המשבר הפוקד את העיתונות הולך ומחריף משנה לשנה, וכל מי שעוסק בכך מודה כי המצב הנוכחי אינו יכול להימשך. השאלה היא, להיכן הולכים מכאן? בכירים בעיתונות האינטרנט סבורים כי כדי להינצל, על העיתונים להשתנות, לאמץ מודלים עסקיים חדשניים ולהוסיף תכונות אינטראקטיביות שירחיקו אותם מאוד מהמסורת העיתונאית וישנו לנצח את תפקיד העיתונאי והעיתונות. מו"לים ועורכים ראשיים סבורים, מנגד, כי הדרך להצלת העיתונות היא חזרה למודל עסקי מסורתי: גביית תשלום עבור התכנים באתרי האינטרנט.

עורך ה"פייננשל טיימס", ליונל ברבר, מסכים כי המודל העסקי של העיתונות ברשת חייב להשתנות, אבל רק לכיוון של גביית תשלום. על-פי דיווח ב"גרדיאן" בחודש שעבר, גורס ברבר כי עידן האינטרנט החינמי חלף וצופה כי בתוך שנה "כמעט כל" גופי החדשות יגבו תשלום עבור תכנים. הוא אינו מסתפק בדיבורים ומתכנן להשיק, כבר בקיץ הבא, מערכת לגביית תשלום לכל יחידת טקסט. טרם הוחלט אם להמשיך לפרסם חלק מהחדשות והמאמרים חינם.

ברבר ניצל את ההזדמנות כדי לדבר על ההבדל בין עיתונות מקצועית לבלוגים. רוב הבלוגים מפרסמים, לדבריו, דעות ומידע לא מאומת, ומזדרזים לדווח על שמועות כעובדות; תכניהם אינם מקוריים, והערך המוסף שהם מעניקים לגולשים נמצא בעיקר בטוקבקים. יש הרבה מן הצדק בדבריו, כמובן, אך הוא מתעלם לחלוטין מתהליך האינפוטיינמנט שפוקד את העיתונות בכל העולם, לצד הירידה בקרנו של העיתונאי המקצועי והיעלמות התחקירים מהעיתונים.

רופרט מרדוק, הבעלים של קבוצת ניוז-קורפ, הודיע החודש כי אתרי החדשות של הקבוצה, ובהם ה"ניו-יורק פוסט" ואחרים, יגבו תשלום ממשתמשים החל מהשנה הבאה. זאת, בעקבות הפסדים גדלים והולכים של התאגיד, בשיעור של 3.4 מיליארד דולר. מרדוק מודע לנקודת החולשה של המהלך – משתמשים יוכלו להמשיך לקרוא חדשות בחינם באתרים המתחרים – אך הביע תקווה שגם הם ילכו בעקבותיו. לצד התקווה שלגולשים לא ייוותרו ברירות חינמיות, מביא מרדוק נימוק נוסף בעד המעבר למודל של תשלום: התכנים הבלעדיים של אתרי הקבוצה.

על-פי דיווח אחר ב"גרדיאן", גם ה"ניו-יורק טיימס" עשוי להחליט בתוך כמה שבועות על גביית תשלום עבור גלישה באתר העיתון: 30 דולרים בשנה ממנויי העיתון המודפס, וסכום כפול מגולשים שאינם מנויים על העיתון.

המצוקה של גופי העיתונות נובעת מכך ששיעורי התפוצה של העיתונים המודפסים יורדים באופן חד, ואיתם ההכנסות מלוחות וממפרסמים. הפרסום המקוון אינו גדל בקצב מספיק דיו כדי לפצות על הירידה בהכנסות, והמשבר הכלכלי רק החריף את המצב הקשה בלאו הכי של גופי העיתונות. שינוי, כאמור, הוא הכרחי, אך האם התוכנית לגבות תשלום מחוברת למציאות הנוכחית, למערכת האקולוגית של האינטרנט ולנכונות הגולשים לשלם? האם המגוון האינסופי של החדשות – בבלוגים, באתרי חדשות, בפורומים וברשתות חברתיות כמו פייסבוק וטוויטר – אינו מבטיח כי מי שלא ישלם לא יסבול ממצוקה חדשותית, ודווקא מי שיגבה תשלום יגלה כי בודד את עצמו מגוגל, ממרבית הגולשים ומהמפרסמים, ובסופו של דבר, באופן אבסורדי, קירב את קצו שלו?

ההצהרות של מרדוק וברבר החזירו אותי ל-2002, גם אז נשמעו זמירות דומות. "האם עידן התכנים בחינם הגיע אל סופו?", תהה אז כתב ה"ניו-יורק טיימס". מחקר מאותה תקופה של Pew Internet גילה כי רק 12% מהמשתמשים הביעו נכונות לשלם עבור תכנים. מחקר שנערך בעת האחרונה בבריטניה גילה כי נתון זה כמעט שלא השתנה – רק 16% מהנשאלים אמרו כי אולי ישלמו תמורת חדשות מקוונות. הניסיון בפועל מורה כי שיעור ההמרה מגולשים חינם לגולשים בתשלום הוא נמוך יותר ועומד על אחוזים אחדים בלבד. מההכנסות הללו יש לקזז את ההפסדים שייגרמו כתוצאה מאובדן הכנסות מפרסום בשל בריחת רוב הגולשים.

ויוויאן שילר, מנכ"לית הרדיו הציבורי בארה"ב ולשעבר מנכ"לית אתר ה"ניו-יורק טיימס", אמרה בראיון ל"ניוזוויק" כי מרדוק משלה את עצמו אם הוא סבור שהמהלך יצליח. שילר מסתמכת על נסיונה. בתקופה שניהלה את האתר הוחלט ב"ניו-יורק טיימס" לגבות תשלום תמורת תוכני "ערך מוסף" כמו מאמרים, תשבצים וארכיון, אלא שהמהלך כשל ובוטל.

הקריטריונים שהציבה שילר להצלחה של מהלך כזה קשוחים וברורים – נישה, נישה ועוד פעם נישה. אם מדובר ב"פייננשל טיימס" או ב"וול-סטריט ג'ורנל", המספקים לקוראיהם כלים מועילים להצלחה בעסקים ומעסיקיהם הם שנושאים בעלות המנוי, יש לניסיון כזה סיכוי מסוים (ה"וול-סטריט ג'ורנל" גובה כסף עבור גישה לאתר מיומו הראשון, וה"פייננשל טיימס" גובה תשלום עבור תוכני פרימיום). ברוב מכריע של אתרי החדשות, טוענת שילר, לא רק שמהלך כזה לא יצליח, אלא שהוא יהיה בגדר התאבדות.

ג'ף ג'רביס, בלוגר ומומחה בתעשיית החדשות המקוונות, אמר ל"גרדיאן" שלא רק שניסיון לגבות תשלום יבריח גולשים מהאתר ויגרום בהכרח לירידה בהכנסות מפרסום, אלא שהוא נושא בחובו עלויות נוספות, כמו תשלום עבור מערכת שירות לקוחות גדולה ותמיכה מקוונת בתהליך הגבייה. נוסף על כך, צעד כזה מלווה ב"עונש" שהוא אולי הגרוע מכל – ניתוק מצינור החמצן של גוגל, כלי דומיננטי לאין שיעור להובלת גולשים לאתר. ג'רביס סבור, על כן, כי מהלך של גבייה יפנה את הדרך למתחרים חדשים, שיציעו חדשות בחינם ויקברו סופית את המונרכיה הישנה של העיתונות. הוא מאמין כי מוציאים לאור, המתמכרים לאשליית הגבייה, מרחיקים עצמם מניסויים חדשניים ונועזים שרק מהם תבוא הישועה לבסוף.

לעיתונות ניתנה מתנה בדמות 14 שנה מאז פריצת האינטרנט המסחרי ועד היום, תקופה שבה יכלו להמציא את עצמם מחדש. במקום זאת הם מנסים להשית את המודלים העסקיים הישנים על המציאות החדשה ואינם תופסים שהכללים השתנו. האינטרנט מבוסס על כלכלה של קישורים. כאשר הקישורים הללו יוסתרו מאחורי חומות של תשלום, הערך למשתמש יירד פלאים במקום שיגדל. מצב העיתונות קשה ומדאיג, אולי סופני, אך מהלכים חסרי תוחלת רק יקרבו אותה אל סופה.