זה היה ביום השלישי של החופשה המשפחתית ביוון, שעת צהריים מוקדמת. יצאתי מהבריכה, מסוחרר מרוח הים והשמש. שלושה ימים הצלחתי לעמוד בהתחייבות שנתתי לעצמי להתנתק מהטלפון הנייד ופשוט ליהנות מהחופש. אבל זהו, לא עמדתי יותר בפיתוי. כשמסך הסלולרי נדלק חיכתה לי הודעה מאיל גונן, שמונה בינתיים לעורך "עובדה": "שמעון קופר הגיש נגדנו תביעת דיבה על סך חמישה מיליון שקלים. אין מה לדאוג בינתיים, נדבר כשתחזור". לרגע הפסקתי לנשום. החופשה נגמרה.
את המשך היום והלילה הקדשתי לשיחות ממושכות שניהלתי עם מרואייני התחקיר מחדרי בבית המלון. עורכי דינו של קופר, התברר, כבר הוציאו הודעה דרמטית לעיתונות. "קופר הוצג בתוכנית כמי שביצע רצח כפול של שתי נשותיו, תוך רמיסת האמת, עיוות המציאות, ופגיעה באמות מידה בסיסיות של הגינות ויושר", כתבו עורכי הדין ששכר קופר, אלי הלם ונטלי יחיאלי-ברקוביץ'. "שידורי קשת ואילנה דיין, באופן מעוות ומסולף, בדרכי תעמולה ומניפולציה, העבירו את המסר לצופים שקופר הוא מי שרצח את שתי נשותיו בעבור בצע כסף".
ראשונות התקשרו אלי יפעת וידר, חברתה של ג'ני, ושרונה בן-אור, אשתו השנייה של קופר. הן סיפרו לי בדאגה שקופר שלח להן התרעות לפני תביעת דיבה אישית. שרונה היתה על סף בכי. "לא מספיק שהכתבה לא הזיזה לאיש, עכשיו אני עומדת בסכנה משפטית", אמרה לי בטלפון, "מאיפה אני אשלם את הכסף על ההגנה? ומה אם הוא ינצח אותי?". ניסיתי לשדר ביטחון. ידעתי שאזדקק לה ולכל מקורות התחקיר האחרים במאבק המשפטי הצפוי. הדרך ארוכה: הם עוד יידרשו להגיש תצהירים, ובבוא היום גם לעמוד בחקירה נגדית חודרנית מצד עורכי דינו של קופר. אבל בשלב הזה היה צריך רק להרגיע. קבענו לדבר כשאשוב לארץ.
בלילה לא עצמתי עין. יכולתי כבר לשער שמשפט הדיבה הזה ידיר את שנתי עוד לילות רבים במהלך השנים הקרובות. ספרתי את השעות עד לטיסה חזרה ארצה, ומיד עם הנחיתה התקשרתי ליועצת המשפטית של התוכנית, עורכת הדין טלי ליבליך. "מבחינת העובדות וההוכחות אנחנו על קרקע בטוחה", היא הרגיעה אותי. "אני בטוחה בכתבה וביכולת שלנו להוכיח אותה. בוא אלי למשרד. צריך להתחיל לעבוד על כתב ההגנה".
קראתי בעיון את כתב התביעה. אלי הלם, עורך הדין של קופר, ניתח כל פריים בכתבה. החל מהפרומו, דרך בחירת המוזיקה וצילומי האילוסטרציה, ועד לתגוביות בדף האינטרנט של "עובדה". הוא לא חלק על העובדות, אבל טען שלמרות שהדברים לא נאמרו ישירות, שמעון קופר הוצג בכתבה כמי שרצח את שתי נשותיו.
הקו המשפטי שלו היה שמדובר במי שהתאלמן פעמיים בעקבות צירוף מקרים טרגי נדיר: אשתו הראשונה התאבדה, ואשתו השלישית מתה כתוצאה מבעיה בריאותית, או כפי שציין הדו"ח הפתולוגי, כתוצאה מ"כשל לבבי". "עובדה", נטען בכתב התביעה, ערכה את הממצאים באופן מניפולטיבי שיוביל את הצופה הסביר למסקנה אחת מתבקשת באשר לקופר. גם האינטרסים הכלכליים של חלק מהמקורות לכתבה, כך נטען, לא פורטו, ובסופו של דבר בשל הפרסום המטעה הזה נהרסו חייו של קופר.
בעוד אנחנו שוקדים על כתב ההגנה החלו להתרחש דברים מוזרים. חודש אחרי שהגיש את התביעה התלונן קופר בתחנת המשטרה בטייבה שבקיבוץ פוזרו תמונות עם דיוקנו, כשעל מצחו מצויר צלב קרס. קופר טען שאין לו מושג מי אחראי למעשה, אבל קישר אותו לכתבה ב"עובדה", ש"הוציאה עליו חוזה".
בבוקר אחר, כשהסעתי את בני לגן הילדים בקיבוץ אייל, הופתעתי לגלות שהכביש העוקף של הקיבוץ חסום לתנועה. הסיבה: קופר מצא מתחת למכוניתו תיק ממנו יוצאים חוטי חשמל, הנראה כמטען חבלה מאולתר. חבלני המשטרה אותם הזעיק קופר מיהרו לטפל בחפץ החשוד. קופר עצמו, התברר לי מאוחר יותר, דאג לתעד הכל במצלמת וידיאו ביתית ממרפסת ביתו. במהדורת החדשות של גלי-צה"ל הרגיעו תוך זמן קצר שמדובר במטען דמה.
עמרי אסנהיים (צילום: אורן פרסיקו)
האובססיביות של קופר להעצים את הנזק שנגרם לו לדבריו כתוצאה מהכתבה התחילה להטריד אותי. באותם ימים החל להתעורר בי החשד שמישהו עוקב אחרי. מצאתי את עצמי לא פעם מעיף מבט אל המראות במכונית, לראות אם רכב נצמד אלי. באחד הימים נסעתי להרצות בפני פורום של עורכי דין בנצרת. כשעליתי לדבר וסרקתי את הקהל המצומצם שהמתין לי בכיתה קטנה הבחנתי שאחד הנוכחים נראה קצת חריג מול שאר המאזינים. מכשיר הטלפון הנייד שעל השולחן שלו כוון אלי בדרך מחשידה. בסיום ההרצאה הוא שאל אותי שאלה שנגעה בעקיפין לפרשת קופר. אחרי שעניתי, התעניינתי באיזה משרד הוא עובד. התשובה שגימגם רק הגבירה את חשדותי.
לימים יתברר לי שמדובר באדם שהופעל על ידי חוקר פרטי בשם ליאור אייזנגר. אייזנגר, בלש משטרה בעברו, נשכר על-ידי קופר שבועיים אחרי שידור הכתבה ב"עובדה". עו"ד הלם הכין טבלה בה פירט את האינטרסים של כל אחד מהמרואיינים בכתבה, כולל נקודות התורפה בעדותם. משימתו של החוקר הפרטי אייזנגר היתה ברורה: לערער את אמינותם של כמה מעדי הההגנה.
החוקר התבקש להתמקד במיוחד בשרונה בן-אור, האשה השנייה של קופר, שנראתה לעו"ד הלם כעדה חלשה יחסית. "אמרתי לקופר שתמיד אני מעדיף הקלטות", הודה לימים עו"ד הלם. "להקליט את ההורים, להקליט את הבעלים לשעבר. להקליט אנשים ששרונה חייבת להם לכאורה כסף".
קופר הציע שילך מצויד במכשיר הקלטה להוריה של שרונה כדי למשוך אותם בלשונם. עו"ד הלם לא התנגד. "אני לא יודע אם אמרתי לשמעון ללכת אליהם הביתה", התקשה לימים להיזכר, "אבל כן אמרתי לשמעון להקליט את כל העדים הפוטנציאלים שיכולים לשמש לעזרתנו". החוקר אייזנגר חשש שנגד קופר תוגש תלונה במשטרה על הטרדה. הוא החליט להתלוות אל קופר למשימה כדי לוודא שהוא לא משתמש בלשון מאיימת או סוחטת.
ב-28 באוקטובר 2010, כחודשיים אחרי שהגיש את תביעת הדיבה, הגיע קופר מלווה בחוקר הפרטי אייזנגר לדירת הוריה של שרונה בנתניה. בחדר המדרגות התקין עליו אייזנגר את מכשיר ההקלטה ונשאר מאחור להאזין. העובד הסיעודי הזר שטיפל באביה בן ה-94 של שרונה פתח לקופר את הדלת. קופר הציג את עצמו כקרוב משפחה ונכנס פנימה.
ישראל בודנשטיין, האב, שכב על הספה. אנטונינה, האם, לא היתה בבית. כשחזרה הביתה מצאה את קופר רוכן מעל בעלה הקשיש ומנסה לדובב אותו בענייני הצוואות עליהן חתמו בעבר. 15 שנים עברו מאז ראתה לאחרונה את חתנה לשעבר. "ראיתי אותך בטלוויזיה, ב'עובדה'", צעקה עליו אנטונינה, "למה באת הנה? אין לך מה לעשות פה. קום ולך!". "אני מאוד אוהב את ישראל, ושמעתי שהוא מאוד חולה, אז רציתי לבקר אותו", התגונן קופר.
אנטונינה פתחה את הדלת כדי שגם השכנים יוכלו לשמוע את צעקותיה. כשקופר עזב היא הזעיקה את שרונה, בתה, להגיש תלונה במשטרה. העניין הגיע לדיון דחוף בבית הדין לענייני משפחה. השופטת, שלא נכנסה לפרטי המקרה, הורתה על צו הרחקה הדדי. שרונה התקשרה אלי נסערת מבית המשפט, ואמרה לי שהיא חוששת לחייה.
בשבועות הבאים עשינו הכל כדי להרגיע אותה. עורכות הדין טלי ליבליך וליאת ברגמן-רביד שעבדו על התיק מטעמנו נסעו למקום עבודתה בחנות תכשיטים בקניון בשרון כדי להסביר לה עד כמה חשוב שתגיש תצהיר ותעיד ללא מורא במשפט. כעבור כמה ימים הודיעה לנו שרונה שהחליטה להעיד. עו"ד ליבליך ואני נסענו לביתה בנתניה, וחזרנו, נרגשים, כשהתצהיר החתום בידינו.
* * *
הדיון הראשון בתביעת הדיבה שהגיש קופר נגדי ונגד "עובדה" התקיים בבית המשפט המחוזי בפתח תקווה. זה היה אחד משלבי קדם המשפט. סכום העתק שקופר תבע מאיתנו, חמישה מיליון שקלים, חייב אותו לשלם כ-125 אלף שקלים אגרת בית משפט. קופר ביקש לפטור אותו מהתשלום בטענה שהוא מרושש כלכלית.
כשהגענו לבית המשפט חיכה לנו קופר בידיים שלובות בפתח הבניין, לצדו בפנים חמורות סבר עמד עורך דינו, אלי הלם. ליוותה אותם עורכת דין צעירה, נטלי יחיאלי-ברקוביץ'. השופטת ורדה פלאוט, ששובצה לנהל את הדיון המקדמי, הזמינה את קופר לדוכן העדים. עו"ד ליבליך החלה להפנות אליו ברצף שאלות בנושאים כלכליים. תשובותיו של קופר היו רצופות סתירות, הסתבכויות, והרבה שקרים. על פניה של השופטת פלאוט הלכה והצטיירה ארשת תדהמה. זמן קצר אחרי תחילת העדות עצרה והמליצה לקופר למשוך את בקשתו לפטור, רומזת לו שבכך ימנע מעצמו החלטה של בית המשפט נגדו.
קופר, מבין שהסתבך, הסכים מיד. הוא החליט להוריד את סכום התביעה לשלושה מיליון שקלים, כדי להפחית מסכום האגרה שעליו לשלם. אבל היה לנו ברור שהמלחמה האמיתית עוד לפנינו.
השופטת אסתר שטמר (צילום: דוברות בתי-המשפט)
עברו כמה חודשים והגענו שוב לבית המשפט, שם החלו דיוני "התיק העיקרי". השופטת בתיק, אסתר שטמר, התגלתה כבר מהדיון הראשון כיסודית, דקדקנית, בעלת מזג שיפוטי נוח, ולא השאירה ספק שתיכנס לכל פרט בתיק.
עורך הדין הלם פעל מהרגע הראשון לצמצם את גבולות הדיון. הוא ביקש מהשופטת שתקבע כבר מתחילת הדיונים שהצופה הסביר היה יכול להסיק מהכתבה שקופר לכל הפחות חשוד ברצח נשותיו. "אני סבור שבית המשפט יכול לתת החלטה מסוג זה כעת, שכן התביעה שהוגשה היא למעשה אך ורק על כך שהצופה הסביר מבין את הפרסום כחשד לרצח", אמר עו"ד הלם בדיון. "אם בית המשפט הנכבד סבור שהדבר אינו כך אז התובע מודיע שאין בכוונתו להמשיך את שמיעת הראיות".
השופטת שטמר הורידה את עו"ד הלם מהעץ הגבוה עליו טיפס. "בין שתי העמדות שהוצבו קיים מרחב גדול של אפשרויות הכרעה", פסקה, "בנסיבות אלו אני סבורה כי אין די בפסיקת ביניים, כיוון שאינה לוקחת בחשבון את כל קשת האפשרויות". החלטת השופטת שטמר להיכנס לנבכי התיק טרפה במידה רבה את הקלפים של קופר ועורכי דינו. לימים יודו שחשבו שמדובר במשפט פשוט בהרבה: השופטת תצפה בכתבה ותשתכנע שהשידור לפחות רומז שקופר מעורב ברצח נשותיו, ומכאן כל מה שיישאר זה לקבוע את גובה הפיצוי ש"עובדה" תשלם.
אבל עו"ד הלם לא התכוון לוותר גם כשתוכנית הפעולה המקורית שלו השתבשה. עכשיו אימץ טקטיקה של הפחדה, במיוחד בחר לנסות ולהלך אימים עלי. לא פעם הכריז בהפגנתיות באולם הדיונים ש"ברגע שאסנהיים יעיד תתבהר התמונה המשפטית". הוא הרבה לכוון אלי מבטים מאיימים, עד שפעם אחת הערתי לו על כך בקול, בכוונה ברורה להסב את תשומת לבה של השופטת.
בהמשך ילווה עו"ד הלם גם את ד"ר מריה זקוטצקי, בת זוגו של קופר, אל תחנת המשטרה כדי שתגיש שם תלונה נגדי. הוא טען שהשימוש שעשיתי במחברת המטפלת של בנה של זקוטצקי כדי להוכיח את הקשר הזוגי ארוך השנים בינה לבין קופר הוא עבירה על חוק הפרטיות. לא נראה שהשופטת שטמר התרשמה מהדרמה שניסה עו"ד הלם לעורר. גם המשטרה מיהרה לסגור את התיק מבלי שנקראתי לחקירה.
לאחר כמה דיוני קדם משפט מתישים הוזמנו יום אחד לדיון אצל נשיאת בית המשפט המחוזי דאז, השופטת הילה גרסטל. לא הבנו את פשר הזימון המיוחד, ומדוע מנהלת אותו שופטת אחרת. השופטת גרסטל ניגשה מיד לעניין. "אני מציעה לצדדים לפנות להליך גישור", הציעה בנחרצות. זו היתה הצעה שהיה קשה לסרב לה. הסכמנו לנסות להגיע להסכמה מחוץ לבית המשפט, אצל המגשר עו"ד עמוס גבריאלי.
* * *
ישיבת הגישור סביב שולחן אחד עם קופר היתה טעונה, מאיימת להתפוצץ בכל רגע. מיד בפתיחתה הודענו שלא נסכים לשלם לקופר שקל. הוא, מצדו, התעקש. לעתים הגיעה השיחה לצעקות. מדי פעם התפרצנו, איל גונן, עורך "עובדה" ואני, מול כתב האישום המילולי שהטיח בנו קופר.
עיקר העבודה של עו"ד גבריאלי היתה מאחורי הקלעים. לנו הסביר שמוטב שנתפשר עם קופר כי קיימים בכתבה אלמנטים עליהם נתקשה להגן בבית המשפט. לקופר, לעומת זאת, רמז גבריאלי שהמסע שהוא מנהל בדבקות גדולה עלול להתהפך עליו. מישהו אולי יתעניין בגרסאותיו המשונות לנסיבות החיים שלו, במיוחד סביב מות נשותיו.
כעבור שבועות של דיונים והתכתבויות הציע לנו לבסוף עו"ד הלם פשרה מפתה: קופר יבטל את כל תביעותיו הכספיות בתנאי שנסיר את הכתבה מ-mako. חשבתי שזו הצעה טובה עבורנו. היה נראה לי שגם עו"ד ליבליך חושבת כך. אבל איל גונן, העורך, התנגד בתוקף
קופר, התברר לימים, ניסה להציג את עצותיו של המגשר גבריאלי כסחיטה באיומים. לאחר אחת הפגישות בהן הסכים עורך דינו, הלם, לסגת במידה רבה מתביעותיו כלפינו, הגיע קופר לפגישה עם גבריאלי מצויד במצלמה נסתרת אותה התקין עליו החוקר הפרטי אייזנגר. בפגישה ניסה קופר לחלץ מהמגשר אזהרות שכישלון הגישור עלול להביא לחקירה פלילית נגדו. גבריאלי, מבלי לדעת כמובן שהוא מוקלט, לא נפל בפח.
כעבור שבועות של דיונים והתכתבויות הציע לנו לבסוף עו"ד הלם פשרה מפתה: קופר יבטל את כל תביעותיו הכספיות בתנאי שנסיר את הכתבה מ-mako, אתר האינטרנט של שידורי קשת. חשבתי שזו הצעה טובה עבורנו. היה נראה לי שגם עו"ד ליבליך חושבת כך. אבל איל גונן, העורך, התנגד בתוקף. "אסור להיכנע לאיש הזה", התעקש מול גבריאלי וליבליך בשיחות טלפוניות אל תוך הלילה.
הערכתי את התנהלותו של איל. הוא לקח סיכון עבור האמת העיתונאית והאינטגריטי של התוכנית. לבסוף, כשהגיע שלב ההכרעה, נדרשתי להחליט. "אתה זה שתשלם את המחיר בתהליך הזה", אמר איל. "אני לא יכול להמשיך להילחם בלי שאתה שלם עם זה". בלב כבד החלטתי לסרב להצעת הגישור הנדיבה של קופר, ולהמשיך בהליכי המשפט המייגעים.
ב-13 במרס 2012, כשכבר היה ברור שהליך הגישור עומד להתפוצץ ושלב ההוכחות במשפט בפתח, הפתיע עו"ד הלם אותנו וכנראה גם את השופטת שטמר, כשביקש להפחית שוב את סכום התביעה, הפעם משלושה מיליון שקלים ל־750 אלף בלבד. את הבקשה ביסס על פסק הדין שנתן באותם ימים בית המשפט העליון בתביעה אותה הגיש קצין צה"ל, סרן ר', נגד אילנה דיין בעקבות כתבה ששודרה ב"עובדה" בשנת 2004. שופטי העליון קיבלו את הערעור של דיין. עו"ד הלם טען שהקביעות התקדימיות שניתנו בפסק הדין שם מרחיבות את גבולות חופש הביטוי, מה שמביא אותו להעריך מחדש את סכום התביעה.
לכאורה היו אלה חדשות טובות עבורנו, ובכל זאת התנגדנו בתוקף. הערכנו שזו טקטיקה של עו"ד הלם כדי לרדת ערכאה, לבית המשפט השלום, ולהימלט מהשופטת המחוזית שטמר, שעל סמך הדיונים המקדמיים נראה שלא תעשה חיים קלים לקופר. "אני נדהם", אמר עו"ד הלם בדיון, "בחיים לא שמעתי שנתבעים מתנגדים להפחתת סכום התביעה".
השופטת שטמר קבעה לבסוף שהסכום אכן יופחת, אבל היא תמשיך לנהל את המשפט במחוזי. השופטת גם לא ויתרה לקופר על תאריך פתיחת הדיונים שנקבע מראש. עו"ד הלם טען שלא יוכל להתכונן כראוי בסד הזמנים הלוחץ. "אין לבא כוח התובע להלין אלא על עצמו", היסתה אותו השופטת שטמר.
* * *
עד התביעה הראשון היה בני קופר, בנו הבכור של שמעון קופר, שבאותם ימים היה סטודנט לפסיכולוגיה. כשעלה לדוכן, נזכרתי בתמונות מצעירותו של שמעון קופר. הדמיון היה כמעט מושלם, ובכל זאת ניכר הבדל. לעומת קופר, נראה בנו חסר ביטחון, שברירי, ובעיקר כמי שהיה עושה הכל כדי להימנע מהמעמד הזה.
"תגיד לי בבקשה, ממה נפטרה אמא שלך?", שאלה עו"ד ליבליך. בני קופר החליף מבטים קצרים עם עו"ד הלם ועם אביו. הוא יעשה זאת מעכשיו בכל פעם שיישאל שאלה רגישה.
"התאבדה", השיב לבסוף.
"מי מצא אותה?".
"אני זוכר שכמו כל בוקר לקחתי את אח שלי לגן, ואני הלכתי לבית ספר. ראיתי אותה ישנה על הספה. אני לא יודע אם היא היתה בחיים בשלב הזה. אבל האדם שהיה איתה אחר כך ושקרא למד"א זה היה אבא שלי אחרי שכבר הלכנו".
בני היה אז בן שמונה, ואחיו הצעיר, עדי, בן ארבע וחצי בלבד.
"זה מאוד מפתיע אותי מה שאתה אומר, כי אתה יודע מה אבא שלך סיפר?... אבא שלך אמר... במשרדי 'עובדה'... שאתה מצאת אותה בכלל".
"אני אולי הראשון שהגיע לסלון בבוקר", ניסה בני להתיישר, "הדבר הראשון כשראיתי את אמא שלי על הספה זה לבדוק דופק או אם היא בחיים...".
גרסתו של קופר הבן היתה חשובה גם לנסיבות המעבר המהיר לביתה של שרונה בנתניה. לימים יודה בני קופר שעבר הכנה מדוקדקת מצד אביו כיצד לשקר במענה לשאלות האלה.
"עברנו לגור בדירה בנתניה, עכשיו אני יודע שזה רחוב הלפרין, אני לא זוכר", העיד בני קופר, מבולבל.
"זה הרחוב ששרונה גרה", ניסתה עו"ד ליבליך לעורר את זכרונו.
"בשלב מאוחר יותר, כן", עשה את עצמו נזכר.
"בשלב מאוחר יותר היא נכנסה אליכם?".
"כן", שיקר בני קופר.
"אתה בטוח?".
"כן".
"אתה עומד על זה?".
"כן... זה היה הבית של ההורים שלה".
עו"ד ליבליך המשיכה לסיפורה של האישה הבאה בחייו של קופר – ג'ני מלמד. "הבחנת שג'ני בדיכאון?", שאלה.
"כן... היא היתה עייפה", השיב בני קופר. "היא היתה מאוד מוטרדת... כשהגיעו אורחים לבקר אני שמעתי אותם... מספרים על הקשיים, על הפסקות נשימה שלה בבית. ראיתי את אבא שלי כמה פעמים הולך לישון עם ארבע-חמש כוסות קפה כדי לא להירדם בלילה, כדי להשגיח עליה".
"מה הוא אמר?".
"שהיא מפסיקה לנשום בלילה, ולפעמים הוא פשוט צריך להנשים אותה ולהעיר אותה".
"איך שמעת על המוות של ג'ני?". שמעון קופר ועורכי דינו נדרכו למשמע השאלה. בני קופר היה היחיד שהיה ער בבית בזמן שג'ני נמצאה מתה על ידי אביו. הוא גם ניהל ביחד איתו את שיחת הטלפון למד"א.
"הייתי בבית כשזה קרה", השיב הבן.
"באיזה שעה זה קרה?".
"לא יודע, בבוקר. קמתי, לא יודע, בסביבות תשע בבוקר. הייתי בחדר שלי בקומה העליונה, וכשאבא שלי קרא לי ירדתי למטה".
"מה הוא אמר?".
"בני, תרד מהר... וכשנכנסתי הוא היה כבר בטלפון עם מד"א... נכנסתי והיה די ברור מה קרה. ג'ני היתה לבנה, השפתיים שלה היו מאוד כחולות, ואני ידעתי שהיא מפסיקה לנשום בלילות".
"ומה עשית?".
"חיכיתי להוראות של מד"א... הם נתנו הוראות בטלפון מה לעשות... החזקתי את הטלפון שהוא העביר לי בזמן שהוא ניסה להחיות אותה... העברתי את הטלפון לאבא כשמד"א אמרו לי שהם הגיעו לקיבוץ, ובגלל שאין רחובות בקיבוץ הייתי צריך לרוץ לכביש ההיקפי כדי להביא אותם חזרה".
"כשג'ני נפטרה, למה לא סיפרת לסבא וסבתא שלך (הוריה של אורית – ע"א) שהיא מתה?".
"הם אנשים מבוגרים. סבתא שלי עוד לא החלימה מהמוות של אמא שלי... פחדתי ממה שיקרה להם אם הם ידעו שהיתה לנו עוד טרגדיה במשפחה וההחלטה שלי היתה שלא נספר להם, לא צריך להדאיג אותם".
שמעון קופר, יוני 2016 (צילום: פלאש 90)
כעבור כשעה של עדות מבולבלת החליף שמעון קופר את בנו על דוכן העדים. הוא פרשֹ על הדוכן לפניו אסופת ניירות, הציב לצדם בקבוק מים ונעמד שעון על הפודיום. עו"ד ליבליך החליטה כבר בשלב מוקדם של החקירה הנגדית לעמת את קופר עם הפרק הקל יחסית להוכחה או הפרכה, סיפורי עברו הביטחוני.
"ספר בבקשה לבית המשפט כיצד נפלת בשבי", ביקשה.
"לא נפלתי בשבי", השיב קופר חלושות.
"נכון שסיפרת שנפלת בשבי?".
"סיפרתי במסגרת חברים, בערב סגור".
"פעם אחת?".
"בהחלט... באחד הערבים שקדם לערב שאני העברתי היתה אישה בשם רוח'לה, במקצועה אנתרופולוגית, שמציגה את עצמה בערבים מהסוג הזה כאישה בדואית שחיה את ההווי הבדואי כל חייה. היא מופיעה בתחפושת... וההצעה היתה שאנחנו ננסה לעשות ערב זהה או דומה לשלה, בלי כל התפאורה".
"אז הסיפור שלך על נפילה בשבי הסורי היה בדיה", הטיחה ליבליך בקופר.
"אני לא זוכר אפילו אם זה היה השבי הסורי", התחמק קופר, "הכנסתי הרבה מאוד פרטים על מנת לנפח ולייפות את אותו ערב... אמרתי שייקחו את זה כסיפור".
"כסיפור מה?", התעקשה ליבליך, "כסיפור בדיה? כסיפור אמיתי? איזה סיפור?".
"לא הרחבתי ולא הוספתי ולא ייפייפתי", המשיך קופר להתחמק.
עו"ד ליבליך המשיכה לאורך כל החקירה הנגדית לעמת את קופר עם סיפורי עברו הביטחוני כפי שהציג אותו לנשותיו לאורך השנים. "אני לא זוכר שסיפרתי את הדברים האלה", השיב באחת הפעמים, "אני רק כן יכול לומר שאחרי הביקור של השרלוק שלכם בכל מיני מקומות", הוא נעץ בי את מבטו, "אנשים פתאום יצאו עם כל מיני סיפורים מאוד זהים אחד לשני... כשהיו שואלים אותי שאלות לגבי עיסוקי הייתי מחייך ושותק... אני בחור גדול, בחור רחב, בחור שנותן מספיק ביטחון לאישה שהיתה רוצה ביטחון... ומשם יכול להיות שהדמיון הלך הלאה... אבל אני לא סיפרתי את מה שמנסים להלביש עלי".
עו"ד ליבליך לא הרפתה. לעתים ההתעקשות שלה נראתה מייגעת אפילו בעיני השופטת שטמר, אבל החקירה המתישה חילצה בסופה מקופר את קו ההגנה המרכזי שלו במשפט. "היא יכולה לכתוב שאני שיקרתי או שסיפרתי בדיות במהלך חיי", אמר לשופטת, כשהוא מצביע על ליבליך, "אין לי שום בעיה עם זה. זה יכול להיות בפרוטוקול, שבמהלך חיי סיפרתי בדיות ושקרים, אבל גברתי, אני אומר שוב: אני לא רוצח".
"אתה מצהיר פה לבית המשפט שאתה שקרן", הטיחה עו"ד ליבליך בקופר. "אתה שיקרת המון פעמים בחיים שלך".
"כמו כל אחד אחר, קצת יותר", ענה.
עכשיו עברה עו"ד ליבליך לשאלות בנוגע למות נשותיו. "ממה מתה אורית?", שאלה.
"אורית התאבדה", השיב קופר בקור.
"היא לא עברה נתיחה?".
"היא עברה נתיחה... מי שהציע את הנתיחה היה קצין משטרה... הוא עמד על זה, אני זוכר... והאבא (של אורית) אמר לי שכדאי שאני אסכים לזה, כדי שלא יתעוררו שאלות מאוחר יותר".
"למה שהוא יגיד לך כזה דבר?".
"תשאלי אותו... מאחר ואני גדלתי בלי אבא, אני ראיתי בו דמות אב, וככזה הייתי מקבל את מה שהוא אומר למרות שברוב המקרים עשיתי הפוך מהעצות שלו".
"מתי היא נפטרה, אתה יודע?".
"לא".
"אתה לא זוכר מתי אשתך נפטרה?".
"לא... יש דברים שיש לי כמו בלק-אאוט".
תשובותיו של קופר נשמעו מגוחכות. עו"ד ליבליך עברה לשאול על שרונה בן-אור, האישה השנייה. "עם שרונה היתה לי, אני לא יודע אם לקרוא לזה 'היכרות', אבל שיחה מאוד מאוד שטחית, והכל דרך הטלפון... היכרות טלפונית בלבד", ניסה קופר להסביר.
"באיזה שנה?", תהתה עו"ד ליבליך. זה היה חשוב כדי להבין אם קופר מודה ברומן שניהל עם שרונה עוד בזמן נישואיו לאורית. אבל קופר הקפיד להתחמק. "אמרתי לך, אל תשאלי אותי תאריכים", השיב.
"איך הכרת אותה?" התעקשה ליבליך.
"דרך איזושהי שיחת טלפון".
"איך?".
"אני לא זוכר בדיוק. יכול להיות שמישהו נתן לי לפנות אליה, לדבר, שהיא תשמש כאיזשהו איש קשר... אין לי מושג... בתום השבעה (על אורית) אני ממש ברחתי מהבית שלי... אז היא הציעה שיש דירה של הוריה, שאני יכול להגיע לשם".
"אז אתה ניהלת קשר עם שרונה עוד לפני מותה של אורית?".
"למה את קוראת קשר?".
"למה אתה קורא קשר?".
"קשר יכול להיות טלפוני וקשר יכול להיות למה שאת מנסה לרמוז... הקשר שלי איתה היה טלפוני בלבד".
"למה קשר טלפוני עם אישה שאתה לא מכיר?".
"את באמת מצפה שאני אזכור?".
"כן! התשובה היא כן".
"אז אני לא זוכר".
"היית נשוי לה! אתה לא זוכר למה היה הקשר הזה, הטלפוני?".
"סיפרתי לה את מה שכואב לי".
"מה כואב לך? מה סיפרת לה?".
"באותה תקופה, כשהסבא רצה זכויות על הילדים שלי".
"אבל אמרת שהקשר שלך איתה, הטלפוני, היה עוד לפני מותה של אורית".
מרגע לרגע הלך קופר והסתבך בתשובותיו. "אני לא כל כך מבין איזה תשובה את רוצה שאני אתן לך... קשר רומנטי איתה לא היה לי, הקשר הטלפוני החל עוד לפני האסון עם אורית".
עו"ד ליבליך המשיכה ללחוץ. "לשם מה היה הקשר הטלפוני? אתה אמרת קודם, אני רציתי לדבר איתה ולספר לה דברים שמעיקים עלי. אז מה העיק עליך?".
"הקשר שלי עם שרונה החל לפני האסון עם אשתי, אם ילדי", הודה לבסוף קופר, מפתיע בגרסה חדשה. "היא הפנתה אותי למקומות ששם אני יכול לתת את מה שיש לי, או מרכולת, או את הדברים שרציתי לתת".
"מה רצית לתת?".
"משחקים או דברים אחרים שהיו ברשותי".
"אז היא הפנתה? היא היתה מתווכת פתאום?".
"היא לא היתה מתווכת".
"אז מה?", עו"ד ליבליך הגבירה את קולה. "אז מה היא היתה? אני רוצה לשמוע!".
"אני לא יודע מה היא היתה. היא היתה הרבה דברים".
"אז החברה הטלפונית שלך, היא הפכה פתאום להיות זוגתך אחר כך, נכון?".
"החברה הטלפונית הזאת... בשלב מאוחר יותר התחילה לעזור לי לטפל בילדים שלי ללא שכר... זאת האמת שלי, דרך העיניים שלי, כך אני מספר... אנחנו הפכנו להיות זוג כמה חודשים לאחר מותה של אורית, בערך בסביבות השנה פלוס, מינוס, משהו כזה".
עו"ד ליבליך שאלה את קופר מדוע נעלם כך להוריה של אורית, מסתיר מהם את נכדיהם.
"כי הסבא תקופה ארוכה וגם במהלך השבעה דאג להבהיר לי בצורה מאוד ברורה שאם אני אצא מהפריפריה של חולון-בת-ים הוא ידאג בעזרת חברים עורכי דין להוציא את הילדים מרשותי", הסביר קופר. "זה בעצם הכניס אותי לחששות מאוד גדולים, ובתום השבעה לקחתי את הילדים לאוטו ופשוט ברחתי. לפי הבקשה שלי הילדים שלי לא אמרו להם (להוריה של אורית – ע"א) איפה אנחנו גרים ומה הכתובת.
"הקשר שלי עם שרונה החל מספר חודשים לאחר שעברתי לדירה של ההורים שלה... שרונה בתחילת הדרך היתה אישה מאוד נחמדה, מאוד משכנעת. היא הראתה לי כמה היא מנסה לעזור לנו בהתגברות על המצב שהיינו נתונים בו... והרצון שלי היה לבנות קן משפחתי כמה שיותר מהר, קודם כל לילדים שלי. וזה מה שעשיתי... הלחץ להתחתן בא ממנה... היא הסבירה לי שהיא תוכל לקבל לא מעט כספים מההורים שלה... היה לי מאוד נוח שהילדים קיבלו איזושהי דמות של אם... את יכולה לקרוא לזה נישואי נוחות, כן".
עו"ד ליבליך החליטה שזה הזמן לעמת את קופר עם חלקו בעסקת רכישת הבית בפרדסיה, שנקנה במשותף עבורו ועבור שרונה עוד לפני מותה של אורית. חוזה הקנייה נחתם על ידי הוריה של שרונה כבר בנובמבר 1993, כחודשיים לפני המוות. קופר, ככל הנראה, לא העריך שהחוזה בידינו. אולי בשל כך בחר לשקר במצח נחושה. "כמה חודשים טובים לאחר האסון... שנה פלוס-מינוס משהו כזה, קצת למעלה משנה, הגיע האבא של שרונה בהצעה לקנות שטח אדמה בפרדסיה על מנת שאפשר יהיה לבנות שם בית".
עו"ד ליבליך הציגה בפני קופר את החוזה.
"אני לא מכיר אותו, סליחה", השיב קופר, מבולבל, אחרי עיון קצר. "החוזה הזה, אני לא ישבתי בחתימה שלו, אני לא מופיע שם כחתום".
עו"ד ליבליך הרימה את קולה. "מר קופר, אתה אמנם לא זוכר מתי אורית אשתך נפטרה, אבל... את הבית בפרדסיה אתה קנית יחד עם שרונה במימון חלקי שלך... חודשיים לפני שאשתך התאבדה לכאורה, לפי הסיפורים שלך".
"אני לא זוכר שאני הייתי שותף באיזושהי צורה לקנייה של הדבר הזה. יכול להיות שזה היה הרצון העז של האבא... לעשות משהו, איזשהו מהלך, אבל אני לא זוכר שאני מעורב פה במשהו. אל תנסי לשייך לי דבר שאני לא מעורב בו... יכול להיות שהם קנו ואחר כך קיבלו כסף ורצו להכניס אותי באיזושהי צורה, אבל אני לא קניתי איתם שום דבר... אני אומר לך את האמת שלי: אני בתקופה הזאת לא הייתי בשום קשר קרוב או דומה לגברת שרונה".
"אתה סיפרת להורים של שרונה ששרונה בדיכאון?".
"לא".
"שרונה היתה בדיכאון?".
"שרונה היתה פסיכופטית. עדיין היא פסיכופטית".
"בדיכאון?".
"ככל שפסיכופט יכול להיות בדיכאון".
"אתה ביקשת מההורים של שרונה שישנו את הצוואה שלהם? שייתנו לך אחוזים יותר גבוהים?".
"ממש לא".
קופר התעקש על גרסתו גם כשהוצגו בפניו הצוואות המשתנות של ישראל ואנטונינה בודנשטיין. חשבתי לעצמי שבדומה לפגישתנו איתו במשרדי מערכת "עובדה" ערב שידור הכתבה, גם בבית המשפט מביא סיפור הקשר עם שרונה את קופר לשקר שוב ושוב. הסתבכויותיו לא נעלמו כנראה גם מעיניו של עורך דינו. באחת מההפסקות בדיונים התלונן עו"ד הלם על קו החקירה של עו"ד ליבליך. "חברתי מנהלת פה משפט רצח", אמר לשופטת.
"כל השאלות עד עכשיו מתייחסות לנושא עצמו", ענתה לו השופטת שטמר, "יש פערים רבים מאוד בסיפורים של התובע... אם זה היה רלוונטי עד עכשיו, אז זה ממשיך להיות רלוונטי. אין משהו חדש".
עו"ד ליבליך עברה לשאול על מערכות היחסים שניהל קופר בקיבוצי הדרום. המטרה היתה להוכיח דפוס התנהגות קבוע של קופר בהתנהלותו עם נשים, ולהראות שניהל את מערכות היחסים עם טלי רון ואיריס נאור במקביל, מבלי שהאחת יודעת על השנייה. ראשית, ניסתה ליבליך לברר עם קופר מתי התחיל הרומן שלו עם איריס.
"אני לא זוכר", השיב כרגיל.
"אחרי טלי רון? תוך כדי טלי רון?", הקשתה ליבליך.
"אני לא זוכר, או לפני או אחרי, אני לא זוכר".
"לא קרה שבגדת?".
"בגדתי?".
"כן. אתה מופתע לשמוע את הטענה הזאת?".
"לא, זה נשמע לי משהו חולני... העניין הוא נורא פשוט. כשאני נשארתי לבד עם שני הבנים שלי נכנסתי ללחץ. הרגשתי שאני לבד, אין לי משפחה שיכולה לתמוך בי, או ללוות ולגדל את הילדים שלי, שעליהם אני כמובן לא מוכן הייתי לוותר בשום אופן... ניסיתי לבנות תא משפחתי כמה שיותר מהר בקיבוץ... כי שם חשבתי שאני אוכל לתת להם את החינוך הטוב ביותר".
קופר המשיך וסיפר שזאת הסיבה שהגיע לקיבוץ אייל בשנת 1998. לפי עדותו, הוא מצא את הקן המשפחתי הקיבוצי אותו חיפש אצל ג'ני בה התאהב. עו"ד ליבליך שאלה את קופר מדוע מיד אחרי החתונה דחף את ג'ני לחתום על מסמכי הצוואה וההתחייבות הבלתי חוזרת להחזיר לו את כספי השקעתו בבית בקיבוץ.
"העניין נורא פשוט", ענה קופר. "עשינו כל מסמך אפשרי: צוואות, התחייבות, תצהירים, מכתבים בכתב ידה של ג'ני, כל דבר שיכול להבטיח את ההשקעות שלי בקיבוץ, בבניית פרק נוסף ובריא יותר בחיינו... וחשבנו על כל אופציה, שאם דבר אחד לא יתקבל אולי מסמך אחר כן יתקבל... מה שעמד לנגד עיני זה לא כסף, מה שעמד לי לנגד העיניים שאם חלילה קורה לי משהו, אני יכול לתת לבת הזוג שנמצאת איתי ואני אוהב אותה ולילדים שלי את הביטחון שמישהו ידאג להם גם לאחר מותי, וזה מה שהיה כתוב בצוואה... וזה כתוב בכל מסמך אחר... כל הסיפור הזה מצטייר בפני אנשים כאילו אני איזשהו שרלטן שמתלבש על נשים אמידות. במקרה הזה לא היה לה שקל מכיסה, כי היא היתה חברת קיבוץ: אין חסכונות, יש תקציב כל חודש שמקבלים בגובה של 2,000 ומשהו שקל, והתוספת היחידה שהיתה לה זה דמי מזונות".
קופר התעלם כמובן בעדותו מהבית בקיבוץ, שעבר אחרי מותה של ג'ני לרשותו. הוא בחר גם לא להזכיר את בית הוריה של ג'ני, שבעצתו נרשם על שמה ועם מותה עבר למעשה לידיו.
"הדירה של ההורים נקנתה עבור ג'ני?", שאלה עו"ד ליבליך.
"כן", השיב קופר.
"במתנה?".
"אני לא יודע איך לקרוא לזה".
עו"ד ליבליך התכוננה מראש לתשובה המתחמקת הזאת. קופר הסתבך שוב בין גרסאותיו השונות. בתביעה שניהלו נגדו הוריה של ג'ני על אותה דירה טען עורך דינו ש"מדובר במתנה שההורים העניקו לבתם עוד בחייהם". אבל עו"ד אלי הלם, בכתב התביעה במשפט הדיבה נגדנו טען הפוך, ש"בפועל ההורים כלל לא נתנו את הדירה במתנה".
"אני לא יודע מה בראש של עורכי הדין או מה שהם כתבו, את יכולה לשאול אותם", התפתל קופר מול עו"ד ליבליך. היא מצדה המשיכה להתעקש. "אז זאת מתנה או לא?".
"את יכולה לראות את זה כמתנה ואת יכולה לראות את זה בצורה אחרת".
"האדון אסנהיים הבטיח גם למשפחה וגם לבנות שהוא ידאג להוכיח את העניין כרצח", אמר תוך שהוא נועץ בי מבט חד. "אז יש אינטרס ברור בכל צורה להציג אותי היום כשקרן פתולוגי או כפסיכופט"
"מר קופר, אתה לא מעוניין בדירה הזאת?".
"אני יכול לומר דבר אחד: הדירה הזאת נדונה כרגע בין עורכי דין וזה נמצא בהליכים משפטיים, ועל כן אני בשלב הזה לא יכול לענות על זה מאחר וזה יכול לשמש נגדי".
"אבל זה לא חשוב, זה לא מעניין אותי!", הטיחה השופטת שטמר בקופר. הוא לא נשאר חייב. "האדון אסנהיים הבטיח גם למשפחה וגם לבנות שהוא ידאג להוכיח את העניין כרצח", אמר תוך שהוא נועץ בי מבט חד. "אז יש אינטרס ברור בכל צורה להציג אותי היום כשקרן פתולוגי או כפסיכופט... שהוביל לאיזשהו מהלך של רצח על מנת לקבל לידי רכוש".
עו"ד ליבליך לא עצרה והמשיכה לנושא נסיבות מותה של ג'ני. היא ניסתה לברר עם קופר את מצבה האמיתי של אשתו ערב מותה.
"בשבועות האחרונים לפני האסון היא סבלה מלחצים בחזה מכל מה שהיא עברה, מה שהקיבוץ העביר אותנו", ניסה קופר להסביר, "אני לא רופא אבל אני כן יכול להפנות אותך לעשרות המכתבים שהיא השאירה... המצב הנפשי של ג'ני בבית היה מאוד רע, לכן היא תיעדה כל מה שהיא עוברת... היה לי מאוד מוזר שג'ני מתעדת כל דבר, גם בכתב וגם בהקלטות בקולה כל דבר".
"לשם מה היא תיעדה?".
"למנוע אולי מצב אווילי שאף אחד לא יאמין למה שאנחנו נספר".
"...חששת שג'ני תתאבד?".
"לא, לא חששתי שג'ני תתאבד. ג'ני היתה אישה פיזית ונפשית מאוד חזקה, לכן היה לי מאוד מוזר שהקיבוץ הצליח לכופף אותה".
אי אפשר היה שלא לשים לב לריבוי הפעמים בהן סתר קופר את עצמו. בשאלון שהגשנו לו במסגרת הליכי קדם המשפט, כששאלנו אם חשש שג'ני תתאבד, הוא השיב בחיוב. "כל המשפט הזה, כבוד השופטת, מכניס אותי לאיזשהו לחץ מטורף ולא נורמלי", ניסה להסביר כשעו"ד ליבליך עימתה אותו עם הסתירה.
ליבליך המשיכה לליל המוות. "באיזה שעה מצאת את ג'ני?", שאלה.
"אני לא יודע באיזה שעה. בשעות הבוקר".
"מה זה בוקר?".
"בוקר זה בוקר. אני לא יכול להצביע על שעה מסוימת... אני לא הולך כל הזמן ומסתכל על השעון.."..
"כשמצאת את ג'ני מתה התקשרת למד"א וניסית להחיות אותה, נכון?".
"ג'ני נפטרה! בבקשה קצת יותר כבוד, קצת רגש... ניסיתי להנשים אותה. זה הדבר הראשון שיכולתי לעשות".
"ומה עוד עשית?".
"צעקתי תוך כדי עיסוי של בית החזה שלה לבן הגדול שיירד למטה".
"מתי הודעת להורים של ג'ני שבתם נפטרה?".
"אחרי הרבה זמן... הייתי נטול יכולת דיבור... חשבתי באותו רגע מה אני עושה, איך אני מתנהג, איך אני תופס את עצמי, אוסף את עצמי. אני לא יכולתי לצאת מהבית, לא יכולתי לעשות טלפון אחד. המשטרה לא נתנה לי לצאת סנטימטר מחוץ לדלת... ביקשו ממני לשבת בסלון בפינת האוכל ולא לזוז משם... לא יכולתי לדבר עם אף אחד עד שלא קיבלתי אישור מקצין המשטרה שהיה במקום".
ניכר היה שהשאלות סביב מותה של ג'ני מערערות את קופר. "אתם מראש כבר השפעתם על שני שופטים מעבר לבית המשפט הזה.."., צעק לעברנו לפתע, "שופטת בבית משפט מחוזי, לא באולם הזה, לאחר שהיא ראתה את התוכנית היא רצתה לרדת מהכיסא שלה ולחנוק אותי בשתי ידיה". כשנשאל באיזו שופטת מדובר ענה קופר שהוא לא זוכר. ברגע אחר, פנה אלי לפתע במבט מאיים וטען בזעם כי במהלך התחקיר הגדרתי את ג'ני בפני אנשי הקיבוץ כ"חתיכת בשר שתלויה באטליז".
לא התאפקתי, וסיננתי לעברו "שקרן". "הוא יכול לקרוא לי שקרן, אנחנו נראה מי שקרן ומי לא", התפרץ קופר. "כבוד השופטת, אני עומד שעות, אני עונה על שאלות לא קשורות לחלוטין לכתבה המשמיצה שהציגה אותי כרוצח... אני מאוד עוצר את עצמי, מתאפק לא להתפרץ".
"טוב, אז אני אסביר כדי שהדברים יהיו ברורים", השיבה השופטת שטמר, שלווה. "ראשית, אני מאוד מעריכה את העובדה שאתה עוצר בעצמך, זה חשוב. שנית, אין ברירה, כך בנוי ההליך המשפטי... ובשלב הזה אין ברירה אלא לעמוד כאן ולהשיב לשאלות ככל שהן נראות לפחות לעיני רלוונטיות".
עו"ד ליבליך התכוונה לנצל כל מילימטר מהחבל ששיחררה לה השופטת לצורך החקירה הנגדית. "תאמר לי בבקשה, יש לך חבר שעזרת לו לשמור על הציוד של הדירה שלו?", שאלה בפתח הפרק שעסק בד"ר זקוטצקי.
"לא", השיב קופר.
"ולמי שייכים הרהיטים שהיו בסוכה בחצר?".
"מה זה רלוונטי?", השיב קופר, מוטרד.
"טוב, אני הסכמתי שנמשיך בכיוון הזה, אז בבקשה להשיב לשאלה", התערבה השופטת, מאבדת סבלנות.
"אוקיי. הם שייכים לגברת מריה. רובם, לא כולם", השיב לבסוף קופר.
"תלית גם ציורים של מריה על הקירות, נכון?".
"בשלב הרבה יותר מאוחר".
"כמה זמן אחרי מותה של ג'ני נתלו הציורים?".
"אני לא יכול להגיד לך זמן, אבל אני יכול להגיד לך שזה על מנת להוציא אותי מן המצב שבו הייתי נתון. ניסיתי לעשות שינויים בתוך הבית".
"כמה זמן אתה מכיר את מאשה?".
"בערך חמש שנים או למעלה", השיב קופר, ואז מיהר לתקן. "לא מכיר, סליחה, מכירים. אני וג'ני מכירים".
"ג'ני פגשה אותה?", שאלה ליבליך, מופתעת.
"ג'ני גם פגשה אותה".
"באמת? כי מאשה אמרה שג'ני לא הכירה אותה בפנים".
"ג'ני ראתה תמונות שלה, ג'ני ראתה אותה פיזית גם".
"איך בדיוק אתה וג'ני הכרתם את מאשה?".
"דרך זוג חברים שעשה דברים דומים עם משפחות במצוקה... זוג חברים של ג'ני אימץ אמא חד-הורית עם שני ילדים וזה מאוד דיבר אל ג'ני וגם אלי... לכן עשינו את אותם דברים, ניסינו לפחות".
"מה טיב היחסים שלך עם מאשה?".
״חברים, מאוד חברים".
"אתם בני זוג?".
"אנחנו חברים".
"מה זה חברים? איפה היא ישנה?".
"היא ישנה ביחידה נפרדת".
"ואתה ישן בחדר שלך?".
קופר איבד את הסבלנות. "את רוצה לשאול גם מה אנחנו עושים? זו חדירה לפרטיות". השופטת שטמר אישרה את השאלה. לפתע, לפני שענה על שאלה נוספת, הרים קופר את החולצה וחשף את בטנו מעל דוכן העדים. "את רואה מה שיש פה?" שאל את עו"ד ליבליך ההמומה, "סליחה על הסטריפטיז. זה כתוצאה של הסוכנים שלכם, שפתחו את הדלת ודקרו אותי עם אבנים בדלת". ניכר עליו שהוא מאבד את שלוות רוחו. "אני התחלתי במלחמה שלא רציתי ולא רוצה בה", אמר לעו"ד ליבליך בעוד ויכוח ביניהם, "אני לא רוצה את המלחמה הזאת. יש לי מספיק צרות על הראש".
"אז תרד מהתביעה", התריסה בפניו עו"ד ליבליך.
"שאני ארד מהתביעה? הייתי עושה משהו, מראה לך מה אני יכול לעשות לא לרדת מהתביעה הזאת.."..
"בוא תראה", החזירה ליבליך.
"אז בחוץ אני יכול להראות לך.."..
* * *
במשך יומיים וחצי, על פני שלוש ישיבות של בית המשפט, העיד קופר. גם מי שלא היה בקיא בנבכי הסיפור יכול היה להתרשם מגרסאותיו הפתלתלות והסותרות ומשקריו הבוטים על דוכן העדים. אבל את הנשק האחרון שמרה עו"ד טלי ליבליך לסוף. במהלך חודשי ההכנה למשפט הגיעה לידינו במסגרת גילוי המסמכים ההיסטוריה הרפואית של שמעון קופר. עורכת הדין ליאת ברגמן-רביד, שאחד מתחומי עיסוקיה העיקריים במשרד ליבליך-מוזר היה תיקי רשלנות רפואית, סרקה ביסודיות מסמך-מסמך וניתחה את הממצאים.
התוצאות היו מדהימות. מתברר שבשנה שלפני מותה של ג'ני, ובמיוחד בחודשיים האחרונים לחייה, ביקש קופר מרופאת המשפחה שלו, ד"ר אירנה גרשון, מרשמים ל-128 כדורי הרגעה ושינה מסוגים שונים. חומרים של אותם כדורים נמצאו בדמה של ג'ני אחרי מותה.
זה התחיל ב-27 ביוני 2008, כשנה לפני מותה של ג'ני. קופר התלונן אז בפני ד"ר גרשון על שינה לא מסודרת. היא רשמה לו 28 כדורי שינה מסוג נקטורנה. שנה חלפה, וב-4 ביוני 2009, קופר התלונן שוב, וקיבל מד"ר גרשון מרשם לשלושים כדורים נוספים.
כעבור חודש, ב-13 ביולי 2009, כחודש וחצי לפני מותה של ג'ני, קיבל קופר לבקשתו מרשם לעשרה כדורים נוספים, הפעם מסוג בונדורמין.
שבוע בלבד חלף וד"ר גרשון רשמה לו, שוב על פי בקשתו, שלושים כדורים נוספים.
ב-18 באוגוסט, 2009, שלושה ימים בלבד לפני מותה של אשתו, התייצב קופר שוב אצל ד"ר גרשון. הפעם סיפר שהוא שומר על אשתו בלילה ומתקשה להשלים שעות שינה בבוקר. ד"ר גרשון רשמה לו 30 כדורי הרגעה נוספים. זאת היתה הפעם האחרונה שקופר התלונן בפני ד"ר גרשון על בעיות שינה. אחרי מותה של ג'ני נפתרו לפתע בעיות השינה מהן סבל.
זה היה מידע מרעיש. הוא סתר את כל הסבריו המשונים של קופר באשר למקור הכדורים שנמצאו בדמה של אשתו.
"יש לך נדודי שינה?", שאלה עו"ד ליבליך.
"היתה לי תקופה של נדודי שינה, כן", ענה קופר.
"בתקופה שג'ני היתה איתך, היו לך נדודי שינה?".
"אני לא אקרא לזה נדודי שינה. אני יותר אקרא לזה קושי להירדם. יותר נכון קושי של להיות רגוע, הייתי מאוד מתוח".
"ולקחת כדורים?".
אני ביקשתי ממנה (מד"ר גרשון – ע"א) מספר פעמים לקחת, כי אני החלפתי יום בלילה ולילה ביום".
"איזה כדורים היא נתנה לך?".
"לא יודע".
"ביוני 2008 קיבלת 28 כדורים בשם נוקטורנו, אני מראה לך כאן". עו"ד ליבליך הציגה לקופר את המרשמים.
"זה עדיין לא אומר לי שום דבר", השיב תוך כדי שהוא מעיין, "אלה הכדורים שנמצאו ליד אשתי?".
"מר קופר, אתה קופץ למסקנות שלא מתאימות לך", עקצה אותו ליבליך.
"לא, לא, אתם קפצתם למסקנות", ענה, "המסקנות הן שלכם, לא שלי".
"הפעם הבאה שאתה מתלונן, יוני 2009, חודשיים לפני מותה של ג'ני, אתה מגיע לרופאה... והיא רושמת לך שלושים טבליות זולפידם. אתה זוכר את הכדור הזה שקיבלת למשך חודשיים?".
"ממש לא".
"ב-13 ביולי אתה שוב מגיע לד"ר אירנה... אתה שוב מתלונן ואתה מקבל הפעם ברוטיזולם".
"את מדברת על מרשם?", שאל קופר, מנסה למצוא פרצה, "כתוב באיזשהו מקום שגם הלכתי וקיבלתי אותם?".
לא היו לנו אז את הקבלות מבתי המרקחת. הקבלות ייתפסו על ידי המשטרה רק בשלב מאוחר יותר, אז יתברר שקופר אכן רכש בפועל את הכדורים אותם רשמה לו ד"ר גרשון. אבל עו"ד ליבליך לא התבלבלה. "אתה יודע כמה כדורים ביקשת בחודשיים האלה?", שאלה לבסוף, "מאה ועשרים כדורים בחודשיים וחצי!... וממותה של ג'ני, נפתרות בעיות השינה!".
"מה שאת אומרת בעצם, שג'ני נרצחה על ידי הכדורים שאותם הייתי אמור לצרוך", צעק קופר, נסער.
"לא, אני לא אומרת את זה", נזהרה ליבליך, "אבל אתה יודע איזה כדורים נמצאו בדם של ג'ני?".
"לא, אני לא יודע".
"חבל, אם היית קורא את דו"ח הנתיחה, היית רואה שברוטיזולם נמצא שם".
"אז זאת אומרת שבגדול אתם רומזים...".
"אנחנו לא רומזים. אני מבקשת ממך תשובה".
"את אומרת, 'לא, אתה לא הרגת, היא מתה'. למה היא מתה? כי אתה קיבלת מרשם... רק שכחת להגיד שכדורים היא קיבלה מהמרפאה בקיבוץ וגם מהאמא, ותבדקי איזה כדורים היא קיבלה שם לפני שאת מנסה לשייך לי רצח".
"גברתי, אין לי יותר שאלות", הודיעה עו"ד ליבליך לשופטת, חותמת את מה שנראה כסצנת שיא בדרמת משפט אמריקאית, והתיישבה, שבעת רצון, לצד עו"ד ברגמן-רביד בספסל ההגנה.
השופטת שטמר קבעה את המשך הדיונים לספטמבר 2012, מיד אחרי פגרת הקיץ. אבל משפט הדיבה של שמעון קופר נגד "עובדה" כבר לא יתחדש. ב-10 בספטמבר, עשרה ימים לפני הדיון הצפוי, קיבלנו הודעה מפתיעה: "מסיבות הקשורות בבית המשפט מבוטלים מועדי ההוכחות הקבועים לחודש ספטמבר".
יעבור עוד חודש וחצי עד שנבין את פשר התפנית הדרמטית.
הפרק "קווים אדומים" נכלל בספר "לתפוס רוצח" מאת עמרי אסנהיים, שיצא בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן בשנת 2016