סביר להניח שבבוקר ה־3 באוגוסט לא רווה השר יוסף לפיד נחת מקריאת כותרות העיתונים. לפיד, שצבר חמש שנות ניסיון בפוליטיקה אחרי שנים ארוכות בעיתונות, שהתייחסה אליו כאל בן טיפוחים, כמעט נקבר בה חיים אחרי שהודיע כי מפלגתו תסכים לשבת בקואליציה עם סיעת יהדות־התורה.

"ידיעות אחרונות" תקף את ראשי שינוי בכותרת הראשית בטענה שהם "התקפלו", וכן בטורו של נחום ברנע, תחת הכותרת "פצעי בגרות", שהופיע לצדה; נדב איל מ"מעריב" הגדיר את התנהלותו של לפיד במו"מ הקואליציוני במלים "קפיצה מראש העץ", ואילו יוסי ורטר ב"הארץ" כתב על "הזיגזג העקלתוני" של לפיד, "שנפרד מבתוליו, אבל לא מהכיסא".

בים הכותרות הלעגניות ציפתה ללפיד אתנחתא קומית דווקא בעיתון "הצופה", שיו"ר שינוי אינו נמנה ככל הנראה עם מנוייו. בטאונה הרשמי למחצה של המפד"ל, אחת מיריבותיו הפוליטיות השנואות של לפיד, ביטא, או ליתר דיוק ניסה לבטא, שמחה לאידו של יו"ר שינוי, אך בדרך המגושמת שבה עשה זאת, אין ספק שהוא היה סוחט חיוך ציני מלפיד באותו בוקר קשה. "הצופה", שלפני כמה שנים עבר מפורמט של "יריעה רחבה" לפורמט טבלואיד, ציין את האירוע החגיגי מבחינתו בכותרת הראשית הצבעונית "סתירת לחי לשינוי" (טעות הכתיב במקור), ובכך למעשה ספג בעצמו סטירת לחי מצלצלת.

זהו החשש הכבד שמלווה כל עורך בעיתונות בעבודתו - שגיאת כתיב מביכה אחת שתחשוף את בורותו או, לכל הפחות, את חוסר תשומת הלב שלו. המבוכה רבה עוד יותר כאשר מדובר בכותרת שמתיימרת להיות "יצירתית", "צבעונית" או "תוקפנית". היא נהפכת לכמעט בלתי נסבלת כאשר מדובר בכותרת שמעטרת את ראשו של עמוד השער של העיתון.

החשש הזה יצר את תפקיד המגיה, שמאפשר, בשכר נמוך יחסית של 25־30 שקל לשעה, להימנע משגיאות מביכות מהסוג שהופיע ב"הצופה". המגיה יכול למנוע שגיאות מביכות אחרות כמו זו שהופיעה בכותרת בראש עמוד 4 באותו עיתון באותו בוקר: "מצעד בכירי הציבור בחדר החקירות של יח"א" (במקום יאח"ה, היחידה הארצית לחקירות הונאה).

אבל בעידן הקיצוצים בעיתונות, שבו כל כתב מסקר שניים או שלושה תחומים שקשה למצוא קשר כלשהו ביניהם, ושבו כל עורך מופקד על מספר כפול של עמודים מזה של קודמו בתפקיד, קל מאוד לוותר על המגיה. הגהה היא בסך־הכל פעולה פשוטה מדוע שעורכי העמודים לא יעשו אותה בעצמם, שואל את עצמו מו"ל העיתון, ומשבח את עצמו על הרעיון המבריק שהגה.

המחשבה הזו, שבסופה נשלחים מכתבי פיטורים למגיהים, אינה נחלתו הבלעדית של "הצופה". עיתונים רבים, ובהם "הארץ", החליטו כבר לפני שנים לוותר על המגיהים ולהוסיף את משימותיהם לאלו של העורכים־המשכתבים. בתחילה זה נראה משתלם - עד ששגיאת כתיב מביכה מכתימה את הכותרת הראשית. באותו רגע של עברית מבין, אולי, המו"ל ששכרו (של המגיה) יצא בהפסדו (של המו"ל).

עידו שטרנברג הוא חבר מערכת החדשות של nrg מעריב

גיליון 52, ספטמבר 2004