עורך-דין שעתר לבג"ץ בשמם של מהגרים אריתריאים שנלכדו על גבול מצרים (מימין) וחבר הכנסת הישראלית מיכאל בן-ארי, אתמול בבית-המשפט העליון (צילום: יואב ארי דודקביץ')

עורך-דין שעתר לבג"ץ בשמם של מהגרים אריתריאים שנלכדו על גבול מצרים (מימין) וחבר הכנסת הישראלית מיכאל בן-ארי, אתמול בבית-המשפט העליון (צילום: יואב ארי דודקביץ')

כמו כל ילד אחר

הבלוגר "נביא שקר" ליקט במאי האחרון הצהרות של הפרשן והמראיין ארי שביט שהתפרסמו מאז 2006 בעיתון "הארץ". הנה מדגם תמציתי מהן: "2007 היא השנה הקובעת. היא מזמנת לישראל מפגש עם גורלה", קבע שביט במאי 2006. שנה אחר-כך קבע כי "בכל הנוגע לאיראן, השנה היא שנת הכרעה". שנה אחר-כך קבע כי "השעה היא שעת מבחן". שנתיים אחר-כך קבע כי "השעה היא השעה שבה השעון עומד להכות חצות", וכי "תרחיש המלחמה העיקרי הוא תרחיש העימות עם איראן". שנה אחר-כך קבע כי "הרגע הזה הוא רגע מכריע. המשבר הוא הזדמנות, וההזדמנות היא הזדמנות אחרונה", ואחר-כך ש"2012 תהיה שנת ההכרעה". אולי הקביעה היפה ביותר היתה "ספטמבר יכה בנו בכל כוחו", שנכתבה באוקטובר אשתקד.

ההיסטריה חסרת המודעות העצמית, או המודעות ההיסטורית – יבחר כל אחד את בחירתו – שמשדרים נבחרי ציבור דרך המגבר של שביט בשנים האחרונות מאבדת בשבועות האחרונים את הצורך במגבר עיתונאי כזה, והיא מנווטת כעת את דרכה אל הציבור באורח גלוי (או במקרה של אהוד ברק: באורח גלוי שלומיאלי). ובכל זאת, להנהגה הנבחרת יש עדיין צורך בעזרי תיווך, ואלו נמצאים לה מקרב אלו הרואים עצמם כיורשיה.

"במשך שבע שנים רצופות למד צחי הנגבי את כל מה שיש לדעת על האתגר האיראני", פותחת בבומבסטיות הכבר-מתבקשת כותרת המשנה לטור-התקיפה-באיראן-השבועי של שביט במוסף "הארץ", ושוכחת להזכיר מה עוד עשה הנגבי באותן שנים (ערק ממפלגתו והגן על עצמו במשפט שחיתות ציבורית, רק כדי לערוק שוב חזרה לליכוד). "כעת הוא מתייצב מאחורי נתניהו וברק, ותוקף את ראשי הצבא, את השמאל, את האמריקאים ואת כל מי שלא מבין שרק ישראל תמנע איראן גרעינית – ושנתניהו הוא בדיוק האדם שיעשה זאת".

"מה שהולך לאיבוד עם הבגרות הוא היכולת להעלים עין ולברוח אל העיוורון", קובעת ב"תרבות וספרות" של "הארץ" רות אלמוג ברשימת ביקורת שבה היא חוזרת אל ספרי ההרפתקאות של ילדותה ומגלה כי היא אינה מוצאת בהם עניין. "מה שמיתוסף עם הבגרות זו הביקורתיות והפקפוק המתמיד, חוסר האמון הבסיסי במספר כל יודע, באפשרות של לכידת המיידי או המציאות בכלל, על ריבוי הפנים שלה הבולט בעולם הפוסט-קולוניאלי. המרדף אחרי הפראי האמיתי בנפש אינו נזקק להרפתקה המלאכותית שבספרים כאלה".

בכל אופן, שביט לא סגר על בלעדיות עם הנגבי, והוא מככב גם אצל מזל מועלם ב"מעריב". "צחי הנגבי מזהיר מרצח פוליטי מצד מתנגדים לתקיפת הגרעין" היא הכותרת – והספין הפתטי – על שער "מעריב", המפנה ל"מוספשבת" של העיתון, שכותרתו הראשית חוזרת על אותה אזהרה, הפעם בליווי השם המפורש ("יגאל עמיר").

"הנגבי: 'חמישים הימים הבאים – מהגורליים בתולדות מדינת ישראל", נכתב גם בכותרת הראשית של "מקור ראשון". "יו"ר ועדת החוץ והביטחון לשעבר התייחס בכנס פעילים לאפשרות של תקיפה באיראן", נכתב בכותרת המשנה המפנה לידיעה של זאב קם. "'לעימות יש מחיר, אבל אנחנו רוצים למנוע מהבנים ומהנכדים שלנו מחירים בלתי נסבלים'. הוא גיבה את נתניהו: 'ההחלטות יתקבלו בידי אדם שרואה למרחוק'".

לא רק זאב קם השתתף בכנס הפעילים, גם הכתב המדיני הבכיר של "ישראל היום", שלמה צזנה, ידע להגיע לאותו כנס ולהביא משם את הכותרת הראשית של העיתון: "אלה 50 הימים הגורליים ביותר" (עדכון 7.9: ההערה הסרקסטית נתפסה כפשוטה, ולכן, זאת למודעי: צזנה מצטט, וגם מעניק את הקרדיט, ל"מקור ראשון" על המידע). בכותרת המשנה לידיעה מזכירים לנו כי הנגבי "נחשב למקורב לרה"מ". "אחרי המוות במלחמה כולם שווים!", מצטט ב"תרבות וספרות" בר קוטלרמן מ"סאטירה חריפה במסווה של דרמה משפחתית על רוסיה מולדתו, שניצלה את החיילים היהודים אך מנעה מהם כל זכויות אזרח", שכתב שלום-עליכם לאחר תום מלחמת רוסיה-יפן ב-1905.

בפעם הקודמת שבה יצא מנהיג פוליטי ישראלי המקורב לרה"מ לבליץ תקשורתי בעד תקיפה באיראן, היה זה אהוד ברק שמילא את התפקיד, גם אם בלי להצטלם לשער (בכל זאת, למרות מצבו הפוליטי הירוד, הוא עדיין, כנראה, סחורה טובה יותר מהנגבי). כעת מוצא עצמו ברק מככב בשערי העיתונים בהקשרים אחרים, הפוכים. "ברק: ההכנות האמריקאיות לאתגר האיראני – מרשימות", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב" (אחיקם משה דוד). "שר הביטחון נפגש עם סגן הרמטכ"ל של ארה"ב על רקע החשש בוושינגטון מתקיפה ישראלית לפני הבחירות לנשיאות", נכתב בכותרת המשנה.

ב"הארץ" מספקים את הפרשנות למידע הגולמי של "מעריב". "בירושלים ובוושינגטון משוכנעים: ברק שינה את עמדתו בשאלת איראן", קובעת ההפניה לטורו של יוסי ורטר על שער העיתון. "ברק רומז כי ההיערכות הצבאית של ארה"ב עשויה לייתר תקיפה באיראן", לשון ההפניה לידיעה של ברק רביד. מעל להפניות, כותרת: "לאן נעלם הג'וקר". חפיסת הקלפים שבדימוי שייכת, כמובן, לבנימין נתניהו. זהו גם הנושא התופס את חציו הראשון של טורו השבועי של בן כספית ב"מעריב": "עכשיו כבר ברור שאהוד ברק מעולם לא התכוון באמת ללכת עם נתניהו לתקיפה באיראן לפני הבחירות בארצות-הברית", קובע כספית ומכנה את ברק בשלל כינויים לא מחמיאים, כרגיל.

"מרוב פרשנויות איש לא יודע מה רוצה ראש הממשלה, כולל נתניהו", כותב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות". "האם הוא רוצה סולם רטורי מאובמה שיוריד אותו מהעץ או שהוא רוצה להאשים את אובמה בהתגרענות איראן. ואולי הוא מעדיף להאשים את חברי הקבינט שלו". וסימה קדמון כותבת בעמוד העוקב: "ברק אובמה משם ואהוד ברק מכאן עושים לנתניהו סימנים שהוא, איך לומר, קצת נמאס עליהם. בבית-הלבן לא אהבו את הדרישה שהנשיא יציג קווים אדומים, כחלק מהניסיון של נתניהו לרדת מהעץ האיראני, ואילו שר הביטחון קירר את היחסים. אולי לדעתו הבעיה הפלסטינית יותר בוערת, ואולי כי פשוט הבין ששריון כבר לא ייצא לו מזה".

"ואחרי כל זה", כותב אריאל שנבל במוסף "מוצש" של "מקור ראשון", "למרות שהמדינה יורקת לי בפרצוף כבר חודשים, למרות שהתקשורת מתעלמת ממני, אני עדיין מחכה ומאמין בדמוקרטיה. בסוף גם אותי ישאלו מה דעתי לגבי תקיפה באיראן".

גם "מעריב" וגם "ידיעות אחרונות" מעניקים היום במה בולטת לאנשי צבא הקשורים לסוגיה האיראנית. משער "מעריב" מפנים ("המפציצים") לכתבת השער של מוסף "סופשבוע" המציגה "ארבעה מטייסי העילית של חיל האוויר מדברים כפי שלא שמעתם מעולם". "זה בידיים שלנו", נכתב בכותרת על שער המוסף, הכולל תצלום של ארבעתם חבושי קסדות טיס כשהם מפציצים את הכור האיראני (סתם. כשהם עומדים שלובי ידיים בסטודיו צילום).

ב"ידיעות אחרונות" מפנה הכותרת הראשית ("איש הברזל") למי שאמון דווקא על הגישה ההגנתית של צה"ל. "ראש פרויקט כיפת-ברזל, אל"מ צ', מספר בפעם הראשונה על הלילות ללא שינה, על התסכולים, על המשברים והרעיונות ההזויים: כך נולדה המערכת ליירוט טילים שבזכותה יהיו לנו שמים בטוחים יותר".

במקומון "ידיעות חולון–בת-ים" מראיינת יעל שני את אל"מ רמטין סבטין, מפקד יחידת חילוץ והצלה בפיקוד העורף ויליד איראן, שממנה נמלט ב-1987. "בכל הנוגע לאיראן אני פסימי", הוא אומר. "אני לא קונה את זה שרוב העם לא רוצה את המשטר הקיצוני ולמעשה הם מתים שיהיה שלום עם ישראל. אני דווקא חושב שהתיעוב שם הרבה יותר מושרש ממה שאנו מצליחים לעכל. ששנאת הציונות והקפיטליזם בכלל היא הרבה יותר עמוקה ממה שאנחנו חושבים.

"אני בעצם קיבלתי את החינוך של ילד איראני, לכן אני יכול לומר שילד איראני ממוצע קם כל בוקר והולך לבית-הספר, עומד בחצר ושר את ההמנון האיראני, שחלק גדול ממנו זה איך מוחקים מהמפה את ארצות-הברית וישראל. כשהילד האיראני עולה במדרגות בדרך לכיתה, הוא צריך לדרוך על דגלי ארה"ב וישראל. ולפחות פעם בשבוע יש הפגנות של שריפת דגלים. העובדה שהם מודרניים, לובשים ג'ינס ויוצאים בערב למסיבות לא אומרת דבר".

"'הנה רוכבי אופניים'/ אמר האב לבנו הקטן/ אכן היו שם רוכבי אופניים/ שלושה", נכתב בבית השלישי מתוך "3 אפוקליפטיים" של מרדכי גלדמן ב"תרבות וספרות", "אבל האב לא הראה רוכבי אופניים/ הוא הראה לבנו מלים/ המצביעות על רוכבי אופניים/ והילד לא הירהר אחריו/ כי התקשה עדיין להרהר/ והאב האמין בדברי עצמו/ למרות שהשלושה היו פרשי האפוקליפסה/ שהתחזו לרוכבי אופניים/ והפרש הרביעי היה הילד עצמו/ שרכב בעגלת ילדים/ בלי להבין את גורלו/ כמו כל ילד אחר".

חג שמח, יהודי יקר

"הסל התייקר!", נכתב באותיות קטנות במרכז עמוד השער של "ממון", מוסף "ידיעות אחרונות". הכותרת הראשית מוקדשת להתמחות של המוסף: צרכנות. "המדריך המלא לקניות בחג", נכתב בה, והיא מפנה ל"בדיקות מחירים ב-25 סניפי רשתות שיווק ברחבי הארץ". כותרת הכתבה היא "סל של התייקרויות" ומצורפת לה טבלה מפורטת שכותרתה "בכמה עלו המחירים לעומת החגים הקודמים". תוצאות הבדיקה: בחמש משש ערים רמי לוי מגיע למקום הראשון. בשישי: שופרסל שבשליטת נוחי דנקנר, התופסת רק ארבעה מן המקומות השניים. מנכ"ל שופרסל, איציק אברכהן, הוא גם היחיד המוזכר בכתבה, של שושנה חן. אברכהן "הכריז על הורדת כפפות מול הרשתות הפרטיות", מפרגנת חן.

"חיים בשביל המשכנתא. פרויקט מיוחד", נכתב בפונט קטן בכותרת במרכז שער "מרקר ויק" של "דה-מרקר", על גבי פסיפס תצלומים של ישראלים בדירותיהם. "משתעבדים לדירות" היא כותרת ההפניה למאמרו השבועי של מייסד העיתון, גיא רולניק. הרגלי לקיחת המשכנתא של הזוגות הצעירים בישראל, קובע רולניק, "מגדילים את הסיכון שבעוד כמה שנים יחיה בישראל דור שלם המשועבד במשך עשרות שנים לדירה שקנה" (הממ... רגע, זה לא תיאור של הדור הקודם?).

רולניק מציע לקוראים תיאוריית קונספירציה שלפיה מחירי הדיור לא יירדו בשל "אינטרסים כלכליים אדירים" ו"מערכות כלכליות שלמות" המכוונות להשאיר אותם גבוהים (הממשלה, תעשיית הבנייה והקרקעות, רשויות מקומיות, בנקים ובעלי דירות) וכותב כי התפוצצות בועת הנדל"ן יכולה להיות לא רק בנפילה במחירי הדיור, אלא גם בכך שלאזרחים רבים לא יישאר כסף פנוי מחוץ להחזר המשכנתא. לסיום קובע רולניק כי מחירי הדיור הם "סרטן חברתי וכלכלי" ואינם משקפים צמיחה, אלא כישלון הנהגתי. לטור מצורף גם בונוס: טור של רולניק עצמו מ-2003, שבו הוא מזהיר את דנקנר מהכנסת עסקיו הפרטיים (גנדן-תיירות המפסידה) לקונצרן הציבורי שבשליטתו (אי.די.בי, העומדת כעת בפני סכנה של פשיטת רגל).

הכתבה הראשונה במוסף מוקדשת לדנקנר, מי ש"דה-מרקר" שם מזמן על הכוונת כמייצג המובהק ביותר של "הריכוזיות" שנגדה יצא העיתון בקמפיין קולני, ומי שפעל באגרסיביות כדי להזיק ל"דה-מרקר" (ול"הארץ"), שזנח את ההערצה לעשירים. "השבוע שבו נוחי דנקנר איבד שליטה" היא הכותרת הדו-משמעית של הכתבה של חגי עמית, שכותרות הביניים שלה הן "חמישי: מירוץ נגד השעון", "ראשון: ממריאים לניו-יורק", "שלישי: תביא כסף מהבית!" ו"המכה האחרונה: הקידוח שנכשל". "האלמנט הבולט ביותר בהתרחשויות השבוע האחרון בקבוצת אי.די.בי היה אלמנט ההפתעה", קובע עמית.

גם הטקסט הבא במוסף מוקדש לדנקנר. על פני כמעט כפולת עמודים חובט סגן עורך העיתון, רותם שטרקמן, בדנקנר ובאי.די.בי, ו"מפריך עשרה מיתוסים" הנוגעים אליהם. בין השאר קובע שטרקמן כי דנקנר הוא "מנהל חלש", כי לא התחייב לפרוע את כל חובותיו וכי אין שום קשר בין פירוק אי.די.בי לבין עשרות אלפי המשרות שבחברות שבשליטת הקונצרן, למעט קשר חיובי.

במוסף "עסקים" של "מעריב", עוד השקעה כושלת של נוחי דנקנר, מראיין בטור הפותח יהודה שרוני את פרופ' אמיר ברנע, הסבור כי "החקיקה הנוכחית בנוגע להסדרי חוב – בעייתית". כותרת המוסף "צרכנות היום" של "ישראל היום" היא "יצאתם בזול": "החגים בפתח, רשימת הקניות כבר מוכנה, ואין כמו השוק כדי למלא את הסל בלי לפשוט את הרגל", נכתב בכותרת המשנה. כותרות נוספות על שער מוסף "ישראל היום": "בגדים יד שנייה. לא צריך לשלם הון כדי להיראות מיליון דולר" ו"כבר קניתם שי לחג. מבחר רעיונות למתנות לכל כיס".

הקול היהודי

"גיוס חובה לכל החיים, עינויים, עבודות כפייה ואונס שיטתי בחסות החוק" היא הכותרת הראשית של "הארץ". "גם ארוחת ערב עם חברים דורשת רישיון מיוחד", נכתב בכותרת הגג. "איך נראים החיים באריתריאה, שאזרחיה מתדפקים על שערי ישראל", נכתב בכותרת המשנה. עמ' 5 של העיתון מוקדש לסקירה של ישי הלפר את המצב ב"אחת הדיקטטורות האכזריות בעולם". כותרת הידיעה של גילי כהן, בעמ' 4, היא "האריתריאים בגבול: שתי נשים ונער הוכנסו לישראל, היתר הוחזרו למצרים". "לאחר שהמהגרים שהו שמונה ימים ליד גדר הגבול, נפתר המשבר, אך לדברי קצין בכיר במילואים, התופעה רק תחזור על עצמה", נכתב בכותרת המשנה.

בטור באותו עמוד כותב רועי צ'יקי ארד על נסיונה של משלחת של רופאים פעילי שמאל להעביר אוכל ולהעניק סיוע רפואי לקבוצת הפליטים שנלכדה בין הגדרות בגבול ישראל-מצרים, ועל כשלונם למצוא מישהו מ"הרמה הממונה" בשטח. "הרופאים המיואשים התכנסו להחליט איך להמשיך. לבסוף מחליטים להמתין עוד קצת. זה צעד חכם. אט-אט מתקרב ג'יפ סופה של המג"ד. מבקשים שרק שני נציגים ידברו איתו, הרחק מהעיתונאים. הם משוחחים ארוכות עם המג"ד. מנסים לשכנע אותו ונכשלים. אחר-כך הם חוזרים ומספרים שהתרשמו שהמג"ד לקח את דבריהם ברצינות, אבל אמר דברים מדאיגים. הוא סיפר שבניגוד לפרסומים, מחפשי המקלט לא קיבלו אוכל. באופן משונה, הם קיבלו עירוי דרך הגדר, על-ידי חובש ולא רופא".

גם נחום ברנע כותב על מה שקרה ליד הגדר בדרום. טורו אינו מעודכן, משום שהוא כותב שהממשלה חוששת מלהורות על צעד לכאן או לכאן ביחס לפליטים ומחכה לבג"ץ, בעוד שאלו, כאמור, גורשו רובם חזרה למצרים, אולם הוא מספק תיאור של מה שהתרחש שם, ליד הגדר: "אל הגדר ירד צוות משא-ומתן. התמונה שהצטיירה מפי האריתריאים מבהילה. במהלך המסע המלווים הבדואים רצחו ילדים שהתקשו לעמוד בתלאות הדרך. הנשים נאנסו. עשו בהן כל מעשה מתועב שעולה על הדעת".

בראש עלון של "עמותת חמלה" ("מעון הבית החם להצלת בנות ישראל") המצורף ל"מקור ראשון", הכולל גם מעטפה מבוילת למשלוח תרומות, כותב הרב נחום נריה ("נחום בן לאאמו"ר הרב משה צבי נריה") על "'השואה השקטה' של נישואי התערובת במדינת ישראל". בעוד הסיבות לקיומה של השואה הרועשת עדיין משמשות כר פורה לחוקרים מכל תחומי המחקר, אלייקים ניימן, ראש "עמותת חמלה", מפרט את הסיבות לקיומה של זו השקטה: "הגירוש מגוש קטיף, האינטרנט הפרוץ, העולם המזויף שנמצא בפייסבוק, מקומות עבודה משותפים, חוסר בגאווה יהודית ועוד". השואה, מודגש לאורך העלון, פוגעת גם בבנות "ממשפחות טובות".

העלון מצורף, כאמור, ל"מקור ראשון", והוא רצוף קטעי כתבות שיווקיות מכלי תקשורת מגזריים מובהקים: ערוץ 7, "עולם קטן", "הקול היהודי" וגם "מעריב", ומכיל גם חומרים עצמאיים, כמו קטעי פרוזה מיומנה של "הרבנית ברנס", המנהלת את "מעון הבית החם": "'את חייבת לבוא עכשיו', מסר קול נסער מעבר לפלאפון של הרבנית. הרבנית ברנס רגילה לקבל את השיחות באלו בכל שעות היממה. 'יש לי הרגשה שאחותי יוצאת עם ערבי', נשמע קול חנוק מבכי בפלאפון".

ל"מקור ראשון" מצורף גם לוח שנה של ישיבת מרכז-הרב, גם הוא בצירוף מעטפה מבוילת לשליחת תרומות, עטור תצלומים היסטוריים וציטטות מתורתו של הרב קוק. כך למשל לחודש אב נבחר הציטוט "גילת עם בשבבי אור ישועה, תקומם אשר הרסה בכיה של חינם". ולחודש ניסן נבחר הציטוט "יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של כל העולם כולו".

גיוס לכולם

"השאלה הקשה ביותר שמונחת על סדר היום הלאומי היא תקיפת איראן, אם ומתי", כותב ברנע ב"ידיעות אחרונות". "זהו נושא בטחוני מובהק. אף על פי כן, הדרג המדיני חוזר ואומר לאלופי המטכ"ל: תקיפת איראן אינה מעניינכם [...] ובקצה האחר שאלת גיוס החרדים. זהו נושא פוליטי מובהק. ודווקא אותו מגלגל הדרגה המדיני לפתחו של צה"ל".

"הסוציולוגים מאוחדים בהתנגדות לגיוס חרדים", נכתב בכותרת ידיעה של עמוס הראל על שער "הארץ".

עוזב את הארץ

במוסף "גלריה" של "הארץ" פורש בן שלו את דיוקנו של מוזיקאי ירושלמי מעולה וכמעט אנונימי, יהודה לדג'לי, העוזב את ישראל וחוזר לצפון אמריקה. "'אני מצטער אם זה לא היה ביצוע כל-כך מוצלח, באתי לכאן בשתי מוניות שירות', הוא אמר לקהל אחרי השיר הראשון. אבל הביצוע לשיר, 'American Movie', היה מצוין, וכך גם השירים האחרים", כותב שלו. "לדג'לי שר חזק ומדויק ועמוק, וניגן היטב, וגם אם לא הבנת עד הסוף את הסיפור שהוא סיפר, יכולת להרגיש שיש שם סיפור ושהוא נובע מנפש מורכבת ומרתקת. בקיצור: יש מעט מאוד זמרים שיכולים להחזיק הופעה עם גיטרה בלבד, ולדג'לי התגלה כאחד מהם. באמצע ההופעה הוא אמר לקהל, 'אם מישהו חוזר במכונית לתל-אביב, אני אשמח לקחת איתו טרמפ'. והוא גר בכלל בירושלים.

"אחרי ההופעה ההיא תיכננתי להתקשר אליו ולפגוש אותו. הוא נראה כמו בן-אדם מיוחד ומעניין, שלא לדבר על כך שהוא התגלה כמוזיקאי מצוין. אבל שכחתי מהתוכנית הזאת, ומכיוון שלדג'לי בקושי הופיע בשנה האחרונה, לא היו יותר מדי סיבות להיזכר בו. עד שאיש תרבות ירושלמי, שהוא אחד מיזמי הרדיו האינטרנטי 'רעש האואר', התקשר בשבוע שעבר, המליץ להקשיב להופעה שלדג'לי הקליט בתחנה ואמר, 'דרך אגב, הוא עוזב את הארץ השבוע". לצערי, לא ניתן לספק קישור לכתבה המצוינת.

על שער "ידיעות אחרונות" מבטיחים "2 פרקים בעברית מהספר הארוטי שמסעיר את העולם", "חמישים גוונים של אפור" של אי.אל ג'יימס. ב"גלריה" מתפרסם טור מתורגם מה"גרדיאן" של ניאל לנרד, סופר: "הספר שלי הוא תעלומת רצח אורבנית מחוספסת; 'חמישים גוונים' הוא פנטסיה רומנטית ארוטית, ולא הייתי יכול לכתוב כזה ספר בשום אופן. אני הגבר הכי פחות רומנטי עלי אדמות, תשאלו את אשתי אריקה, הידועה בשם אי-אל ג'יימס. בחג המולד הראשון שלנו ביחד קניתי לה פותחן קופסאות, וחוויית הסקס הקינקי הראשונה שלי היתה כשהיא ניסתה לדחוף לי אותו לתחת. הספרים של שנינו נולדו מתוך תסכול".

גם הטקסט המעניין הזה לא מופיע עדיין באתר "הארץ", האתר שיש לו עיתון.

ענייני תקשורת

ב"הארץ" מנסים עדיין להתמודד עם הטמעת כמה מתוכני מוסף "השבוע" שבוטל אל תוך עמודי החדשות. הניסוי, בינתיים, נכשל. חציו העליון של השער מופקע לטובת סימולציה של שער המוסף המנוח, הנדחקת מפני רצועת הפניות זעירות (ומזכירה יותר מכל את שורת ההפניות הבלתי נראות שבמעלה שער "ישראל היום") המודפסת מעל ללוגו העיתון, הנמעך ביניהן, כשלו עצמו מוצמד לוגו נוסף, בצבע ופונט אחר ("שישי").

הכותרת הראשית, באנומליה ברורה, מודפסת מתחת לקפל, וברוח הקקפוניה שמעל לקפל מתווספים לה עזרים גרפיים מעדות ישראבלוג, כולל קו תחתי. את הבלגן מסכם קולאז' פרצופים לא ברור שמודבק בפינתו הימנית התחתונה של השער. אם המטרה של העורכים הגרפיים של "הארץ" היא להידמות לטבלואידים שאין להם ממילא שום סיכוי להתחרות בהם (גם אחרי ש"מעריב" ייסגר הוא יפנה לפלח אוכלוסייה רחב הרבה יותר), הרי שהם צועדים בדרך הנכונה.

במוסף "מוצש" של "מקור ראשון" מתפרסמים ראיונות עם אבי לן, המפעיל של דף הפייסבוק "סטטוסים מצייצים" (גיל סלוביק), ועם שגית הורוביץ, דוברת הספארי (רחלי מלק-בודה).

חציו השני של טורו השבועי של בן כספית ב"מעריב" מוקדש להמשך המתקפה הנלעגת על "הארץ", ולהמשך המתקפה הוותיקה יותר על שלדון אדלסון, הלובש בטור הנוכחי דמות של שחקן במחזה דמוי הפרוטוקולים של זקני ציון, הממלא את תפקידיהם של הזקנים כולם. לאור עוצמת ההתערבות הצינית והכספים האדירים שמזרים אדלסון להגשמת מטרותיו הפוליטיות, אפילו לשון הגוזמה המגוחכת של כספית נראית כמעט קרובה להיות הגיונית.