גם אם החורף הקרוב יהיה קר, הרי ברור שלידיהם של אנשי התקשורת הולכים ומתגלגלים תאריך אחד חם מאוד ושני אירועים לוהטים: ליל המעבר משנת 1999 לשנת 2000 צופן בחובו פוטנציאל תקשורתי עצום, הן בגלל באג 2000 במחשבים והן כנגזרת מהממד האפוקליפטי-דתי של התאריך. לכך יש להוסיף את העובדה שמדינת ישראל תהיה "אחרי החגים", והציבור שהגיע לרוויה בתחום הפוליטי יהיה צמא לאטרקציות חדשות.

ביקורת תפקודם של אמצעי התקשורת בנויה, לרוב, בסדר הבא: האירוע או התהליך מתרחשים במציאות, התקשורת מדווחת עליהם, ולאחר מכן מגיע תורן של הביקורות וההצעות לשיפור. לפעמים קורה, וזה טבעי, שעיתונאים מופתעים מאירועים ותהליכים. במקרים כאלה ניתן בהחלט להבין, ואף להצדיק במידה מסוימת, ליקויים תפקודיים של התקשורת שנבעו מגורם ההפתעה.

אולם פני הדברים שונים לחלוטין באירועים ובתהליכים ידועים היטב וצפויים מראש. מקרים כאלה מצדיקים ואף מחייבים הכנה מראש. אמצעי התקשורת לא יוכלו לרחוץ בניקיון כפיהם ולטעון להפתעה. הכנה והיערכות מראש הופכות, במקרים אלה, לדרישה מקצועית מובנת מאליה.

איור: אורית עריף

דרישה זו קריטית בנושאים רגישים שיש בהם פוטנציאל להיווצרותה של בהלה ציבורית או אף פסיכוזה המונית. הציבור הישראלי כבר התנסה בעבר בעזרה מסוימת מצדה של התקשורת להפצתה של פאניקה, בהמתנה למלחמת המפרץ השנייה שלא פרצה (תמר ליבס, "רוחות מלחמה", "העין השביעית", גיליון 13, פברואר 1998).

יתר על כן, למילניום ולבאג 2000 מכנה משותף נוסף החשוב לענייננו: מדובר בשני אירועים ותהליכים שלצרכן התקשורת המקובל אין בהם ידע והבנה במידה מספקת. במצב זה גוברת התלות במידע המגיע מאמצעי התקשורת, והשפעתם גוברת באופן משמעותי.

בפני אמצעי התקשורת עומדות שתי דרכי פעולה: לגלות אחריות חברתית, או לנקוט ליברליות פרועה.
יהיה קל מאוד ופשטני להסתתר מאחורי יישום מעוות וחסר אחריות של עקרון זכות הציבור לדעת. הבעיה האמיתית היא שהרבה צבע, דרמטיזציה וסנסציוניות הם מקדמי מכירות מצוינים לכל תוכנית טלוויזיה ובסיס מצוין לכל פרומו מופקר.

הוויכוח על התוצאות האפשריות של באג 2000 בעיצומו, ואין להתכחש לעמדות השונות. אולם תרבות הרייטינג עלולה להביא להרגשתה ולהבלטתה של הגישה הפסימית. בחנויות הספרים כבר מסתובב ספר הדרכה להישרדות.

התחרות העזה בין אמצעי התקשורת עלולה לצייר לנו טילים בליסטיים המתעופפים לכל עבר ללא יד מכוונת, כורים גרעיניים הנסדקים ודולפים ברחבי העולם ומטוסים מתרסקים. לאחר כמה כתבות אימה נתגעגע לאזהרות הקטנטנות על מעליות שייתקעו, קובצי מחשב שיימחקו, תשלומי מסים שלא היו ולא נבראו וכיוצא באלו.

כך גם המילניום האפוקליפטי-דתי. מיליוני תיירים חביבים, בעלי רצון טוב, וברובם המכריע אוהבי ישראל, אינם מספקים בסיס טוב דיו לקידום מכירתן של תוכניות לצופה המשלטט במסגרת התחרות התקשורתית. כיוון שכך, יש למכור לו סיפורי אימה על כיתות מתאבדים, גדודי צלבנים חורשי מזימות, מוטרפי מילניום מסוכנים לציבור וכתבות פסיכיאטריות על סינדרום ירושלים הנוראי. במקום מערכת הסברה מקיפה בסגנון "הסבר פניך לתייר" נקבל ציבור היסטרי ומפוחד שיקפיד לשמור מרחק מכל קבוצת תיירים, ויהיו רבות כאלו, שתיקרה על דרכו.

מה שנדרש מאמצעי התקשורת הוא גילוי אחריות חברתית. אין בכוונת הדברים לטעון להסתרת מידע או למניעת דיון ציבורי בסכנות האפשריות הטמונות בהתפתחויות הנובעות מבוא האלף החדש. מלת המפתח היא איזון. איזון ויחס ראוי בין משקלו האמיתי של איום פוטנציאלי לבין אופן סיקורו. איזון בין הצורך במניעת פאניקה ופחד מיותרים מצד אחד, לבין זכות הציבור לדעת על הסכנות הפוטנציאליות מצד שני.

לתקשורת תפקיד חשוב בהכנת הציבור לאפשרויות, הכוללות בתוכן גם סכנות פוטנציאליות. אולם, היא חייבת לעשות זאת בזהירות ובאחריות ויש לה מספיק זמן להיערך לתהליכים הידועים מראש.

פרדוקסלית, דווקא תפקוד תקשורתי לקוי וחסר אחריות, שיתמקד בהפחדה, עלול לפגוע ברייטינג ובתפוצת העיתונים בלילה הגורלי. מחלקי העיתונים לא יגיעו לעבודתם באותו לילה, והרייטינג של ערוצי הטלוויזיה עלול לצנוח. זאת מפני שלאחר שבועות של הפחדות עשויים צרכני התקשורת להעדיף לבלות את הלילה האפוקליפטי על ראשי ההרים, מצוידים בשימורי מזון, בשמיכות ובאוהלים.

ד"ר אשר כהן הוא מרצה ביחידה לעיתונאות ותקשורת שבמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן

גיליון 22, ספטמבר 1999