בראשית דצמבר אשתקד, על רקע שרשרת הפיגועים בערי ישראל, החליט הדרג המדיני לצאת במתקפה דו-ראשית: צבאית והסברתית. צבאית, במטרה לפגוע במחבלים ולמנוע פיגועים נוספים; הסברתית - בניסיון להבהיר לעולם "מי הם הפלסטינים", ובעיקר "לחשוף את פניו" של מנהיגם, יאסר ערפאת. אולם בדרך לביצוע התערבבו שני הראשים. "מתקפת ההסברה", במקום שתתמקד בדיבורים, התבררה כמתקפה על מתקני תקשורת ועיתונאים. ברמאללה השמיד צה"ל את תחנת השידור הפלסטינית, בניסיון חסר סיכוי לבלום את שידוריה. במקביל, בישראל, הוחלט שלא להעניק עוד לעיתונאים פלסטינים את התעודות שמנפיקה לשכת העיתונות הממשלתית, ובכך לשלול מהם את האפשרות לעבוד בישראל. זאת ועוד: תחת הסגרים, הכתרים והמחסומים, בגדה וברצועה, שימשו התעודות הללו לכתבים הפלסטינים גם רשיונות מעבר בין הערים הפלסטיניות, בדרכם לסיקור העימות. בהעדר תעודה, נמנעת מהם היכולת לנוע, לסקר ולשדר.
הצעדים הללו מעלים תהיות בנוגע להבנת הדרג המדיני בישראל את המושגים "חופש הביטוי" ו"חופש העיסוק", שבית-המשפט העליון כבר הגדירם לא אחת כעקרונות יסוד של משטר דמוקרטי, ועוד יותר מכך את תבונתם בראיית צרכיה של ישראל בעימות: במקום לנצל את שעת הכושר ולחשוף את העיתונות הזרה (ובאמצעותה את קהלי היעד במערב) לטיעונים הישראליים, הצליחה המדינה להקים עליה חזית אחידה, חסרת תקדים, של עיתונאים וכלי תקשורת בינלאומיים.
הביקורת העיקרית התמקדה בפעולה ברמאללה. למקבלי ההחלטות היה צריך להיות ברור כי הריסת תחנת השידור הפלסטינית לא תביא להפסקת שידוריה, ובהם ההסתה האנטי-ישראלית, והיא תיתפס כניסיון בוטה לכפות דעות ורעיונות, או במהופך: לאסור שידור של כל מה שלא מקובל על ההנהגה הישראלית. אנשי תקשורת ומשפטנים מאוחדים בדעה שמדובר במחשבה מעוותת, ובעיקר מסוכנת על-פי אותו היגיון, תקום בעתיד ממשלה בישראל שתפציץ תחנות טלוויזיה ומערכות עיתונים ישראליים, רק משום שלא דיווחו לפי טעמה. "אנחנו לא חיים בשנות העשרים של המאה הקודמת", אומר מרדכי קירשנבאום, לשעבר מנכ"ל רשות-השידור. "אז יכולת לסגור את התחנה, ומה שלא שודר לא קרה. מי שחושב שפיצוץ של תחנת שידור גם ימנע את השידור עצמו, מגלה חוסר הבנה טוטאלי. היום אפשר לשדר טלוויזיה ממערות ומכוכים, וגם לקלוט את השידורים בכל חור. אין יותר מונופולים, והתנכלות לעיתונאים או לגופי שידור ספציפיים היא איוולת, כי את מה שהם לא ידווחו ידווחו אחרים". קירשנבאום סבור שהריסת התחנה מעידה גם על סולם ערכים מוסרי פגום והיא עשויה לשמש נשק נגד ישראל. "על-פי אותו היגיון של מניעת הסתה, מחר הם (הפלסטינים) יכולים לדרוש - או לפגוע - בתחנות אצלנו, בנימוק, למשל, שמדובר בהן במפורש על טרנספר".
איור: בתיה קולטון
גם נשיא מועצת העיתונות, פרופ’ מרדכי קרמניצר, מותח ביקורת על הרס התחנה. "זה היה אקט שלילי מבחינתנו, ששילב ניסיון כושל לסתימת פיות עם השפלה", הוא אומר. "פעולה כזו רק מעודדת התנגדות וטרור, כך שבמקום להועיל היא גרמה נזק". קרמניצר מאמין שהפעולה תחריף את ההסתה, ותביא לסולידריות של כלי התקשורת הבינלאומיים עם הפלסטינים. חששו העיקרי הוא מהפגיעה העקיפה שתהיה לכך על כלי התקשורת הישראלים הללו עשויים להיהפך ליעד לתקיפה פיסית, ובצד המקצועי הם לא ייחשבו כמדווחים מהימנים אלא ככלי שרת של השלטון, מאחר שמניחים להם להמשיך ולפעול.
דובר צה"ל, שהתבקש להסביר את ההיגיון שבבסיס ההחלטה לפוצץ את תחנת השידור, בחר להשיב בקצרה: "תחנת השידור ’קול פלסטין’ עסקה בהסתה אלימה, והביאה לעידוד של מבצעי טרור. הריסת תחנת השידור הינה פעולה אחת ממכלול פעולות שנועדו להפעיל לחץ על הרשות הפלסטינית, בכדי שתפעל על-מנת לסכל מפגעים. בפעולה זו לא היו נפגעים בנפש. צה"ל עושה כל שביכולתו על-מנת להבטיח את שלומם ובטחונם של אזרחי ישראל, ונמנע ככל שניתן מפגיעה באוכלוסייה האזרחית הפלסטינית ובשגרת חייהם". הסיפא של התגובה - "למנוע פגיעה באוכלוסייה ובשגרת חייה" - אינו עומד בקנה אחד עם ההחלטה שקיבלה באחרונה לשכת העיתונות הממשלתית לשלול את תעודות העיתונאי מהעיתונאים הפלסטינים. דניאל סימן, מנהל לשכת העיתונות הממשלתית, אומר כי הוחלט להתייחס לרשות כמו לכל מדינה זרה אחרת: "מערכות שרוצות לסקר את ישראל יקבעו מי יבצע את הסיקור, ונדאג לתת להן תעודות". ומה באשר לכמאה העיתונאים הפלסטינים המועסקים על-ידי כלי התקשורת הזרים? סימן סבור שהם לא צריכים לעבוד בישראל, אלא רק לעסוק בסיקור המתרחש בשטחים עצמם.
מסתבר שגם זה לא פשוט. ישראל לא ממש יצאה מהשטחים ואין לפלסטינים יכולת לנוע בחופשיות מבלי להיתקל בתכיפות במחסומים, למשל, או בכוחות המוצבים בתוך שטחי איי או ממש בסמוך להם. עד עתה היה לתעודות לשכת העיתונות תוקף של אישורי מעבר בין גזרות הסיקור השונות, אולם החל ב-1 בינואר השנה פג תוקפן. כלי התקשורת הזרים הפועלים בישראל, שבשירותם הועסקו מרבית העיתונאים הפלסטינים, הקימו קול צעקה. נסיונות לשכנע את הפקידים, ובהמשך גם את השרים, כשלו, על אף עצומות שנחתמו בארץ ובעולם (כולל אחת שהצליחה, באופן נדיר, לאחד את כל מנהלי המערכות של כלי התקשורת המובילים במערב).
בישראל טוענים כי המניעה נעשתה בחלקה "מסיבות בטחוניות", מאחר שהיה חשש כי עיתונאי יגויס לארגון טרור וינצל את תעודת לשכת העיתונות כדי לפגע. קרמניצר סבור כי צריך היה לשלול תעודות רק במקרים פרטניים, אבל הפסילה הגורפת גורמת לישראל נזק. "לא ברור לי למה אנחנו מנסים להתחרות במשטרים שמסביבנו, מבחינת היחס לעיתונאים ולחופש העיתונות", הוא אומר. "היה עלינו להבליט את הייחודיות שלנו במקום להידמות לפלסטינים, למשל, שמונעים סיקור של כל דבר שמנוגד לאינטרס שלהם, דבר הראוי להוקעה".
בניסיון לפתור את המשבר הוצעה פשרה: הכתבים הפלסטינים יקבלו תעודה שונה, שתאפשר להם לנוע בחופשיות בשטחים, אך לא להיכנס לישראל. סימן אומר שהתעודות כבר הוכנו ונותרו "כמה פרטים טכניים" לפני שהן גם יחולקו. הרשתות הזרות מסתייגות מההחלטה, אבל הן נאלצו להסכים לה ("עדיף להפסיד קצת מלהפסיד הכל", אמר בכיר מטעמן). היחידים שלא יקבלו תעודות, כך ראש לשכת העיתונות הממשלתית, הם עיתונאי "קול פלסטין". ההסבר: "הם עודדו בגלוי רצח של ישראלים".
הנימוקים שמשמיעים נציגי השלטון משכנעים כי מדובר בהחלטה פסולה ומסוכנת. הישענותה של ישראל על הנימוק שהרשות היא "כמו מדינה", ועל כן עיתונאיה אינם זכאית לתעודות, היא מגוחכת (וספק אם ראש הממשלה יאמץ את הרעיון, המגלם הכרה ברשות-הפלסטינית כאל מדינה) וממילא אינה רלבנטית ישראל שולטת בשטחים, ועליה לנהוג בהתאם.
צירוף האירועים מותיר תחושות קשות אצל כל עיתונאי, גם ישראלי, שנדרש לסקר את הלחימה בשטחים ובבית: היום זה הם, מחר - אנחנו. מדינה ששוללת מבני-חסותה תעודות עיתונאי (ואגב כך גם מעשרות עיתונאים מזרח-ירושלמים, נושאי תעודת זהות כחולה), תפנה מחר נגד כל אחד אחר שלא יכתוב לטעמה, ואם גם זה לא יעזור, היא תהרוס לו את המערכת. יש מספיק דוגמאות בהיסטוריה שמוכיחות כי כשציד המכשפות מתחיל, הוא בדרך-כלל לא נעצר אצל השכן.
יואב לימור הוא הכתב הצבאי של "מעריב"
גיליון 37, מרץ 2002