בשנת 91 לפני ספירת הנוצרים התכנסו ברומא שלושה מגדולי האוראטורים של הדור, עורכי-דין ונואמים פוליטיים כאחד: מארקוס אנטוניוס, לוקיוס ליקיניוס קראסוס ויוליוס קיסר סטראבו, לשיחה על רטוריקה. השיחה דווחה על-ידי קיקרו בספרו "על הנאום" שתורגם לעברית בידי א.ד. קולמן. בין השאר נידון בה מעמדו של ההומור באמנות הצגת הטיעונים. יוליוס קיסר סטראבו נתן דוגמה, שנראתה בעיניו כהומור משובח, גם אם עתיר סיכונים רטוריים: "פעם הופיע עד נמוך קומה. 'המותר לי לחקור אותו?', שאל פיליפוס. אב בית-הדין, שאצה לו הדרך פסק: 'היה קצר' והלה השיב: 'אהיה קצר כמוהו'". לעומת זאת, סיפר סטראבו, יש אנשים שנונים שבדיחותיהם חוטאות ב"מוקיונות". כדוגמה לכך הביא את אפיוס קלאריוס, שאמר על-פי המדווח, לגאיוס סקסטיוס, שהיה שתום-עין: "אסעד אצלך, שכן אני רואה אצלך מקום אחד פנוי". הבדיחה השניה (שכנראה מצחיקה יותר בלטינית) לא היתה מוצלחת לטעמו של סטראבו, הן משום שהיא באה ללא כל התנגדות ופוגעת בכל בעלי העין האחת, והן משום שהיא נראית כמתוכננת מראש ונטולת ספונטניות.

אביגדור פלדמן, אוראטור מקומי מוערך מאוד, כמעט שִחזר את החידוד של אפיוס קלאריוס במאמר "מחלת הלחישה" בעיתון "העיר" ביום 2.11.01.

נושא המאמר היה עסקת הטיעון עם עופר נמרודי. פלדמן נזקק לתיאור אוזניו הגדולות של ניצב משה מזרחי כדי לרמוז שמזרחי, או רשויות התביעה והחקירה בכלל, לוקות בפרנויה. אוזניו של מזרחי, הלעיג פלדמן, הן "גדולות ביחס לכל פרופורציה לגוף", ועורכי "העיר" הקפידו להוסיף תצלום של מזרחי בדיוקן חזיתי, המוכיח את הטענה. אני עצמי, אני חייב לציין למען השקיפות, מצויד בזוג אוזניים גדולות למדי, כך שתיאוריו של פלדמן לא השאירו אותי אדיש. פלדמן נמנע, על כל פנים, מלהתייחס לכך שמזרחי הוא בעל עין אחת (ועין אחת מזכוכית), כתוצאה מפציעה במהלך שירותו הצבאי. אין ספק שהמום הגופני הזה הוא חריג יותר, ואף בו ניתן היה להשתמש כתחמושת רטורית (למשל, כדי לטעון לחוסר יכולת לראיית עומק, במובן מושאל כלשהו, או למבט זגוגי על המציאות, או כל כיוצא באלה). אף על פי כן, פלדמן נמנע מחידוד גס בסגנון אפיוס קלאריוס, בין אם משום שחשש שיואשם ב"מוקיונות" (כלשונו של סטראבו) ובין אם מטעם אחר.

Leonardo da Vinci, Five Characters in a Comic scene

יעקב גרוסמן סבר, בתגובה שפורסמה שבוע לאחר מכן, כי השימוש הרטורי שעשה פלדמן באוזניו הגדולות של מזרחי הוא בלתי לגיטימי. בזעמו, לא התאפק מלהשיב לפלדמן באותו מטבע. בטקס קבלת החברים החדשים ללשכת עורכי-הדין, שבו קיבלו גרוסמן ופלדמן את רשיונם לפני עשרות שנים, נשמעה הערה לא מחמיאה על הופעתו החיצונית של פלדמן. גרוסמן, כך הוא מספר, פטר את ההערה כבלתי עניינית, וביקש להתעלם ממראהו של פלדמן. "מאז ועד היום", הוא חותם את תגובתו "דעתי לא השתנתה. אבל לא יזיק למר פלדמן להציץ מדי פעם במראה – דרך בדוקה מאין כמוה להימנע מפרנויה ולחזור לפרופורציות".

פלדמן וגרוסמן מזהים כהלכה את חשיבותו של היופי להצלחה המקצועית. מן הבחינה הזאת, פלדמן (בהנחה שהרמז של גרוסמן נכון) הוא חריג. כמו הוראס רמפול הבדיוני, שאליו משווה אותו גרוסמן, פלדמן מתהדר ברישולו ומתרחק מסממנים של חן. בכך (ולא בכך בלבד) הוא שונה ממרבית עורכי-הדין המצליחים. במחקר מקיף שנערך באוניברסיטת טקסס לפני שלוש שנים, מצאו ג'ף בירל ודניאל המרמש כי עורכי-דין שהוערכו כאטרקטיבים על-פי תמונת המחזור שלהם בסיום בית הספר התיכון הרוויחו כ-10% יותר, בממוצע, מעמיתיהם הנאים פחות. שכיחות עורכי-דין נאים בשוק הפרטי, ובקרב העצמאים בפרט, רבה יותר, על-פי המחקר, משכיחותם בשוק הציבורי ובקרב השכירים, ואולם גם בשוק הציבורי מופלים הבלתי יפים לרעה. גרוסמן בעל דרגה בכירה (בעבר) בשירות הציבורי, הוא גבר נאה בעליל, אולם הוא נוזף בפלדמן, העצמאי המצליח, על החשיבות שהוא מייחס לסממני יופי חיצוניים.

גם העיתונאי רון מיברג התרעם על השימוש הרטורי שנעשה בציון מומים גופניים, ואף הוא, כמו גרוסמן, לא בחל בעשיית שימוש באותם כלים עצמם בתגובה לעלבונות. העלבונות שהרגיזו את מיברג היו חלק מביקורת כלפי מגזין התרבות "מוסף" שבערוץ 8, שהוא מגיש יחד עם רונאל פישר. את תגובותיו לביקורת פרסם מיברג במקומון "זמן השרון" של "ידיעות תקשורת". בתשובה לאורנה לנדאו מ"ידיעות אחרונות", שתיארה את התוכנית כ"משמימה ומגומגמת", הביע רונאל פישר מחאה גלויה בתוכנית עצמה, שכן היה בדברים רמז ברור לגמגום הקל שממנו הוא עצמו סובל. מיברג הוסיף: "אני מניח שאילו היה פישר קטוע גפיים חלילה היתה לנדאו כותבת 'הפינה המקוטעת'". בשלב זה הצטרף לדיון נחמן אינגבר מ"העיר", וציין, אגב ביקורת על אותה תוכנית, כי "השניים מהגגים ברהיטות לשון מופגנת", אולם הוסיף כי "אחד מהם עושה עניין מהגמגום שלו". מיברג לא נותר חייב לרגע והשיב מיד, ב"זמן השרון", ש"זה בערך כמו להגיד שאינגבר עושה קילומטרז' ענק מקרחתו ומכרסו, המתבררות כתבור וכגבעת המורה". יצחק בן-נר בביקורתו באתר הטלוויזיה של Ynet, העיר אף הוא כי "הראשון (מיברג), בדמותו הדובית ובזווית הראייה הקבועה שלו, המצלמה פשוט לא מאשרת אותו. מה לעשות...פישר שיש בו חן מתעסק יותר מדי בעצמו...ו(לא נעים) אבל גם הגמגום מפריע". אולי בשל ההקשר הענייני של אזכור הפגמים החיצוניים יצא בן-נר פטור מתגובה דומה של מיברג.

תופעה סגנונית זאת איננה מוגבלת לעיתונות המקומית, כמובן. דומה שהיא הופכת רווחת יותר ויותר בעיתונות התקנית. כאשר לוסי קלאווי, בגיליון ה-27.8.01 של ה"פייננשל טיימס" הלונדוני, סיקרה באופן ביקורתי את הופעתו של סטיב בלמר, מנכ"ל מיקרוסופט, בפני עובדי החברה, היא השתמשה בתיאור הבא: "הקהל הריע כאשר אדם שמן ומקריח בגיל העמידה הגיח לבמה, מתנשף וצועק... מנכ"ל מיקרוסופט התנהל בכבוד מסביב לבמה... אילו הייתי הרופאה של האיש הזה, היה לי משהו לומר לו". כאשר אלן דרשוביץ', פרופסור למשפטים מהארוורד, הגיב בגיליון ה-23.12.01 של ה"ניו-יורק טיימס" על ביקורת שנמתחה על ספרו "מכתבים לעורך-דין צעיר", הוא העיר כי "אילו היה מדור ביקורת הספרים שולח את הספר לעורך-דין צעיר ולא לעורך מגזינים בגיל העמידה, יתכן שהתוצאה היתה אחרת".

הנה מתגוששים לנגד עינינו אנשים רציניים, מבוגרים ובעלי דעות מעניינות, תוך הטחת עלבונות אסתטיים אלה באלה. אחד מטיח בחברו כי הוא שתום עין או בעל אוזניים גדולות, אחר משיב כי הדובר הראשון הוא מכוער, אחר מבייש את חברו בגמגום ומשיבים לו כי הוא עצמו כרסתן ומקריח, וכן הלאה. בו בזמן נוזפים הצדדים היריבים זה בזה כי השימוש ההומוריסטי שהם עושים בציון מומים, פגמים גופניים וכיעור אצל יריב רטורי הוא פסול.

לא הרבה השתנה בעניין זה ב-21 המאות האחרונות. יוליוס קיסר סטראבו אבחן נכון כי מבחינה טקטית יש כאן צורך באיזון בין שני שיקולים מנוגדים. מצד אחד, "הצחוק מנגח את היריב, מפריע לו, פוגע ביוקרתו, מרתיע אותו וסותר אותו. הצחוק גם מעיד שהנואם עצמו הוא אדם מבריק, משכיל ואנין דעת" ומצד שני, "לא רשע בולט הקשור בפשעים, ולא מצוקה בולטת, הם נושאים לצחוק. הבריות רוצים שבני בליעל ייפגעו בנשק יעיל יותר מאשר בצחוק, ולעומת זאת, אין הם רוצים שילעגו למסכנים". ואולם, בנוסף להיבט הטקטי של יעילות אמצעי השכנוע, יש כאן גם היבט ציבורי. הסיבה שהבריות אינן רוצות "שילעגו למסכנים" היא שהן מעוניינות לכפות על הצדדים היריבים מגבלות של אקולוגיה סגנונית. הצדדים הלהוטים לבייש איש את רעהו משיאים על ציבור הצופים בחילופי העלבונות נזק מצטבר ארוך טווח. יש לכולנו עניין בתהליכים אלה. המוסכמות הסגנוניות אינן שרירותיות לגמרי: הן נועדו לסמל את ערכי האובייקטיביות, הענייניות וההפרדה של הטיעון מן הטוען. החידודים מצליחים, בדרך-כלל, להעלות חיוך על השפתיים, אך מומלץ להתנזר ממינון מופרז שלהם.

פרופ' רון שפירא הוא דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן

גיליון 37, מרץ 2002