"אנחנו עובדים על תוכנית ליום ירושלים", אומרת התחקירנית, "ומאוד היינו רוצים לשמוע את דעתך, בתור ירושלמית. קראנו משהו שכתבת ב'עין השביעית' לפני שנתיים, ואנחנו רוצים לשמוע אותך היום".
מה בדיוק?
"למה את נשארת עדיין בעיר".
סליחה?
"הרי רוב חברייך כבר עזבו את ירושלים, אז למה את עדיין נשארת?".
בית-קפה בירושלים (צילום: פלאש 90)
איך בדיוק אני אמורה להשיב על השאלה הזאת, ולמה בדיוק אני אמורה להשתתף בדיון הזה? רק משום שכמה וכמה מחברי הטובים ביותר אכן עזבו את ירושלים, ומאז הם לא מוותרים על שום בימה כדי להסביר ולפרש וכדי להשמיע אנחות רווחה קולניות ופומביות על כך שסוף-סוף התנערו מהעול הנורא של העיר האיומה הזאת, וכמה הם לא מתגעגעים וכמה הם מאושרים במקומם החדש, וכך הלאה וכך הלאה? אכן, קשה שלא להתרשם ולהיסחף. קשה, אבל אפשרי.
יום ירושלים הוא יום רע למי שגרים בה, ולא רק בגלל המצעדים והחגיגות, אלא בעיקר בגלל הדיונים הנפוחים על ההיסטוריה ועל החשיבות והסמל ומי יודע מה עוד, ובעיקר בגלל השאלות, למה את עדיין בירושלים. את השאלות מציגים, מיותר לומר, מי שבקושי זוכרים היכן העיר נמצאת על המפה, ואולי לא היו בה מאז הטיול השנתי של בית-הספר. יותר משהם רוצים לדעת על ירושלים, הם רוצים לחזק את תחושתם הטובה על כך שהם לא גרים בה, שהם נמצאים במקום הכי טוב בעולם.
אבל צריך להזכיר, גם תל-אביב רחוקה מאוד מהדימוי שהתקשורת שלה יצרה לה. שינקין כבר מזמן לא שינקין, גם מתחם בזל לא משהו, והיזמים לא רצים לפתוח "מקומות" בדרום העיר. וגם אם בטלוויזיה ישדרו אינספור כתבות מתפעמות על הקיוסקים בשדרות, זה יישאר משהו חביב, מקום מפגש סימפטי שמביא צבע ועניין ותחושת חשיבות למי שיושבים בהם, וזה הכל.
הרי, בינינו, העיר ללא הפסקה הולכת לישון כמו כל עיר אחרת, משום שמחר בבוקר צריך לקום לעבוד. רק ירושלים צריכה להצטדק שוב ושוב על בתי-הקפה והברים שלה, שהם סימפטיים והקפה בהם טוב לא פחות מבתל-אביב, וגם בהם מתקיימים מפגשים לא רעים בכלל, עם כלבים ובלעדיהם. מפעם לפעם באים כתבי התיירות ומגלים – שוב – את שוק מחנה-יהודה, את בתי-הקפה והבוטיקים שבו, וכולם נחנקים מהתרגשות אוריינטליסטית. אחר-כך הם חוזרים לתל-אביב, והירושלמים יכולים לחזור לבית-הקפה השכונתי, הלא כוכב, לקהל הלקוחות הקבוע ולחיוך של בעלת הבית.
תל-אביב יכולה להרשות לעצמה להיות מקום של כיף משום שהיא מתעלמת מכל הבעיות האמיתיות מסביב ומרוכזת בעצמה. כך היא גם מוצגת בתקשורת. אם תרצו, זה המיתוג שלה. אבל כאשר הבעיות צצות וחודרות בעד השריון הנפלא של החיים הטובים, התל-אביבים יודעים לצאת מהכלים לא פחות מהירושלמים. די אם נזכור מה קרה ברמת-אביב כשהגיעו לשם ראשוני החרדים. אז ביום חגיגי זה נאמר לחברינו התל-אביבים, חכו, חכו, זה רק עניין של זמן. ועד אז אין לי שום חשק להסביר בציבור למה אני גרה היכן שאני גרה. הרי אם אין ברירה, אפשר תמיד לנסוע לתל-אביב, לקחת ממנה את מה שיש לה לתת, ולחזור הביתה, לפינה הלא זוהרת והלא נחשבת הזאת.