לפני כמה ימים כתב שוקי טאוסיג כאן באתר "העין השביעית" על השימוש המתגבר בצווי איסור פרסום כתחליף למנגנון הצנזורה. הטור ביקר את היקף השימוש בצווי איסור הפרסום ואת הנוהג להשתמש בצו כאמצעי למניעת מבוכה של הממסד – אך זאת לצד כלל אמירה כי "פעמים רבות יש הצדקה מלאה לאסור על פרסום של התרחשות כלשהי, בטחונית או לא". הוא מנה שני סוגי מצבים שבהם ישנה הצדקה כזו: פענוח פשעים על-ידי המשטרה הפלילית ומניעת טרור על-ידי המשטרה הפוליטית של המדינה ("שירות הביטחון הכללי").

לדעתי זוהי גישה מוטעית. לא רק עבור מי שמתנגד למשטר בכלל, אלא גם למי שמוכן להסכין עם קיומו, ובמיוחד לאנשי התקשורת. יתר על כן, זוהי גם תוצאת התרגלותנו כפרטים וכחברה לחיים תחת משטר המשתמש בצווים כאלו.

איסור על פרסומים במדינת ישראל מקורו במשפט המנדטורי - תקנה 87 לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945, וסעיף 19 לפקודת העיתונות (תיקון מ-1937). טורו של שוקי טאוסיג עוסק בצווי איסור פרסום כתחליף להפעלת סמכות הצנזור, שמקורה בתקנות ההגנה לשעת חירום. תקנות ההגנה (וגם פקודת העיתונות) הותקנו כאשר הארץ הייתה נתונה תחת כיבוש האימפריה הבריטית. עבור הבריטים הייתה פלסטין קולוניה קטנה אך משמעותית, בשל מיקומה בנקודת מפגש בין יבשות, תפקידה בשרשרת אספקת הנפט לאימפריה ועוד. כך הושקעו משאבים רבים יחסית בפיתוחה, מחד, ובשמירה על סדריה ועל בטחונם ובטחון המנגנון הקולוניאלי מפני האוכלוסיה הילידית, מאידך.

קושי מיוחד נמצא לבריטים בעוינות המתגברת בין הפלסטינים ותנועתם הלאומית לבין התנועה הציונית והמתיישבים שהגיעו במסגרתה לארץ: הפלסטינים דרשו עצמאות, הציונים דרשו מדינה משלהם, ואלימות בין שלושת הצדדים החלה להתגלע. ב-1936 התחולל "המרד הערבי הגדול", ולבריטים נדרשו שלוש שנים ומאות אלפי חיילים כדי לדכאו.

מנגנון של צנזורה לפני מעשה (prior restraint) נתפס כצורת דיכוי חריפה אל מול חלופות משפטיות לאחר מעשה כגון הליכי דיבה

רצונם של הבריטים לדכא את האוכלוסייה בקולוניה, "להחזיק אותה קצר", מצא ביטוי גם במשפטה של פלסטין המנדטורית, ואחד השיאים לכך הוא בתקנות ההגנה (שעת חירום). הקורא אותן מתרשם בבירור כיצד מדובר בתקנותיו של משטר לו עוינות וחשדנות בסיסית כלפי נתיניו: הן מסדירות פעולות כגון סגירת שטחים בארץ לכניסת נתינים, הטלת עוצר על שטחים אחרים, הריסות בתים, מעצרים ללא משפט וללא הגבלת זמן, חיפושים נרחבים, משפט צבאי ללא אפשרות ערעור, החרמות רכוש, עיכוב ופתיחת דברי דואר והשמדתם, וכן בין היתר – איסור על פרסום ספרים ועיתונים.

תקנה 87 מתוך כל אלה מורה כי "הצנסור רשאי לאסור בצו בדרך כלל או במיוחד לפרסם חומר שפרסומו היה עשוי, או עלול להיות עשוי, לפגוע – לדעתו – בהגנתה של ישראל או בשלומו של הציבור או בסדר הציבורי" - כאשר בסעיף 86 מוגדר "עיתון" כ"כל פרסום המכיל חדשות, ידיעות, דינים-וחשבונות על מה שאירע, או כל הערות, ציונים או פירושים הנוגעים באותם חדשות, ידיעות או מאורעות, או בכל דבר אחר שלציבור עניין בו..."

הווה אומר, התקנה אינה חלה על חומר סודי שהושג בגניבה, אלא על כל חומר שהוא, ובמפורש על מידע שיש לציבור עניין בו - כולל הבעת דעות ועמדות על בסיס מידע שכבר פורסם. השלטון מחוקק לעצמו את ההגנה מפני התגברות השיג-והשיח בקרב הנתינים, בו טמון פוטנציאל מסוכן.

למקרא תקנה זו, לצד רשימת הכלים השלטוניים האחרים בתקנות ההגנה, ניזכר ודאי במצב השורר בגדה המערבית מאז 1967, או בתקופת הממשל הצבאי שהוטל בחלק משטחי המדינה אחרי 1948; ואכן רב הדימיון. בכנס של הסתדרות עורכי-הדין היהודיים בארץ בפברואר 1946 אמר יעקב שמשון שפירא (לימים היועץ המשפטי הראשון לממשלת ישראל):

המשטר שהוקם עם פרסום תקנות ההגנה... אין דומה לו בכל ארץ נאורה... רק צורת משטר אחת תרמה לנסיבות אלה – מעמדה של ארץ כבושה. אמנם מרגיעים אותנו בכך שהתקנות מכוונות אך ורק נגד העבריינים ולא נגד כלל האזרחים, אולם גם המושל הנאצי באוסלו הכבושה הצהיר כי לא יאונה כל רע לאזרח שילך אחר עסקיו בלבד... אנו חייבים להצהיר קבל כל העולם: תקנות ההגנה של ממשלת ארץ ישראל הן הרס יסודות המשפט בארץ".

אבחנתו של שפירא לגבי ארצות (או מדינות) אחרות נכונה לכל הפחות במסורת המשפטית של ארץ-האם של החוק, אנגליה. מנגנון של צנזורה לפני מעשה (prior restraint) נתפס כצורת דיכוי חריפה אל מול חלופות משפטיות לאחר מעשה, כגון הליכי דיבה. ראוי לעמוד על הניגוד בין החוק לנתינים בקולוניות מחד, והחוק במרכז האימפריה מאידך (יש להודות, עם האמור לעיל, כי בחלק מן ההחלטות המשפטיות הפוסלות איסורי פרסום, למשל בארצות-הברית, רומזים פסקי דין כי ניתן להצדיק מנגנון כזה במצב מלחמה לסיכול הפלת המשטר).

מדינת ישראל, עם קומה, החליטה לקלוט את המשפט המנדטורי – הקולוניאלי – כמשפטה, ובפרט את התקנות הללו. המנגנונים הדמוקרטיים הפורמליים שלה הורכבו, איפוא, על תשתית שלטונית זרה-עוינת. אפשר לטעון שכל מדינה באשר היא כוללת יסודות כאלה באופיה – של התגוננות המשטר מפני האוכלוסיה – אך בישראל אלו הם יסודות חזקים ומרכזיים במיוחד. כך יכול היה בית הנבחרים הישראלי לחוקק דברי-חקיקה כגון חוק בתי המשפט לגרסאותיו (התשי"ז-1957, נוסח משולב התשמ"ד-1984) ולתיקוניו, בהם אנו יכולים לקרוא סעיפים כגון:

"בית משפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם..." (כאשר "בענין פלילי יראו ענין כתלוי ועומד בבית משפט משעה שהוגשה לבית המשפט באותו ענין בקשה למתן צו מעצר או משעה שהוגש לו כתב אישום"), או "בית משפט רשאי לאסור פרסום ... פרט ... מפרטי ... חקירה, אם הדבר עלול לפגוע בחקירה...".

דוגמה לצו איסור פרסום, שתוכנו מצונזר

ושוב, כמו בתקנות ההגנה, אין מדובר אפילו בפרסום מידע שהשיג עיתונאי אשר התגנב למטה המשטרה או ללשכת השופט. גם בפרשנות בפועל, כפי שכותב שוקי טאוסיג (וכותבים השופטים) – בתי המשפט רשאים לצוות על דום שתיקה מוחלטת, ואפילו את פרסום איסור-הפרסום עצמו מורשים הם להשתיק. כן דומים שני דברי החקיקה, הישראלי והבריטי-המנדטורי, ביומרתו של השלטון לסמכות, להבדיל מאופן הפעלתה: הריבון מכריז כי ברצונו ישתקו נתיניו מדבר ביניהם על עניינים כאלו ואחרים, וברצותו ידברו. זהות הפקיד והגדרת תפקידו הינם משניים לעניין זה.

נכון הדבר, שאימוץ תקנות ההגנה לשעת חירום בידי המדינה לא נעשה בלב שלם: משפטנים ופוליטיקאים הביעו התנגדות להמשך תחולת התקנות הללו בטענה שאינן מתיישבות עם עקרונותיה של מדינה דמוקרטית, וזכורים נסיונות בשנות ה-50 וה-60 לבטלן כליל, אשר לא צלחו. אך זעקות השבר של שפירא או בגין לא זכורות גם כלפי חוק בתי המשפט לדורותיו. עתה זוהי כבר גאווה ויומרה שלטונית ישראלית, לאומית, עצמאית, ולא זרה וכובשת. באשר לתקנות ההגנה עצמן – חלקן בוטל לבסוף, אך הביטול בא לעתים לטובת חקיקה שעיגנה אותן ביתר חוזקה (כגון חוק המאבק בטרור שנחקק השנה); תקנות רבות אחרות כמו תקנה 87, נותרו בתוקף עד עתה,גם אם בית המשפט העליון נטל ממנה חלק מעוקצה בפועל.

רבים מאיתנו לוקים באותו העיוורון לחומרת דברי החקיקה הללו. ואולי עיוורוננו חמור עוד יותר, שכן איננו חושבים עליהם כאמירותיהם של כובשים זרים, הנפתחות במילים "דבר המלך במועצתו". אלו מאיתנו שגדלו והתחנכו כישראלים הורגלו להפעלה התכופה והסדירה של אמצעים אלימים ודכאניים כאלו, כזו הנעשית בשמנו, עבורנו ועל-ידינו: "מטוסינו" שבו בשלום מהפצצות וכדומה. כמובן, החיברות הזה לא מיועד לפעול על כולנו: אם את/ה ערבי, גם אם הנך אזרח ישראלי בשטחי 1948, אין טעם להעמיד פנים שאכן מדובר במשטרנו ובמטוסינו; די רק להזכיר כמה צעדי השתקה מן השנים האחרונות, כגון הוצאת התנועה הפוליטית הגדולה ביותר בקרב הנתינים הערבים מחוץ לחוק (התנועה האסלאמית פלג צפון); חקירות ואישומים נגד אישים פוליטיים מרכזיים; מעצרים המוניים של מפגינים נגד צוק איתן; והתנכלויות ציבוריות כלליות כגון גל האישומים על "הסתה בפייסבוק".

ועתה, לאור כל זאת, אני חוזר להתנגדותי לדבריו של שוקי טאוסיג בטורו.

אין לקבל בשום פנים את היכולת של פקידי ממשל או בתי-משפט לצוות עלינו, כולנו או מי מאיתנו, "שתוק ואל תכתוב", ותהיה הסיבה אשר תהיה

לא, אין לקבל את ההצדקות להטלת צווי איסור פרסום. אין להצדיק איסורי פרסום מצד המדינה – מפי צנזור או מפי שופט – כדי לסייע למשטרה הפוליטית שלה בעבודתה למניעת טרור. אפילו עלול פיגוע טרור לצאת לפועל, אפילו יכה בחברי או בבני משפחתי – לו יהי כן, ובל יעמיק צל ההשתקה השלטונית על הארץ. כך גם לגבי פענוח פשעים על-ידי המשטרה: יתחמק הגנב או הרוצח מתת את הדין על מעשיו – ולא יסכור השלטון את פינו. זאת בהנחה שקיבלנו את התירוצים במלואם, כי איסור הפרסום "נחוץ" להשגת המטרות הללו. לרוב התירוצים הללו אפילו אינם תקפים (או שהמדינה אינה מוכנה לגלות האם ומדוע הם תקפים).

ההתנגדות לצווים אינה רק שאלה של מידה או של ודאות. לא רק הצווים עצמם אינם לגיטימיים בעיני, אלא עצם מנגנון הטלתם אינו לגיטימי. אין לקבל בשום פנים את הזכות או היכולת של פקידי ממשל או בתי-משפט לצוות עלינו, כולנו או מי מאיתנו, "שתוק ואל תכתוב", ותהיה הסיבה אשר תהיה. לכל היותר, שיבקשו; ובעצם, מוטב לנו שגם זאת לא יעשו. ממילא ידועים אמצעי תקשורת ההמונים בישראל בנכונותם להשתיק או להצניע נושאים שונים גם בלא כפייה: דרך מנגנונים כגון "ועדת העורכים"; דרך השפעותיהם של בעלים מקורבים (אדלסון, מוזס, אלוביץ' ושכמותם); דרך תת-ייצוג לאוכלוסיות שונות בקרב המרואיינים והעיתונאים; ועוד.

עבורי, כאמור בתחילת הדברים, שלילת מנגנון צווי איסור הפרסום היא חלק מעמדה פוליטית וערכית אנטי-מדינתית רחבה יותר. אך גם מי שמקבל על עצמו את עול המשטר ראוי לו שיזכור תמיד להציב גבולות קשוחים של לגיטימציה למרחב הפעולה הריבוני; שיזכור להבדיל בין הפרט והחברה לבין המדינה ומשטרה, וכי לראשונים יש אי אילו אינטרסים המתנגשים באלו של האחרונים.

בייחוד חשוב הדבר לדעתי במי שהפרסום והתקשורת הינם מטה לחמו, או לעוסקים בעיון בהם, בחקירתם ובביקורתם. לכן ראוי לכל הפחות כי העמדה המקבלת את מנגנון צווי איסור הפרסום תוצג ככזו: עמדה, ולא אמת אובייקטיבית; ומי ייתן והכותב אף יזנח אותה.