לפני 35 שנה מילאו שני עיתונאים במערכת "הארץ" בירושלים תפקיד מפתח בקביעת סדר היום התקשורתי והציבורי. היו אלה דן מרגלית ומתי גולן. הראשון בתפקיד שליח העיתון בוושינגטון, והשני בהיותו הכתב המדיני של "הארץ". צמד הכתבים פעל כצוות מגובש שהניב לעיתונם ידיעות בלעדיות, כתבות ידעניות וגם פרשנויות חדשניות.
השניים היו לא רק עמיתים-תאומים הפועלים בצוותא כשהם חתומים במשותף על רבים מדיווחיהם, אלא גם חברים קרובים. הם תיאמו ביניהם לא מעט מהסקירות שהגישו לקוראי "הארץ", והיו שותפים לגישה שלימים הגדיר אותה מתי גולן בהומור, שלא הסתיר את האמת שמאחוריו: "שלוש שנות כתיבה אובייקטיבית בזכות פרס ירדו לטמיון".
(צילום מקורי: jade, עיבוד: "העין השביעית")
גולן הפיק את הפנינה הלשונית הזו לאחר שיצחק רבין גבר על שמעון פרס בהתמודדות הפנימית על ראשות מפלגת העבודה, בראשית 1977, וביטא בכך את תסכולו על שהגיבוי העיתונאי שהעניקו לפרס הוא וחברו, דן מרגלית, לא הביא לתוצאה הרצויה. הימים היו ימי ממשלת רבין הראשונה (1974–1977), שבה כיהן שמעון פרס כשר הביטחון ומירר את חייו של ראש הממשלה, בין השאר באמצעות עיתונות אוהדת (לו) ועוינת (לרבין).
מרגלית וגולן היו בין הבולטים בעיתונאי התקופה שנתנו הד לעמדותיו של שר הביטחון ותרמו בדיווחיהם לערעור מעמדו הפוליטי של ראש הממשלה. היום היינו אומרים (בלשון המעטה) על העיתונאות ששניים אלה הוציאו אז מתחת ידיהם שהיא עיתונאות מוטה, עיתונאות עם אג'נדה, עיתונאות שעמד מאחוריה אינטרס פוליטי.
אני מזכיר את כל זאת למקרא הדברים שדן מרגלית ומתי גולן מחליפים ביניהם בשבועות האחרונים. שניהם עשו מאז קריירה עיתונאית מגוונת, שניהם הגיעו לעמדות בכירות בתעשיית התקשורת הישראלית, שניהם בגיל מתקדם מאוד (מעל 70) – ושניהם מתנהגים כאילו היו בגן ילדים כשהם שוכחים את מעמדם. מרגלית כותב היום ב"ישראל היום", גולן ב"גלובס", ולכל אחד מהם עיסוקים נוספים. קרה להם עוד משהו מאז עבדו כצמד עורבים ב"הארץ": הם חדלו להיות חברים.
עד כמה הפכו השניים צהובים זה לזה ניתן ללמוד מהמסרים שהם מעבירים איש לעמיתו מעל גבי עיתוניהם. העילה להשתלחות ההדדית היא המחלוקת על תנאי העסקתו של דן מרגלית בטלוויזיה החינוכית, כמנחה הראשי של "ערב חדש". משרד האוצר תבע לאחרונה מהטלוויזיה החינוכית לפרסם מכרז לתפקיד זה, ובכך עירער על החזקה שתפס מרגלית על המשרה הזו מאז 1982. בטלוויזיה החינוכית התרעמו על הדרישה, אך נענו לה תוך התפתלויות באופן שגם עתה אינו משביע את רצון האוצר. על רקע זה החליפו ביניהם מרגלית וגולן את המחמאות הבאות:
ב-23 ביולי כתב גולן על מרגלית ב"גלובס" כך: "הוא כמו עכביש שיומם ולילה עוסק בטוויית קורים סביב אנשי כוח ושררה, מכונן איתם יחסים כדי לקדם את האינטרס שלו". ב-6 בספטמבר כתב עליו כך: "עכשיו קובע האוצר במפורש כי במקרה של מרגלית מדובר במינהל לא תקין. מינהל לא תקין יכול להיות הרבה דברים, חלקם בתחום הדין המשמעתי וחלקם עשוי להיכנס גם למסגרת החוק הפלילי לכאורה. וזה כבר מחייב חקירה הולמת שתחשוף את מהות אי-התקינות, מדוע התעלמו מהדרישה לקיים מכרז, מדוע למעשה ציפצפו על החוק והנהלים. וגם: האם מקרה מרגלית הוא מקרה יחיד – או שיש עוד מקרים של 'מינהל לא תקין'?
"[....] ויגודסקי טוענת כי מרגלית חייב להמשיך ב'ערב חדש' כי הוא הכי מזוהה עם התוכנית. לפי זה, מרגלית הוא האחראי העיקרי לכך שהתוכנית הידרדרה אל תהומות הרייטינג – וזה דווקא צריך לחייב את הרחקתו ממנה, לא? אלא אם כן לוויגודסקי יש סיבה אחרת להשאירו, דבר המחזק את הצורך בחקירה".
ב-15 בספטמבר המשיך גולן את התקפתו: "במקום לנסות מגיש אחר, שאולי יביא יותר צופים, מילטה ויגודסקי את מרגלית פעמיים מלגשת למכרז [...] למה? למה היא מתעקשת להמשיך עם מרגלית – במקום לנסות מגיש חדש, שאולי, בניגוד למרגלית, יביא צופים? או שמא ויגודסקי עושה זאת גם למען עצמה, שכן מרגלית, לפי הודאתו, משמש מליץ יושר של החינוכית אצל הפוליטיקאים ידידיו ובאי ביתו?".
דן מרגלית לא נשאר חייב. שלשום, בגליון ערב יום הכיפורים של "ישראל היום", כתב על מתי גולן כך: "העיתונאי מתי גולן מ'גלובס' קיבל הזדמנויות רבות. שלוש פעמים הופקדו בידיו עריכת עיתונים, ולא עוד, וכן הנחה כמה תוכניות טלוויזיה, ולא עוד. אפשר להבין שזה כואב. גולן, שעקר מתל-אביב לפלך עפולה, משגר משם את טורו ומתפרנס מכתיבה בעלת אופי כפייתי של גערות ב'ערב חדש', במנכ"לית הטלוויזיה החינוכית יפה ויגודסקי ובי [...]".
מרגלית חוזר על טענתו, שאותה העלה בעיתונו כבר לפני כמה שבועות, שההתקפות עליו והמאמץ לערער על מעמדו בטלוויזיה החינוכית החלו בעקבות הודעתו על סגירת חשבונו בבנק המזרחי-טפחות, צעד שעליו הכריז במחאה על משכורות העתק של ראשי הבנק. הוא מאשים בטורו שלשום כותבים ב"גלובס" וב"ידיעות אחרונות" (בלי לנקוב בשמותיהם) בהירתמות לסילוקו מהטלוויזיה החינוכית ורומז כי בכך הם משרתים את האינטרס של בעלי ההון שנגדם יצא.
ההאשמה הזו ממשיכה טיעון שכבר פירסם ב"ישראל היום" ב-30.7.10 ובו קבע שביקורת שמתח העיתונאי נחום ברנע על המשך הפעלתה של הטלוויזיה החינוכית, מקורה ביריבות אישית שנפלה כביכול בין שניהם (ברנע ומרגלית) על רקע התחרות שניטשה ביניהם בתקופה שבה היו שליחי עיתוניהם בארצות-הברית ושבמהלכה השיג מרגלית את סקופ חייו (חשבון הדולרים של לאה רבין).
דן מרגלית ומתי גולן כורים לעצמם בורות: מי שקורא את גולן אינו יכול שלא לתהות מדוע שתק כל השנים נוכח העסקתו של מרגלית ללא מכרז. מדוע התעוררה רק באחרונה רגישותו לתקינות הנהלים בטלוויזיה החינוכית? האם היה מעיר על כך לו היו יחסיו עם מרגלית נשארים ידידותיים? ומי שקורא את מרגלית אינו יכול להימנע מלשאול את עצמו מדוע העיתונאי הוותיק הזה מוצא לנכון להסיט את המחלוקת שלו עם גולן למישור האישי, בבואו להתמודד עם טיעוניו על תנאי העסקתו בטלוויזיה החינוכית, ומדוע הוא נוהג כך גם מול נחום ברנע.
המסקנה מהאופן שבו מרגלית וגולן מתנהלים בעת האחרונה מתבקשת מעצמה: הם נראים נלעגים והם ממוטטים במו ידיהם את הבסיס שעליו ניצב מעמדם התקשורתי. הקוראים והצופים הניחו עד כה שהמידע והתובנות שהשניים משתפים בהם את הציבור הם ענייניים, חסרי פניות ומטרתם לסייע להם להבין את המציאות. ההנחה הזו קורסת ככל שהשניים מוסיפים לריב בפומבי ולייחס זה לזה כוונות נסתרות ומזימות זדוניות.
אם, כפי שמעידים השניים זה על זה, מרגלית כותב ומפרשן כדי לשרת את האינטרסים של מנכ"לית הטלוויזיה החינוכית, ואם גולן מעיר על ההתרחשויות מתוך יצרי נקמה וקנאה, יפסיק הקהל להאמין בהם ולשים לב לעמדותיהם. במצב דברים כזה לא יהיה לכלי תקשורת כלשהו עניין להעסיק אותם. האם זה מה שהשניים מבקשים להשיג בתחנה זו של חייהם?