השיחות שלי עם יצחק לבני, שנפטר היום (א'), התקיימו בדרך כלל סביב סערות קטנות בביצת התקשורת. הוא היה יו"ר חברת החדשות של ערוץ 2 ואני עיתונאית שעמדה איתו בקשר מדי פעם במסגרת תפקידו זה. כך הן נטבעו בזכרוני: כמו נשימה עמוקה בתוך סדר יום עמוס וקופצני (שלי), האטה מענגת, שהכריחה אותי לצאת משטף המידע החדשותי, והזכירה לי כל פעם מחדש: יש בחיים יותר מהכאן ועכשיו של עיתונאי החדשות. יש מטען היסטורי שנעים לחפור בו, יש שירה וספרות, וכל אלו הופכים את החיים לטובים ומעניינים יותר.

הוא עורר בי השתאות כל פעם מחדש: איך האיש הזה, שהרקורד המקצועי שלו משובץ בתפקידי ניהול של גופי התקשורת המשמעותיים בישראל (רשות השידור, גלי-צה"ל, ערוץ 2 בתחילת דרכו ובהמשך יו"ר דירקטוריון חדשות 2), לא הפך עם השנים לעסקן תקשורת מקורנף השקוע עד צוואר בפוליטיקה הזעירה של התקשורת. איך לא הפך, כמו רבים בני דורו, לחשבונאי דקדקן המתפאר שוב ושוב בהישגיו לעומת כשלונות עמיתיו למקצוע.

רגליו אמנם טבלו עמוק בתוך אותה ביצה חמימה ומאוד לא נקייה, אבל ראשו, בכל שיחה נדהמתי מכך, היה גבוה בשמיים. בקול נעים ואיטי, מתעלם מאירועי היום, היה משרטט באוזני ברגישות דמויות של אנשים שאהב (למשל דליה רביקוביץ, שהיתה אשתו הראשונה ושעמה היה בקשר קרוב עד מותה) ומפליג בסיפורים.

יצא לנו לשוחח, בין השאר, על רקע המאמצים, אי שם בשנת 2007, למנות את רפי גינת למנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2. קשה לדמיין דמויות מנוגדות כל-כך כמו השניים האלו, שנפגשו לקרב יריות באותה עת. גינת בעל הקול הרועם, עיתונאי החיידקים, הנוכלים והסוטים, שמונה לשורה של תפקידי ניהול על רקע קרבתו לבעלי הון ולא הותיר במי מהגופים האלו חותם משמעותי, אל מול לבני רחב האופקים והמעודן, מי שהטביע חותם עמוק על תרבות התקשורת בישראל והדגיש, בתחנות השונות, את אופייה הציבורי.

לבני היה אז עדיין יו"ר הדירקטוריון של חדשות 2, ואילו גינת היה המועמד שניסו לדחוף מכיוון בעלי הזכייניות קשת ורשת (למורת רוחו של מנכ"ל קשת אבי ניר). היה ברור כי המינוי של גינת צפוי להיות בשורה טובה לבעלי ההון ובשורה רעה מאוד לרוח העבודה העיתונאית בחדשות 2. כשהיה ב"ידיעות אחרונות" טען נגדו מי שהיה עורך המוסף "7 ימים" כי גינת פעל לצנזר תחקירים שהיו קשורים בפוליטיקאים ובעלי הון בהתאם לאינטרסים של המו"ל ארנון מוזס, ופעל גם כדי לקדם את הזכיינית רשת ובאופן ספציפי את תוכניתו "כלבוטק".

רק נציגי הציבור בדירקטוריון יכלו לעמוד נגד המינוי הזה, וזה מה שעשה יצחק לבני יחד עם עו"ד רחל בן-ארי: הם הצביעו נגד מינויו של גינת לתפקיד, ובכך נסללה הדרך למינוי של אבי וייס, מי שמשמש עד היום מנכ"ל חברת החדשות והיה המועמד המועדף על העיתונאים מלכתחילה.

המהלך של לבני כלל לא היה מובן מאליו: הוא יצא נגד המועמד המועדף על בעלי רשת אודי אנג'ל ובעלי קשת מוזי ורטהיים. מה שהתרחש כחודשיים אחר-כך זעזע אותי: הרשות השנייה החליטה להדיח את לבני ובן-ארי מתפקידם בדירקטוריון חדשות 2 (ופרסמה שלל טיעונים למהלך התמוה הזה).

זו היתה התנקשות שחשפה את הרשות השנייה כגוף פיקוח שהחליט להפנות עורף לתפקידו הציבורי לטובת ענישה נוסח המאפיה מכיוון בעלי ההון השולטים בערוץ 2. בג"ץ החליט בסופו של דבר לא להתערב בהחלטה, וכך נותר המצב: מינוי גינת נבלם, ראשו של לבני נערף וחברת החדשות זכתה למנכ"ל ראוי. הרשות השנייה לא נתנה מעולם את הדין על ההתנהלות המבישה הזאת.

בפרשה הזאת, הבנתי אחר-כך, לבני לא יצא רק נגד חברי הדיקטוריון האחרים אלא נעמד גם מול המילייה החברתי שבו השתכשך. בקולו האופייני, מאנפף מעט, סיפר לי שלאחר שהתנגד למינוי גינת הפסיקו להזמינו ל"פרלמנט" הקבוע של יום שישי שבו היו יושבים שניהם יחד עם אנשי תקשורת ועסקים אחרים (ככל הנראה מדובר ב"פרלמנט" שבו ישבו שלום קיטל, איתן רף, איתמר רבינוביץ', עמוס ירון, דב לאוטמן, בייגה שוחט ואחרים, כפי שגינת העיד בעצמו). נדמה לי שזו היתה הפעם היחידה ששמעתי עלבון של ממש בקולו: "החבר'ה", שעצם התכנסותם הקבועה היא עדות לתרבות הבעייתית של בכירי התקשורת, הפנו לו עורף במקום להפוך אותו לגיבור.

אבל לבני כאמור היה איש שראשו גבוה בשמיים. מהלך הדחתו מדירקטוריון חדשות 2 אמנם סימן את סוף הקריירה הציבורית שלו בתקשורת, אבל הוא המשיך למלא שלל תפקידים ציבוריים במוסדות תרבות, הגיש תוכנית רדיו נעימה ברשת ב' והתמסר לסיום פרויקט הכתיבה המתמשך שלו, שהוגדר על-ידי איל מגד כ"נס ספרותי".

כך כתב מגד: "איך אדם, שרוב שעותיו ומרצו הוקדשו לפיצוח המכנה המשותף של המאזינים והצופים בתקשורת השטחית והשטותית, הצליח להיות בו-זמנית גם כירורג של הקיום האנושי, חידה היא ותהי לחידה".

מי שזכה להיחשף ללבני, ולו מעט, לא חשב שזו חידה. לבני, המנהל שהוביל גופי תקשורת גדולים ובסוף ימיו זכה לשבחים כסופר, היה רומנטיקן בעל נפש רגישה, איש עתיר ידע ותשוקה מדבקת, חד אבחנה למה שפופולרי ובה בעת אנין טעם. הוא היה איש מוכשר, מצפוני ונהדר. יש אנשים כאלו. הם מעטים ומותם מעציב עד מאוד.