבחנים פסיכומטריים, אלא בעיקר על ההתרשמות של לבני. "בחרתי לתחנה אנשים מיוחדים, לפעמים גם קצת מופרעים", סיפר לימים. "מתוך הנחה שיצירתיות וכושר המצאה הולכים יד ביד עם מבנה אישיות לא שגרתי. אנשים מופרעים הם קשים, אבל לעתים קרובות מעניינים". לא כולם היו מופרעים, אבל אווירת היצירה, בין היתר בדמות הצורך להנפיק רעיונות חדשים מדי חצי שנה, הניעה את המערכת לחדשנות.
בין החידושים שהוכנסו לרדיו באותן שנים היה מתן פתחון פה לאזרח הפשוט. עד סוף שנות השישים נשמעו ברדיו רק לעתים רחוקות קולות של "אנשים פשוטים", למעט הקלטות קצרות בכתבות ביומני חדשות. המיקרופון היה נחלת האליטות: בעיקר פוליטיקאים, קצינים בכירים, אנשי אקדמיה, אמנים. לבני היה הראשון שפתח את הרדיו לעם ישראל, במסגרת תוכניות חיוג לרדיו כ"נא לצלצל" או "בוא נדבר" בהנחיית איש "הארץ" נתן דונביץ.
לצד פיתוח התחנה היה על לבני להתמודד לא פעם עם לחצים והתערבויות של פוליטיקאים. בעיקר היה זה שר הביטחון דאז משה דיין. בהוראת השר הופסק בשנת 1970 שידור "טעם וריח", תוכניתו של דן בן-אמוץ, ככל הנראה על רקע הביקורת שמתח בן-אמוץ על דיין ב"העולם הזה". בפרשה אחרת, ב-1968, נפסלה לשידור הקלטה של השר יגאל אלון שתקף בכנס בהיכל התרבות בתל-אביב את ההחלטה לפרק את הפלמ"ח.
מלחמת יום הכיפורים הביאה להרחבה נוספת של שידורי התחנה. בימי המלחמה הופעל אולפן משולב של קול-ישראל וגלי-צה"ל, וימים ספורים לאחר סיומה הכריזו לבני וסגנו מרדכי נאור על הקמת מחלקת חדשות מורחבת בתחנה, אשר תשדר ארבעה יומני חדשות ביום, במקום יומן צבאי אחד בן 20 דקות עד פרוץ המלחמה.
מהלך זה חתם את תקופת לבני בגל"צ. את מודל הניהול שלו, שאותו הגדיר פעם כ"צפיפות של רעיונות וחידושים" היטיב להפעיל בתחנה הצבאית. השילוב בין ותיקים לצעירים, העידוד לחדשנות ומקוריות, הגמישות היחסית שעמדה לרשותו בתוככי התחנה, הגיבוי או היד החופשית של הממונים עליו (בדרך כלל), המיתוג ויחסי-הציבור, הם שיצקו את היסודות לגל"צ שחלקם עדיין מאפיינים את התחנה גם כיום. והעיקר: המאמץ המתמיד לשמור על נקודת האיזון בין האיכות לפופולריות. "צריך ליצור נושאים ומסגרות שיש בהם גם ערך וגם משיכה, ואין סתירה בין השניים", אמר בסוף שנות ה-60.
ב-1 באפריל 1974 נכנס לתפקידו כמנכ"ל רשות השידור. מעתה היה עליו לנהל ארגון שידור גדול בהרבה, שכלל שידורי טלוויזיה בעברית ובערבית ושידורי רדיו בעברית ובמגוון של שפות. בניגוד לגמישות שבה יכול היה לנהל את התחנה הצבאית, והשילוב בין אזרחים ותיקים וחיילים צעירים, שהיה ממתכוני ההצלחה של גל"צ, קשה היה להזרים דם חדש לרשות הממוסדת. ברשות היה עליו להקדיש חלק ניכר מזמנו למשימות ניהול מורכבות, להתמודדות מול ועדי עובדים ועם לחצים פוליטיים. במשמרת שלו התחולל המהפך של 1977.
כמנכ"ל עמד מאחורי השקת תוכנית הסאטירה "ניקוי ראש", שאותה הפיק מרדכי קירשנבאום, אך לא פעם נקלע לעימותים עם קירשנבאום. המחלוקות לא נגעו דווקא לנושאים פוליטיים מובהקים, אלא לעניינים אחרים, בהם מערכון שעסק בחוסר יכולתה של המשטרה להתמודד עם תופעת הפרוטקשן, סחיטת דמי חסות בידי עבריינים.
הקרב הגדול, שליווה אותו חלק ניכר מתקופת כהונתו, התנהל בתוככי שדרת הניהול של הרשות: היה זה מאבק מול מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן. כתב על כך דן שילון בספרו "בשידור חי": "מנכ"ל הרשות, על-פי הגדרת תפקידו בחוק, הוא העורך הראשי של הרדיו ושל הטלוויזיה. לבני דרש לממש את סמכותו; צוקרמן סירב לתת לו דריסת רגל בטלוויזיה. מעבר למאבק כוחני ואישי על אחוזות וחלקות בטלוויזיה היה כאן מאבק בין הרוח לחומר. לבני איש הרוח, צוקרמן איש החומר. לבני, שבא עם רקע תוכניתי ותרבותי ומעט מאוד ידע בטלוויזיה, מול צוקרמן, איש הכספים, שהיה ותיק מלבני ברשות השידור, אך נעדר כל רקע תוכניתי ועיתונאי. המאבק בין השניים לבש אופי מכוער. איש מהם לא נטה לוותר... הקרע לא ניתן לאיחוי. אחד משניהם היה מיותר, אבל איש מהם לא היה מוכן להכיר בכך".
למוד המאבק עם צוקרמן ויתר העימותים בתוככי רשות השידור ועם הדרג הפוליטי הציע לבני לקראת סיום כהונתו ב-1979 להקים "ועדת בדיקה ממלכתית" שתבחן את מבנה הרשות וחלוקת האחריות בין גופי הפיקוח והניהול שלה. לימים, בשנת 1993, עמד בעצמו בראש אחת הוועדות הרבות מספור שניתחו את חוליי הרשות, שדו"חותיהן נותרו מיותמים על מדפים מאובקים (כפי שאולי יקרה גם לוועדת לנדס, אם יצליח נתניהו במאמציו הבלתי נלאים לסכל את השקת תאגיד השידור כאן).
פעילותו התקשורתית של לבני נמשכה במסגרות אחרות: הוא כיהן כיועץ ויושב ראש ועדת ההיגוי של "הערוץ השני הנסיוני" שהופעל על-ידי משרד התקשורת עד להשקת ערוץ 2 המסחרי. ב-2004 מונה לעמוד בראש הדירקטוריון של חברת החדשות של ערוץ 2. הוא הודח מתפקיד זה על רקע מחלוקות עם הבעלים העסקיים של הערוץ, שדרשו למנות את רפי גינת למנכ"ל החברה.
אחד הצילומים האחרונים: יצחק לבני באירוע לציון סגירת מערכת "במחנה" בסוף דצמבר 2016, עם פרופ' יחיאל לימור (מימין) ופרופ' רפי מן, כתבים ועורכים לשעבר ב"במחנה" ובגלי-צה"ל תחת פיקודו של לבני
למרות הקשר ההיסטורי ההדוק עם גלי-צה"ל, את תוכנית הרדיו שלו, המשודרת כבר עשרות שנים, היה ניתן לשמוע על התדר של קול-ישראל. בתוכנית "בין שישי לשבת – שיחה בשניים", בלילות שבת ברשת ב' של קול-ישראל, אירח לבני במרוצת השנים מאות אמנים, אנשי אקדמיה, סופרים, פוליטיקאים וממלאי תפקידים ציבוריים. במקביל הוא לא נפרד מעולם התרבות והרוח. בין היתר כיהן כראש המדור לספרות במועצה לתרבות ולאמנות, יושב ראש המכון לתרגום ספרות עברית לשפות זרות, יושב ראש עמותת "מלים ודמויות", העורכת ראיונות עומק מקיפים עם גדולי הסופרים היהודיים בני זמננו ועוד. לבני הותיר אחריו את רעייתו, חברת-הכנסת לשעבר אתי לבני, ושלושה ילדים.
לפני שישה שבועות עוד הספיק לבני להשתתף ב"מסיבת סיום" העצובה שנערכה בבית החייל בתל-אביב, עם סגירת מערכת "במחנה", העיתון שאותו ערך ושדרג. גם גלי-צה"ל, שהיתה לסיפור הצלחה תקשורתי ותרבותי תחת שרביטו, עומדת בשנים האחרונות יותר מאי פעם במוקד ויכוח ציבורי. אך אין באלה לכרסם בתרומתו הרבה של לבני לעולם התקשורת. גם לא להפחית מן ההערכה למאמציו לשמר את התרבות והאיכות גם בעידן שבו הרדיפה אחר טעם הקהל מדלדלת את השיח הציבורי ומרדדת את השידורים.