זכינו במדליה. לא סתם מדליה – מדליית ארד אולימפית בג'ודו נשים, קטגוריית משקל 63 ק"ג. עכשיו חתיכת הברונזה הזאת כולה שלנו, וחייבים לשמוח בגדול. ההמונים אמנם לא נצפו רוקדים בכיכרות או משליכים עצמם למזרקות, אבל התקשורת עשתה את זה בשבילם. בעיקר עיתון אחד, אבל בל נקדים את המאוחר.

מדליית ארד אחת בענף שעודו זניח יחסית בתקשורת, למרות ההצלחות בזירה הבינלאומית, גויסה כדי לכבות את האור על פרשות שחיתות שדולפות מבית ראש הממשלה, ברשויות המקומיות ובקרטוני הקורנפלקס, על שביתת רופאים הממשמשת ובאה, על איום המנהרות בעוטף עזה, על דילים מסריחים שנועדו לשתק את השידור הציבורי, והרשימה ארוכה ודועכת.

יומיים קודם למדליה מרחו "וואלה" ו-ynet בכותרות ראשיות את הכמיהה הישראלית לזכייה כאילו כל חישובי הקץ תלויים בהישג הזה. ביום הראשון כרע תחת הציפיות המתעמל אלכס שטילוב, למחרת הודח הג'ודאי שגיא מוקי. הדיווחים על כשלונם התחרו בתשדירי יגון על פיגועים.

כל תקווה אולימפית שהתפוגגה חילצה מאמצעי התקשורת כותרות לאומיות, כאילו לא מדובר בענפי ספורט שביומיום דחוקים לשולי המוספים, אלא בסלעי קיומנו כולנו. "אכזבה בישראל", בישרו ב-ynet אחרי הדחתו של שטילוב. "אין מדליה", פלטו ב"וואלה" את בשורת האיוב על הפסדו של מוקי בחצי הגמר.

ביום השלישי כבר היה אפשר להריח את גלי הלינץ' המתקרב למשלחת הישראלית מתדפקים על חומת הפאדיחות המתגבהת. הילדה עם האצבע בסכר, ירדן ג'רבי, הפכה לפתע מעוד ניצולה של תרבות הספורט המוזנחת תקציבית והבלתי קיימת תקשורתית למוהיקנית שנועדה להצעיד את ישראל לפודיום על רקע הדגל וההימנון. האווירה היתה של קטסטרופה. במערכות כבר שלפו תיקי חבצלות לסיכום בזיונות ישראל לאורך האולימפיאדות כולן. אבל האסון נמנע.

הפטריוטיזם הסכריני של נבו

על שידורי הטלוויזיה מנצח הפעם ערוץ הספורט, בהפקת חייו מאז שפרץ לחיינו לפני כ-25 שנה. הפסדיו בזירת השידורים, העסקת ליצנים באצטלה של פרשנים, זליגות תכנים וחטאים אחרים – הכל נשכח לו בעת הזאת. בערוץ הספורט זרקו דור חדש של שדרים לבריכת השידורים האולימפיים. בינתיים, עד שניב רסקין ייכנס לקלחת עם פתיחת שידורי האתלטיקה ביום שישי הקרוב (12.8.16), הפגין עמיחי שפיגלר בשידורי ההתעמלות דיווחים פושרים ומהוססים, שעליהם האפיל בקלות הפרשן שלצדו, אילן גזית.

אריק זאבי ומירי נבו בשידורי הג'ודו מאולימפיאדת ריו בערוץ הספורט (צילום מסך)

מירי נבו רושמת אולימפיאדה שנייה כשדרית הג'ודו, הענף המוביל בסיכויים להציל את כבודה של המדינה, המצורעת העולמית התורנית. כאז כן עכשיו, נבו קורנת פטריוטיזם סכריני. ביטויי הכמיהה שלה למדליות ישראליות נשמעים לפעמים כאילו כל עתידה המקצועי תלוי בכך. ההזדהות שלה ושל הפרשן שלצדה, אריק זאבי, עם הג'ודקאים הישראלים היא מוחלטת. כמו היו חלק מהמשלחת האולימפית ואיגוד הג'ודו.

עם זכייתה של ג'רבי שיחררה נבו צהלות שמחה והקלה, צחוקים והשתפכויות שהתמיהו את מי שהתרגלו לדמותה המאופקת והשקולה יחסית כמגישת חדשות. "ועכשיו היא מעניקה לנו את הרגע האולטימטיבי", התפעמה נבו. ואנחנו חשבנו שרגע אולטימטיבי צריך להיות מדליית זהב, ולא ארד דרך בית הניחומים. "אין ראויה ממנה", קבעה נבו, והצופה הנבוך תמה מה מסתתר מאחורי ההכרזה הריקה הזו. הרי נוסף לג'רבי זכו בקטגוריה הזו שלוש ג'ודוקאיות – אחת בזהב, אחת בכסף ועוד אחת בארד. מהו הדבר שרק ג'רבי ראויה לו?

צהלות השמחה של נבו ופרצי ההתרגשות של זאבי בליל שלישי היו תחילתו של מפגן פרובינציאליות שהותיר בתדהמה גם את חובבי הספורט. האתרים המרכזיים היו באקסטזה, הנשיא וראש הממשלה עלו מיד על הקו לברך, שרת הספורט והפופוליזם השוהה בריו העלתה תצלום משותף שלה עם הזוכה הטרייה, חדשות הלילה בטלוויזיה לא ידעו את נפשן, וגלי-צה"ל הכריזו על כוננות יום שידורים מיוחד. זה גם היה הרגע הגדול של עורכי העיתונים, שסמוך לשעת הדדליין פקדו לעצור את הכל ולשנות באופן דרמטי את הלייאאוט. אמרנו עיתונים? למעשה מדובר בעיקר בעיתון אחד.

מישהו ב"ידיעות אחרונות" שיחרר את הבלמים

בעוד "הארץ", כצפוי, שמר על קו קריר ומאופק יחסית (אם כי הארד של ג'רבי התנוסס בכותרת הראשית של אתר העיתון כמעט יום שלם), "ישראל היום" העניק לג'רבי כ-80% מהעמוד הראשי ("כבוד!"), אבל לא ויתר על עוד שני עניינים אחרים. בעמודי החדשות של העיתון קיבלה ג'רבי את עמודים 2–3 עם הכותרת הלעוסה "גיבורה", השמורה בעיתון הזה בדרך כלל למג"בניקים/יות שמסכלים פיגוע. גם חלק מעמ' 5 חגג את הארד.

שער "ידיעות אחרונות", 10.8.16

אבל כל אלה נותרו הרחק מאחור, ניגפים בענני האבק שהותיר אחריו "ידיעות אחרונות". דומה שמישהו בעיתון הזה שיחרר את הבלמים לגמרי: לוגו העיתון נצבע בכחול-לבן, ג'סטה השמורה לערבי חג, וכל הדף הראשי במלואו, על הפניותיו השונות, הוקדש לירדן ג'רבי, כולל הקדשה לקוראים בכתב ידה: "תודה רבה על התמיכה והאהבה". חמשת העמודים הבאים בחלק החדשותי גויסו לזכייה, וכפולת האמצע התעלתה על עצמה והתקשטה בפוסטר חגיגי של ג'רבי, כולל המדליה וחתימה. וזה בלי להזכיר את השער הכפול של מדור הספורט, שתמונתה של ג'רבי מילאה את שני צדדיו ("מלכה").

אם ללמוד מיחסו של "ידיעות" לאירוע על מצב האומה, הרי שניצחנו את חיזבאללה וחמאס, איידנו את המחסור במיטות בבתי-החולים, פתרנו את בעיות הדיור, המטרנו קצבאות על האמהות החד-הוריות, גאלנו את הקשישים וניצולי שואה, ובקיצור המשיח כבר כאן.

למקרה שתהיתם, כמונו, כיצד נהג העיתון בשנים אחרות שבהן זכו ספורטאי ישראל במדליה אולימפית, התגייס העיתון עצמו וסייע להעמיק את התעלומה. בכפולת האמצע של עמודי החדשות הדפיס העיתון תצלומים של העמודים הראשיים שלו למחרת הזכיות שקדמו להישג הצנוע אך הגרנדיוזי של ג'רבי. ואלה הממצאים:

שערי "ידיעות אחרונות" למחרת הזכיות במדליות אולימפיות, 10.8.2016

הזכייה הישראלית הראשונה אי-פעם במדליה אולימפית – הכסף של יעל ארד בברצלונה 1992 – קיבלה כותרת ראשית בצבע כחול לצד תצלום גדול של הספורטאית, מתחת לכותרת "בתי עשתה זאת", מאת האמא נורית ארד, כתבת הצרכנות של העיתון באותה תקופה. הזכייה של ארד תפסה כמחצית מהעמוד הראשי, שהוקדש לידיעות אחרות (היה זה למחרת פיצוץ במפעל תע"ש בנוף-ים).

בהמשך האולימפיאדה זכה גם הג'ודאי אורן סמדג'ה במדליית ארד, וקיבל מ"ידיעות" תצלום גדול משותף עם יעל ארד והמדליות במרכז העמוד הראשון. הכותרת הראשית עסקה, שומו שמים, בשני ישראלים במטוס שאבד בהימלאיה, ושאר העמוד כלל חמש ידיעות בעניינים אחרים.

ב-1996, לאחר זכייתו של גל פרידמן במדליית ארד באטלנטה, זכה הספורטאי לתצלום גדול בעמוד הראשי. הכותרת הראשית עסקה בתדהמה בצה"ל מחשיפת סודות חיל האוויר. שאר העמוד עסק בענייניות בשישה נושאים אחרים.

באולימפיאדת סידני 2000 זכה מיכאל קלגנוב במדליית ארד. ב"ידיעות" של אתמול (10.8.16) נמנעו להציג את העמוד הראשי מאז, והראו את שער מדור הספורט בלבד, שהוקדש כולו לחותר ("שהחיינו"). הסיבה היא שקלגנוב זכה במדליה ביום מותו של מוחמד א-דורה ופרוץ האינתיפאדה השנייה, ועל כן בשער העיתון למחרת קיבל האירוע הפניה קטנה בלבד.

באתונה 2004 זכה הגולש גל פרידמן במדליית זהב אולימפית, לראשונה בתולדות הספורט הישראלי. רוב העמוד הראשי של "ידיעות" הוקדש לזכייה הזאת. הכותרת נצבעה בכחול: "זהב כחול-לבן", בתוספת תצלום גדול של פרידמן והמדליה. מדליית זהב, שימו לב, לא כסף ולא ארד, ואפילו אז נמצא מקום לשתי הפניות בינוניות שעסקו בנושאים אחרים. באותה אולימפיאדה זכה אריק זאבי במדליית ארד בג'ודו. הוא הסתפק בכחצי עמוד ("אריק מלך ישראל") בשער "ידיעות". הכותרת הראשית ושלוש הפניות בינוניות אחרות עסקו בעניינים אחרים.

זכייתו של שחר צוברי בארד בגלישת רוח באולימפיאדת בייג'ינג 2008 מצאה את "ידיעות אחרונות" בהתקף מינוריות חמור: רק רבע מהעמוד הראשי, החלק התחתון שלו, הוקדש לזוכה ("בחור זהב"). הכותרת הראשית עסקה בהסתבכות של אהוד ברק בענייניה של אשתו. יצוין שבמשחקי לונדון 2012 ישראל לא זכתה בשום מדליה.

נשאלת השאלה: ירדן ג'רבי היא הישראלית השמינית הזוכה באולימפיאדות, והיא לא הגדולה שבהם. מה גרם ל"ידיעות אחרונות" לאבד את שפיותו המקצועית לכבודה?

לא תחרות ספורטיבית – מלחמה

העמודים הראשיים של "ידיעות" בשלושת הימים שקדמו להתפרצות הגעשית בישרו על הבאות. הכותרת הראשית ביום ראשון (7.8.16) היתה: "ברגל שמאל" עם צילום של המתעמל שטילוב. נחום ברנע, שהוטס לריו על תקן פרשן ספורט על-לאומי, כתב בטור בעמוד הראשי: "יום קשה עבר על כוחותינו". מכאן אפשר רק לנחש את הכיוון. לא תחרות ספורטיבית עולמית חגיגית, לא אירוע תרבותי צבעוני – מדובר במלחמה. לא פחות. לא בספורטאים צעירים שעתידם לפניהם – אלא בחיילים המחרפים נפשם בחזית האויב. סליחה, ריו.

שערי "ידיעות אחרונות", 9-7.8.16

ביום שני: תצלום של הג'ודאי מוקי נמרח בצד ימין של העמוד הראשי עם הכותרת "סומכים עליך". הילד, כידוע, לא עמד בציפיות, ועל אף זאת כיכב למחרת ב"ידיעות" על חציו העליון הפותח של העמוד הראשי כשהוא שוכב על גבו ומליט את פניו, תחת הכותרת "במרחק נגיעה". לצדו נאנח ברנע, שעבר מז'רגון צבאי לשירת הרבים: "כל-כך רצינו".

ואז הגיעה ג'רבי והזניקה את "ידיעות אחרונות" ועורכיו לסיקור חסר תקדים השמור רק לניצחון של צה"ל על שלושה צבאות אויב בשלוש חזיתות תוך פחות משבוע.

אז מה קרה? האם כך סבורים בעלי העיתון שימצאו את הדרך האבודה אל חיקה של הציבוריות הישראלית, שבעטה בו לטובת החינמון הלאומני של לשכת ראש הממשלה? או שאולי ההיסטריה הבלתי מידתית הזאת היא מין ביטוי הפוך-על-הפוך לתחושת הייאוש והפסימיות של האליטה ש"ידיעות" מייצג, או חולם שהוא (עדיין) מייצג? הזהו התקף מאניה לאיזון הדיפרסיה של עיתון שנכשל כישלון חרוץ בהורדת ראש הממשלה השנוא עליו? האם לא נמצא בכל העיתון הגדול, שעדיין כולל כמה עיתונאים ועורכים ותיקים, אפילו אחד שיתריע בזמן אמת על ההעדר הגמור של המידתיות בין הסיקור המאני להישג הצנוע?

איך היה נראה "ידיעות" לו ג'רבי, או ספורטאי ישראלי אחר, היו זוכים במדליית זהב? ובכן, יש לשער שבדיוק אותו הדבר. כי הסיקור המגוחך הזה שיצר העיתון-של-המדינה לשעבר לאירוע ספורטיבי חשוב אך רחוק מלהיות היסטורי מלמד בעיקר על דבר אחד: "ידיעות אחרונות" הולך ומתפטר מאחד התפקידים הקלאסיים של עיתונות בכלל – תפקיד המבוגר האחראי. שיקולים זרים ומוזרים מנחים את בחירותיו המקצועיות. ג'רבי אולי קנתה אצלו את אי אילו עמודי התהילה שלה רגע לפני שתחזור לתהום הנשייה של האותיות הקטנות בשולי מוסף הספורט – אבל "ידיעות" רכש לעצמו בעיקר עוד פינה מפוקפקת בדברי ימי הקאלט של העיתונות הישראלית.

לתגובות: yegerm9@walla.co.il

* * *

באנר פרסומי, "ידיעות אחרונות", 10.8.16