(עיבוד תמונה: עידו קינן)
מר קו
בפעם האחרונה שמדינת ישראל התמודדה עם הסכנה שאומה מזרח-תיכונית עוינת תחמש את עצמה בנשק גרעיני, נכנסו לפעולה מטוסי קרב ואמצעי תקיפה צבאיים אחרים. בחזית המילולית, לעומת זאת, נשמר שקט כמעט מוחלט, למעט התרברבותו של יו"ר האופוזיציה דאז, בנימין נתניהו, שקשרה בין אותה תקיפה של כור בסוריה לבין ישראל. כשמדובר בהתמודדות עם איום הגרעין האיראני, היחס מעט שונה: תקיפות נעשות, אולם רק באמצעי ביון ולוחמה טכנולוגית, ואת מקומן תופסות בעיקר הצהרות תוקפניות הלובשות צורות שונות: תדרוכים מאחורי הקלעים או לפניהם, נאומים חגיגיים ואף מופעים אודיו-ויזואליים.
מופע כזה, בכיכובו של מי שהוא היום ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, תופס היום באופן אקסקלוסיבי את הכותרות הראשיות של עיתוני המדינה. בצדק. נאומו של נתניהו אתמול באו"ם קבע נקודת ציון חשובה בטרנספורמציה הנערכת בחסות ממשלת נתניהו, ממדיניות של מעשים, שאיפיינה את הממשלה הקודמת, לכזו של דיבורים. ממשא-ומתן לשלום ומלחמות עקובות מדם – לדיבורים על רצון בשלום ואיומים במלחמות עקובות מדם. מתקיפת כור גרעיני – לאיום בתקיפת כור גרעיני.
השיא שנקבע אתמול היה בהפיכתו של הדיבור עצמו, הבא במקום המעשה – למעשה בעצמו. כך הפכה התקיפה לאיום בתקיפה, וזה הפך לדרישה לקבוע תנאי לתקיפה, וזו התגלמה בביטוי והפכה לדרישה ל"קו אדום", ואזי ניתק הביטוי ממשמעותו ונותר בפני עצמו: קו אדום, קו אדום ממש. כזה המצויר בטוש על גבי בריסטול קשיח. אמת, יש בכך משהו מגוחך, אבל גם דבר מה מנחם.
הכותרות
גם היום, כבכל יום שישי מאז ביטל את המוסף המדיני שלו, מחולק שער "הארץ" לשניים. החלק העליון מוקדש לתוכני המוסף ששרדו את המעבר, והחלק התחתון מכיל מספר מצומצם של כותרות אקטואליות. זו חלוקה מבלבלת, גם את עורכי העיתון, במיוחד ביום שבו האקטואליה (היומית) דוחקת את המגזין (השבועי). בכל אופן, כותרת החלק העליון היא "נתניהו הבהיר כי לא ייתן לאיראן להשיג נשק גרעיני והצביע על המועד האחרון לעצירתה", כשאחריה באות בפונט מודגש ומוגדל המלים "עד הקיץ הבא". ההגשה הדרמטית, במיוחד כשהיא מלווה בהפניות הלועגות לדרמטיות של נתניהו, פתטית משהו.
"בדבר אחד ניצח אתמול נתניהו שוב, לטוב ולרע: בדיבור על הדיבור", כותב דורון רוזנבלום. יוסי ורטר מזכיר את המלים "קומיקס" ו"סרט של וולט דיסני". כותרת המשנה לדיווח של ברק רביד קוראת "בעזרת קריקטורה של פצצה ומרקר אדום, ניסה ראש הממשלה בנאומו בעצרת האו"ם לגייס תמיכה באיום צבאי מפורש על איראן, כדי למנוע ממנה נשק גרעיני". "תרגיל אפקטיבי או מגוחך? מועיל או מזיק?", שואל ורטר. הוא אינו מספק תשובה.
"נתניהו הציג באו"ם את הקו האדום: בלימת פצצה איראנית עד האביב", טוענת כותרתו הראשית של "מעריב". כותרת המשנה מתארת באופן ילדותי משהו מופע שהיה, אכן, ילדותי משהו. "לראשונה הציג רה"מ את לוח הזמנים לתקיפה. הוא שלף תרשים וסימן בטוש את השלב שאין לאפשר לטהרן לעבור: העשרת אורניום שתביא אותה לסף פצצה. אובמה לא צפה בנאום". התמונה המרכזית על השער היא של נתניהו רוכן קדימה מעל בימת הנואמים בבניין האומות-המאוחדות ומסמן בטוש "קו אדום" על גבי ציור גס של פצצה שעליה שנתות המסמנות את התקדמותו של פרויקט הגרעין האיראני. אותו תצלום, של AP, מופיע בשערי כל העיתונים, למעט זה של "מקור ראשון". ואולם, ב"מעריב" הוא הגדול ביותר.
בכפולה הפותחת לועג בן כספית לנתניהו ("קו אדום, ואז עוד אחד"), אולם גם מחמיא לו, ואז לועג לו ושוב מחמיא לו. גם עפר שלח מזכיר כי קביעת הדדליין של נתניהו היא למעשה ביטולו של הדדליין (או הדדליינים) הקודם (או הקודמים) שקבע לתקיפה ישראלית באיראן (יחד עם אהוד ברק), וכי בנאום גלום מסר לאובמה ולפיו תקיפה ישראלית אכן לא תתרחש לפני הבחירות בארה"ב.
"הקו האדום: אביב 2013", נכתב גם בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "בנאומו לפני עצרת האו"ם אמש הציג ראש הממשלה איור הממחיש את הדרך הקצרה שנותרה לאיראן עד לפיתוחה של פצצה גרעינית. 'עד האביב הבא, לכל המאוחר הקיץ, האיראנים יסיימו את העשרת האורניום ומשם יהיו רחוקים חודשים או שבועות עד לפצצה'. ברמיזה לאובמה, שסירב להציב בנאומו קווים אדומים לאיראנים, אמר: אילו העולם היה נוהג כך בהיטלר, אולי מלחמת העולם השנייה היתה נמנעת'".
ב"ידיעות אחרונות", העוין את נתניהו מאז נבחר (בפעם הראשונה), לא מחמיצים את ההזדמנות לעקוץ את ראש הממשלה על האופן המגושם שבו בחר להגשים את דרישתו להציב "קו אדום" בפני איראן. כותרת על השער מפנה לסקירונת של בדיחות-רשת על האיור של נתניהו; הכותרת המצחיקה של מאמרו של רונן ברגמן היא "האיור האיראני" (ברגמן מסביר את חילוקי הדעות בין אמריקה לישראל בנוגע לעצירת פרויקט הגרעין האיראני: בשלב ההעשרה או בשלב ההרכבה בפועל של פצצה), והכותרת המסורבלת של מאמרו של איתן הבר היא "בציורים לא מחסלים אטום". לשון ההפניה המוצלחת על השער היא "לא על הטוש לבדו".
נחום ברנע לועג לנתניהו ("ביבי בום") על ש"הלך אל המקורות – אל ציורי הקומיקס של ילדותו", אולם מיד עובר לצד החיובי: "למרות הלעג", הוא כותב, הרי שבזכות הגימיק המסר ישודר, ובכלל, "אין שום דבר פסול בגימיקים מעל במת עצרת האו"ם", וכך נהגו שגרירי ישראל באו"ם כמו יוסף תקוע וחיים הרצוג. אמנם, מזכיר ברנע, אם הגימיק הוא רק אמצעי לשיווקו של מסר רציני, הרי שיש לבחון ברצינות את משמעותו, וזו, למרבה הצער, "מחייבת רק מדינה אחת", ישראל, שכשלוח השנה – האמיתי, לא המצויר – יגיע למועד שקבע נתניהו, תיאלץ לכן, לכאורה, לצאת למתקפה הרת משמעות על מעצמה אזורית. "אם מתייחסים לדבריו ברצינות", חותם ברנע.
יש, כמובן, מי שמתייחס לדבריו ברצינות. "נתניהו באו"ם: לעצור את איראן עד הקיץ", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". נאומו של ראש הממשלה מכונה בכותרת המשנה "דרמטי". התמונה המרכזית על השער, קריקטורה של שי צ'רקה המצוין, היא בדיחה מגזרית (נדמה לי שבדור הקודם היו מבינים אותה גם קוראיו של עיתון כללי). יהודה יפרח ואריאל כהנא כותבים טורי פרשנות הזוכים להפניות מן השער. יפרח משבח את נתניהו ש"בתוך תוכו הפנים" כי אין מנוס מלשכנע את העולם בממשותה של אפשרות של תקיפה ישראלית, כדי שאותו עולם יתקוף את איראן בעצמו.
לפי יפרח, "כולם" (כלומר, כנראה, העולם פלוס אזרחי ישראל שאינם קוראי "מקור ראשון" או "ישראל היום") "יודעים אך מתקשים להפנים" ש"איראן באמת רוצה אפוקליפסה עכשיו", וכעת "עיני העם היהודי נשואות אל נתניהו: האם יאזור אומץ גם לקום ולעשות מעשה?". כהנא מציין כי משמעותו של הנאום היא כי נתניהו החליט "לייצא" לעולם את הוויכוח בינו לנשיא ארה"ב.
וכמובן, יש גם את "ישראל היום". "נאום הקו האדום" היא הכותרת הראשית של העיתון שאין לו סאב-טקסט, וגם בטקסטים הוא לא חזק. "רה"מ קרא מעל בימת האו"ם: עלינו להגן על הציביליזציה", נכתב בכותרת הגג, וכותרת המשנה קובעת כי הנאום היה "דרמטי". למעשה כותרת המשנה אינה מתייחסת לנאום, אלא ל"הופעה". היא מזכירה גם את "הנאצים" ומדווחת כי "בוושינגטון עדיין לא השתכנעו: מתנגדים להצבת קו אדום". תוכני ההופעה, כולל האיור, מוגשים לקוראי החינמון במלואם בכפולה הפותחת, כולל מרקורים (בטוש צהוב דווקא) של הקטעים החשובים (בעיני מי?). כשמחווה כזו מתרחשת בבטאון נמוך מצח המשרת את הממשל, יש בכך משהו מגוחך. אולם באותה עת היא מאפשרת להתרשם מהמלים עצמן, ללא הגימיקים, הפתוס והטון המזויף, ואלו, בסך-הכל, למרות נוכחותם של קישוטים וסלסולים ומיני צביעויות, נכוחות ומעבירות מסר פשוט ובהיר ("אני מאמין שאם נציב לאיראן קו אדום – היא תיסוג"). ויש בכך משהו מנחם.
עוד כותרת
"סקר 'הארץ': הליכוד מתחזק, לפיד נחלש", נכתב בכותרת הראשית בחלקו התחתון של "הארץ".
ענייני תקשורת
"רשות הדיבור לי", נכתב בכותרת על שער "מעריב", המובילה לטקסט של אריק בנדר, כתב ותיק ב"מעריב" (27 שנה), שנשא אתמול דברים בוועדת הכלכלה של הכנסת, בדיון שהוקדש למצבו הסופני של העיתון. "הכנסת תבחן מתן תמיכה לענף העיתונות" היא הכותרת הצמודה. כותרת המשנה מוסרת כי ועדת הכלכלה "תשקול הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית אם לא יתקבלו תשובות לגבי כספי הפנסיה והפיצויים החסרים".
נחום ברנע מקדיש את חלק הארי של טורו ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" למצב התקשורת. ברנע מקונן על מצבו של "מעריב" וחובט בו על שניסה להפוך דומה ל"ידיעות אחרונות", על נמרודי ש"ניהל בדרך מופקרת" את המלחמה ב"ידיעות" ועל כך שנמרודי ודנקנר השתמשו בעיתון ל"אמביציות האישיות שלהם". על הדרך המופקרת שבה ניהל מוזס את המלחמה ב"מעריב" או על הדרך שבה "ידיעות" מקדם ומצ'פר מיני מקורבים ובעלי עניין ברנע אינו כותב דבר.
ברנע מפטיר מלות שבח ל"הארץ", "דה-מרקר" וגיא רולניק ואז חובט בהם על שסיקרו, לטענתו, "ברשעות" את "מעריב" לאורך השנים, ומאשים אותם בקונפורמיות מחשבתית ובכפיית קו מחשבה אחיד. על הקו האחיד והקונפורמיות הכפויה של "ידיעות" בנושאים ידועים ברנע אינו כותב. גם לא על כך ש"ידיעות אחרונות" בוחר כמעט באופן עקבי להתעלם מסיקור אמצעי תקשורת אחרים.
ברנע לועג למרדכי גילת, בלי להזכיר את שמו, על שהפך מעיתונאי חוקר ב"ידיעות" לפובליציסט בלירה ב"ישראל היום", אך אינו מזכיר במלה את נסיבות פיטוריו, ואת מסכת הייסורים והצרת הצעדים שעבר, לטענתו, אחרי שסר חנם של אותם תחקירים אצל בעל הבית. ברנע לועג גם לצעירים ש"חיים בתוך הבועה האינטרנטית שלהם" ו"לא מוציאים את ראשם מהסלולרי", אחרי שהוא מזכיר כי כלי התקשורת מחפשים את "הפטנט הגואל" שיושיע אותם מאימת השינויים הטכנולוגיים. ובכן, בורות ולעג מעולם לא גאלו אף אחד, מקסימום שימשו מצע לדת חדשה.
בסופו של הטור מגיע ברנע אל המסקנה: "כל גוף תקשורת לעצמו מלא פגמים. הסוד הוא בריבוי גופים, ובגופי תקשורת חזקים". זו מסקנה שיש בה עניין, שמעידה על מודעות מסוימת של הכותב לבימה שבה הוא מפרסם את דבריו. מודעות הנעלמת כליל מן הטקסט ומרחפת מעליו כל העת והופכת אותו לפארודי. החלק התקשורתי של הטור מסתיים במלים "תנו לתקשורת לשרוד" – סיסמת בחירות חלולה, חסרת נמען.
חגי סגל מקדיש את טורו ב"מקור ראשון" לענייני תקשורת. בחלקו הראשון של הטור הוא קורא לצנזורה הצבאית לעצור את הדיון הציבורי בנושא תקיפה ישראלית באיראן, ככל שהדברים נוגעים לדיווח על עמדותיהם של חברי "השמינייה". חלקו השני והגדול יותר של הטור מוקדש לקריסתו של "מעריב". יש עניין מיוחד בטור כזה, המתפרסם ב"מקור ראשון", שסגל נמנה עם בכירי הכותבים בו ושהמו"ל והעורך הראשי שלו, שלמה בן-צבי, הוא הקונה המיועד של הזכות להמשיך להוציא לאור את "מעריב" (את העיתון עצמו, על נכסיו ועובדיו, בן-צבי אינו מעוניין לרכוש).
סגל מאשים את עורכי "מעריב" מתחילת שנות ה-70 על תהליך ה"ההכחלה, ההצהבה וההשמאלה" שהוא מתאר כשהוא מתובל בחוויות מגוף ראשון כמי שכתב ב"מעריב" לסירוגין במשך 28 שנה, אולם קובע בכל זאת כי לא "התפנית המערכתית" ו"נטישת הקוראים הימניים והשמרנים" חוללו את השבר, אלא "פריחת האינטרנט וניהול כלכלי כושל". "אמנם הייתי מאוד רוצה לטעון כאן שלעיתונים פטריוטיים ומסורתיים יש היום יותר סיכויי הישרדות ושגשוג, אך חוששני שטענה כזאת לא תחזיק מים ודיו. בישראל תשע"ג אי-אפשר להשעין עתיד כלכלי של כלי תקשורת על הציבור הימני, ודאי לא על המגזר הציוני-דתי". לכן, מסכם סגל, "נוסחת ההישרדות של העיתונות העברית בעשור הקרוב היא נוסחת ההתמרכזות".
"גלנט שובר שתיקה: ברהט יש מסגדים כמו באום אל-פאחם – וזה מדאיג", נכתב בכותרת, בליווי החותמת "בלעדי", על שער "מקור ראשון". האם "בלעדי" אינו סופרלטיב הניתן רק למי שהגיע ראשון בתחרות שיש בה יותר ממשתתף אחד?