מהי עיתונות

ה"טיימס הייר אדיוקיישן" (Times Higher Education) הוא שבועון היוצא לאור בלונדון ועוסק, ודאי ניחשתם, בהשכלה גבוהה. "האם ברקזיט צריך להשפיע על הדרך בה אוניברסיטאות מלמדות עיתונות?", שאל מרטין באקלי, מרצה לעיתונות, בכותרת מאמר שפרסם שם השבוע.

"אנשים רבים הרגישו שהעיתונות איכזבה אותם", כותב באקלי על הסיקור בתקשורת הבריטית קודם למשאל העם על היציאה מהאיחוד האירופי ("ברקזיט"). לפי באקלי, הטיעונים בעד היציאה קיבלו את מרבית החשיפה התקשורתית, גם בכלי התקשורת שהתנגדו ליציאה. כך למשל ב-BBC העניקו לתומכי היציאה זמן מסך שווה ברוח "העיתונות המאוזנת", ו"בפרסומים שונים כל-כך זה מזה כמו ה'אקונומיסט' וה'קתוליק הראלד' חששו להביע דעה או שאיזנו אותה בקפדנות".

עכשיו יותר מתמיד, הבריטים זקוקים לעיתונאים בעלי מודעות פוליטית וחברתית, טוען באקלי לפני שהוא פותח בדיון ארוך שיעניין בעיקר את מי שמתפרנס מהוראת עיתונות. השאלה שבאקלי מעמיד בפתח המאמר היא זו: "האם אנחנו צריכים להעניק לסטודנטים לעיתונות אימון או חינוך?", אבל נדמה לי שנוסח מדויק יותר לשאלה יהיה "האם אנחנו צריכים ללמד את הסטודנטים שלנו לעמוד מהצד, או להיות מעורבים בעולם שהם מסקרים?", ושהדיון האמיתי שמסתתר מאחורי העיסוק של הכותב בשיתוף עיתונאים בהוראה וסוגיות דומות הוא בשינוי זוחל אך דרמטי בתפיסה שלנו לגבי מהי בעצם עיתונות.

גיא רולניק כותב היום בטור השבועי שלו ב"דה-מרקר" כך: "המעבר שעשה TheMarker לפני כעשור, פחות מחמש שנים לאחר הקמתו, מעיתון שמדווח לעיתון שגם מנסה לשנות את המציאות ומנהל קמפיינים מתמשכים ועקשניים מעולם לא ביקש ולא קיבל אישור מאף אחד. הוא נעשה על-ידי קבוצה גדולה של עורכים ועיתונאים שהרגישו שזאת השליחות, זאת השעה וזה הדבר הנכון לעשותו. בוודאי עשינו ונעשה טעויות בדרך, בוודאי היו ויהיו כשלונות – אבל אנחנו ממוקדים תמיד במה שאנחנו תופסים כאינטרס הציבורי. TheMarker אינו מונופול, והוא מתחרה בשוק קשה ותחרותי. היכולת שלו להמשיך לעשות את העבודה הזאת תלויה בקוראים ובעיקר בהצלחה ובשגשוג של הכפר הזה".

אלו דברים מעניינים משום שהם חלק מגיבוש מבט רטרוספקטיבי על השינוי הטקטוני בעיתונות, שהוא כמובן פועל יוצא משינויים טקטוניים בסביבה שבה העיתונות פועלת. ה"אובייקטיביות", שכבר שנים משמשת שק חבטות בדיונים על מצבה ודרכה של העיתונות, הולכת ונדחקת ממעמדה כערך עיתונאי עליון. אם בעבר אפשר היה להשתמש בטיעון האובייקטיביות והאיזון כדי לתקוף את "דה-מרקר" על הסיקור החריף והבוטה שלו בסוגיות של שחיתות שלטונית, ריכוזיות וכדומה, הרי שהיום ברור שמדובר במסך עשן. "דה-מרקר" מכריז בגאון שהוא אינו אובייקטיבי, הוא חדור שליחות ובטח שלא מחפש איזון.

כמובן שגם הגישה הזו טומנת בחובה סכנות ופחים. כשבאקלי מתלונן שהבריטים הרגישו מאוכזבים מהתקשורת שלהם, הוא מתכוון רק לבריטים שחושבים כמוהו שהיציאה מהאיחוד היתה טעות. כש"דה-מרקר" מציעים להחליף את האובייקטיביות והאיזון בשליחות ואינטרס ציבורי, הם פותחים פתח לכל מי שירצה לאמץ את הגישה הזו. תקראו למשל את ראיון השער של מוסף "אתנחתא" של "בשבע" עם זיו מאור, שמנהל את העמותה "אגודת זכות הציבור לדעת".

מאור מאמץ בהתלהבות את הז'רגון הליברלי של "הארץ" והכלכלי של "דה-מרקר" – עיתונים בהם עבד בעבר. הוא יוצא נגד הריכוזיות בתקשורת ומצר על הגבלת חופש הביטוי, אבל הגוף שבראשו הוא עומד עושה זאת כדי להילחם בכלי תקשורת ובעיתונאים משום שהם אינם ימניים מספיק.

לא נפתור כאן את הדילמה הזו, אבל טוב לדעת שקווי המתאר שלה הולכים ומתגבשים.

הכותרות הראשיות

"מגייס הכספים של נתניהו חשוד בעסקה פיקטיבית במיליונים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "ארי הרו, לשעבר ראש הסגל של רה"מ, מכר חברת ייעוץ לרופא בארה"ב. פרקליטו: המכירה אמיתית. לפי ההערכות, הבדיקה בפרשת נתניהו החדשה תהפוך לגלויה בתוך זמן קצר", נכתב בכותרת המשנה לידיעה של גידי וייץ. כדאי להזכיר שהמונח "בדיקה", בהקשר של "בדיקה משטרתית", הוא המצאה תקשורתית שאין לה בסיס. המשטרה או חוקרת, או לא.

מתחת לקפל בשער "הארץ" מדווחת כתבת החינוך ירדן סקופ על מה שב"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" מגיע לכותרת הראשית. "ועדת מורשת יהדות המזרח: להגדיל ייצוג באקדמיה ובבתי-הספר ולערוך מסע למרוקו", נכתב ב"הארץ". ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" הניסוח הקורקטי והאינפורמטיבי מתחלף בקריאות רהב. "המהפכה המזרחית" נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות", "מהפכת ועדת ביטון: מורשת יהדות המזרח", נכתב בזו של "ישראל היום" (העובדה שגם ב"מקור ראשון" הכותרת לדיווח על הוועדה בראש שער העיתון משתמשת במלה "מהפך" מציעה כי מדובר בתדרוך רשמי).

ההתלהבות הגדולה של שני הבטאונים מביצה שרק נולדה, ושאיש אינו יודע מה יבקע ממנה, מובנת: אחרי הכל, שניהם מחזרים במרץ אחרי הקול המזרחי. "ידיעות אחרונות" משום שזה קהל קוראיו המסורתי, קהל שהפנה לו עורף משום שקנה את הספין של נתניהו כאילו למלחמה של "ידיעות" בו יש איזה פן אידיאולוגי או פוליטי (ומשום שהוצעה לו אלטרנטיבה חינמית של זבל ושעשועים). "ישראל היום" משום שהוא פועל בשירות אדוניו, שזקוק לקול המזרחי כדי לחזור ולהיבחר למשרה פוליטית.

הצורך האינטרסנטי הזה גם מסביר מדוע גם ב"ידיעות אחרונות" וגם ב"ישראל היום" מזכירים בחופזה את הפארסה שנקשרה לפרסום הדו"ח, ושביום אחר היתה היא מככבת אצלם ככותרת: יו"ר הוועדה, המשורר ארז ביטון, טוען שההמלצות לעלות לקברי צדיקים, הכלולות בדו"ח, "השתרבבו לשם בטעות". הטור הביקורתי של בן-דרור ימיני (בהמלצות ישנו "ניחוח של הפרדה", "אין פקולטות ללימודי אשכנז, למה שתהיה פקולטה ללימודי המזרח?") נדחק מתחת לטור של מרב בטיטו ("שהחיינו והגיענו לזמן הזה").

וכמובן, ב"ידיעות אחרונות" כמו ב"ידיעות אחרונות", מהפכה (כמו כל דבר), היא רק מנוף לעוד קצת גשעפט. "לא חיכו לוועדה: שלום חנוך ושרית חדד בדואט מפתיע", נכתב על השער מתחת לכותרת הראשית, המפנה לידיעה של רז שכניק ולאפליקציה של העיתון ("רוצים להאזין לשיר? היכנסו לאפליקציה").

כותרתו הראשית של "המודיע" שאובה מפרסום מוכחש בעיתון כווייתי הנשען על מקורות אנונימיים, ולפיו כוחות הביטחון בקניה מנעו התנקשות בנתניהו בעת ביקורו שם. העיתון לא מציג שום הוכחה לכך שלא מדובר בבדיה, ולא מעניק שום הקשר שיסביר מדוע בחרו העורכים להבליט כך את פיסת המידע המפוקפקת. הכותרת הבאה על שער העיתון: "התורה הקדושה מבקשת מאתנו שניחלץ למענה ולא נניח לקליפת הטכנולוגיה למחוק את התורה חלילה". בתור התחלה, אולי כדאי לא להשתמש בטכנולוגיה לעיתונות קלוקלת.

סטאדי קייס נוחי

הרשעתו בפלילים של נוחי דנקנר היא אקורד סיום עבור העיתונאים המורעלים שנשאו אותו על כתפיהם הרזות, במסע כומתה שנמשך אפילו אחרי שהפסיד את האימפריה שהשתלט עליה. "פרשנים" כמו סבר פלוצקר, יהודה שרוני ונחמיה שטרסלר המשיכו לגונן על האיש ומורשתו גם כשכבר לא היה יכול לצאת להם מזה כלום, כשהגביר חזר להיות סתם עוד נוחי. בכל זאת, פניית פרסה אחרי שירות ממושך כל-כך היתה פוגעת באמינותם שלהם עצמם. אבל החותמת של בית-המשפט שיחררה אפילו עיתונאים כאלה מהכישוף שהטילו על עצמם ביודעין. אחרי הכל, אלו בדיוק העיתונאים הוותיקים שכוננו כאן חברה ללא נורמות, שבה מי שלא הורשע הוא איש השנה, מפוגל ומזיק ככל שיהיה.

פלוצקר נזכר לכתוב השבוע ש"כל בר-דעת" מבין שמעשיו של דנקנר פליליים (בזמן אמת, הראה כאן אורן פרסיקו, פלוצקר לא טרח לחלוק את התובנה הזו עם קוראיו). היום גם שטרסלר מגלה את אמריקה, ובמדור הדעות של "הארץ" ממליץ לקחת את נוחי דנקנר כמקרה לדוגמה בפקולטות למינהל העסקים כדי ללמד את הסטודנטים מה לא לעשות. הפרשן הכלכלי של "הארץ" ושל ערוץ 2 יודע להסביר מדוע נוחי דנקנר הוא המקרה, בה"א הידיעה, שיש ללמוד ממנו כיצד לא להתנהל. הוא מונה את הטעויות והכשלונות והבעיות העסקיות והאישיותיות של דנקנר, חובט בו ומגלגל אותו בזפת ונוצות.

ד"ר שטרסלר אולי לא זוכר, אבל ד"ר גוגל כן: הנה מה שהפרשן כתב על דנקנר ב-2012, אחרי שעומק הכישלון של דנקנר כבר היה ברור וגלוי, תחת הכותרת "נוחי דנקנר לא אויב": "כל אלה השמחים עכשיו על נפילתו צריכים לעשות חשבון נפש", הוא כתב אז, וטען שאסור לקחת ממנו את השליטה באי.די.בי, "ראוי לתת לו סיכוי הוגן לרפא את הקונצרן. יש לאפשר לו להביא משקיע חדש וגם למכור חלק מהחברות. כך יוזרם הון חדש לקונצרן, והפירמידה הגדולה תקטן". שטרסלר גם לא שכח אז את האיום המגוחך הידוע, שלפיו אם אי.די.בי תתפרק המשק יסבול מכה קשה. אולי כדאי שב"הארץ" ישלחו את שטרסלר לקורס על נוחי דנקנר.

נחמיה שטרסלר (צילום: איתמר ב"ז)

ואם כבר הזכרנו את הטור של רולניק, הנה עוד כמה פסקאות: "השבוע התמלאו העיתונים במאמרי ניתוח וביקורת חריפים על נוחי דנקנר, לאחר השופט חאלד כבוב הרשיע אותו בפלילים בפרשת הרצת המניות לקראת ההנפקה שזכתה כאן לכינוי הנפקת החברים. העיתונאים, כמו השופט כבוב, ניתחו את האישיות של דנקנר, הכריזמה, הכוחניות, שיטות הפעולה המתוחכמות והתרומה האדירה שהיתה לו להשחתת המשק. העיתונאי אמיר זיו תיאר זאת בטור חד וחריף כ'דנקנריזם', וקבע כי 'דנקנר הורשע בעבירה חמורה של הרצת מניות, אבל הנזק הציבורי והערכי שגרם הדנקנריזם בשנות שלטונו היה לא פחות משמעותי'.

"אבל מי שהורשע כאן לא היה דנקנר, אלא המועדון שהשחית את הכפר כולו. דירקטורים, פוליטיקאים, עורכי-דין, רואי חשבון, כלכלנים, מנכ"לי עמותות, תנועות חברתיות, עיתונאים, משפטנים, רגולטורים – כולם העדיפו להתעלם או לשתף פעולה. כולם רצו להיות חלק מהמועדון וליהנות מהיוקרה ומהפריבילגיות שהוא מעניק. את השיטה של השתלטות על חלקים גדולים מהמשק בהלוואות עתק, בחיבורים לשלטון, בהלוואות תת-קרקעיות ובקניית עיתונים ועיתונאים לא המציא דנקנר – קדמו לו בשנות ה-80 אהרון דברת ויצחק שרם בימים שבהם שלטו בקונצרן כלל, ואליעזר פישמן בשנות ה-90 ובמחצית הראשונה של שנות ה-2000.

"דנקנר לקח את מודל הפירמידה הממונפת וההון-שלטון-עיתון לשיאים חדשים רק משום שהוא הגיע בעיתוי הנכון. כל השחקנים בכפר הזה כבר היו מוכנים להשתלטות שלו ושיתפו עמו פעולה. העיתונים והעיתונאים שסרו למרותם של דברת, שרם, פישמן, בני גאון ודומיהם היו הראשונים לשרת את דנקנר. הפוליטיקאים השולטים של שנות ה-2000 היו מקדימה ומהליכוד, אבל הם לא היו שונים בהרבה מהפוליטיקאים של מפלגת העבודה ששלטו בשנות ה-90 בנכונות שלהם לשרת את מועדון הריכוזיות".

תאגידי האינטרנט

ככל שעוברות השנים והשינויים הטכנולוגיים העצומים נטמעים בתרבות, מתבררות גם הסכנות העצומות שבכוח המונוליתי של מספר מצומצם של חברות עסקיות ששולטות בעולם הטכנולוגי הזה. נטע אחיטוב כותבת היום ב"גלריה" על קצה של התופעה הזו, ההשפעה השלילית של תעשיית ההיי-טק האמריקאית על סן-פרנסיסקו:

"הם נראים רגילים לגמרי. אוטובוסים לבנים מבחוץ, ממוזגים מבפנים, שנעים בנונשלנטיות ברחובות העיר הקליפורנית הסימפטית סן-פרנסיסקו. מה כבר יכול להיות מקומם כל-כך באוטובוס המסיע אנשים לעבודתם, שתושבי סן-פרנסיסקו רוחשים להם שנאה עזה שכזו? שנאה שהובילה אותם לחסום אחדים מהם בכמה אירועים שונים, לנפץ את החלון של אחד האוטובוסים ובאירוע מחאה אחר לחבוט נמרצות באלות בייסבול בפינייטה בצורת אוטובוס (פינייטה היא קופסת קרטון מקושטת, בדרך כלל מלאה בממתקים, תלויה מהתקרה או מעץ בימי הולדת של ילדים ואלה חובטים בה עד שהיא מתפרקת ותוכנה נופל על הארץ).

"בכל בוקר אוספות ההסעות הללו כ-17 אלף עובדי הייטק מתוך העיר ומביאות אותם אל בנייני המשרדים הרבים הפזורים לאורך עמק הסיליקון, השוכן כ-65 קילומטרים מדרום לסן-פרנסיסקו. אלו הם 2% מתושבי העיר, המונה כ-850 אלף בני אדם (בסך-הכל כ-6% מתושבי סן-פרנסיסקו עובדים בעמק הסיליקון). בשעות אחר-הצהריים והערב שבים האוטובוסים ובבטנם ההייטקיסטים שסיימו את יום עבודתם. האוטובוסים מאובזרים בוויי-פיי לרווחת העובדים, או שמא לרווחת מעסיקיהם, שרואים במשך ההגעה למשרדים ומהם זמן עבודה לכל דבר.

"[...] התושבים הזועמים אולי ניצחו בקרב האוטובוסים, אבל המלחמה הגדולה עדיין משתוללת. כי הדבר המהותי שמטריד את מקטרגי אוטובוסי-הגוגל הוא שהם מעודדים את עובדי הסיליקון להתגורר בעיר, במקום בעמק הסיליקון, בלי להתערבב בין תושביה, נניח בתחבורה הציבורית. כך, במחי הסעה לעבודה וחזרה נוצרה בעיר קהילת הייטק סגורה, שנעה במרחב הציבורי בצירים מקבילים. מבין 250 אלף עובדי ההייטק בעמק הסיליקון, כחמישית, 50 אלף, מתגוררים בסן-פרנסיסקו ולא באחת הערים הפופולריות למגורים בעמק עצמו, כמו פאלו-אלטו, סן-חוזה, סנטה-קלרה, קופרטינו וסאניוויל.

"אבל גם אם תושבי סן-פרנסיסקו לא יודו בכך בפה מלא, הכעס העיקרי כלפי אנשי ההייטק הגרים בעיר נובע מיוקר הדיור ויוקר המחיה שהם חוללו בעיר, מה שגורם לדחיקת האוכלוסייה המקורית אל מחוץ לה. או במלה אחת: ג'נטריפיקציה. כך, למשל, שכר דירה ממוצע של דירת חדר בסן-פרנסיסקו הוא כיום 3,000 דולר ושל דירת שני חדרים – 4,000. לשם השוואה, ב-2011 המחירים היו 1,700 דולר לדירת חדר ו-2,200 לשני חדרים. גם העובדה שפריחת ההייטק סייעה להפחית בחצי את מספר המובטלים בסן-פרנסיסקו מאז 2010 ועד היום אינה משככת את הזעם".

ב"ידיעות אחרונות" אומר שמעון פרס בן ה-93 לאמירה לם: "אני יותר מאמין בצוקרברגים של העולם מאשר בכל המנהיגים הכוחניים שמסמנים טריטוריות".

החיים עצמם

רועי צ'יקי ארד כותב היום במוסף "הארץ" על ליאור הררי, מעריצם של שרה ובנימין נתניהו.

הררי בן ה-44 נחשף לציבור כמי שעומד מאחורי דף פייסבוק המהפנט 'אוהבים את גב' שרה נתניהו', שמטרתו להחמיא לרעיית ראש הממשלה. אבל זו רק גולת הכותרת בפעילותו של האיש רב-המעללים. בשנים האחרונות הוא אחראי על מפעל חיים של כ-40 עמודי פייסבוק ו-20 קבוצות ווטסאפ שבכולן הוא מתמסר להאדרה חסרת גבולות של הזוג נתניהו. כשליש מחברי המרכז של מפלגת השלטון ועשרות אלפי מצביעי פריימריז נחשפים לקבוצות של הררי. אפשר להתייחס אליו כאל קוריוז, להזכיר את הפוסטים על שרה, שגם בדיקטטורות אפריקאיות היו מהססים להעלות, ולציין שצלצול הסלולר שלו הוא אחד משלושה נאומים מתחלפים של ראש הממשלה, אבל הררי הוא אחד המנופים החזקים של נתניהו בקשר עם מפלגת השלטון המרדנית שלו, וצינור תקשורתי אדיר להעברת מסרים".

הררי כבר נחשף בעבר, אבל הכתבה מעניינת בכל זאת. ארד הוא עיתונאי נדיר שמסוגל להביט במציאות האנושית שהוא מסקר במבט שהוא גם ביקורתי וגם מזדהה. הוא מביט במרואייניו בגובה העיניים, מבלי להתנשא עליהם, אבל גם בלי להשפיל עיניים (או להתיילד, גישה שיש הנפטרים ממנה עם הגיל). מראיין אחר ב"הארץ" היה מגיש את הררי כקריקטורה. ב"ישראל היום" היו מתווכים אותו כפלקט תעמולתי. אצל ארד דמותו של הררי נמלטת ממלכודת הקוריוז, וזאת משום שארד לא מנתק את ליאור הררי מהעולם של קוראיו. הוא לא מאפשר להם לפטור אותו כאבסורד אלא מעמת אותם עם העובדה שאנשים כמו הררי הם עבר, הווה או עתיד אפשרי שלהם עצמם. ממילא פתרונות כמו התעלמות באמצעות הגחכה או שנאה אינם באים בחשבון (וכמו שכתבתי בעבר, זו בדיוק הגישה שחסרה לקו המערכתי של "הארץ").

טראמפ היום

דונלד טראמפ (צילום: גייג סקידמור, רשיון cc)

"בחסות טראמפ, האנטישמיות הישנה שוב מרימה את ראשה בארה"ב", נכתב בכותרת על שער "הארץ".

במוסף "שישבת" של "ישראל היום" מתפרסם ראיון מחניף ("סאנדיי טיימס") עם בתו של דונלד טראמפ, מיזוגן מחרחר שנאה והמועמד של המפלגה הרפובליקאית ושל שלדון אדלסון לנשיאות ארצות-הברית. הכותרת: "אבא שלי פמיניסט". כקונטרה, בעמודי החדשות מתפרסמות שתי ידיעות, האחת בחתימת "ארז לין וסוכנויות הידיעות" תחת הכותרת "אם שמה לא היה קלינטון היא היתה מובלת באזיקים", והשנייה, בחתימת "דניאל רוט-אבנרי וסוכנויות הידיעות", תחת הכותרת "תמונה חדשה: אובאמה בלבוש מוסלמי מסורתי". להלן קטע מהידיעה:

[ביל] אוריילי, שחשף את התמונות, הדגיש כי אינו מפקפק באמונתו הנוצרית של הנשיא, אך לדבריו התמונות החדשות מוכיחות כי לנשיא 'יש קשר רגשי חזק לאסלאם', אשר לדבריו משפיע על האופן שבו הוא מתמודד עם בעיית הטרור האסלאמי".

"רבים מאמינים", מוסיפים דניאל רוט-אבנרי וסוכנויות הידיעות, "שברק חוסיין אובאמה הוא למעשה 'מוסלמי בארון'". בשבוע הבא ב"ישראל היום": הסבתא הערבייה של פרס.

יוקר המחיה

"זינוק בהכנסות המדינה ממסים: 22 מיליארד שקל ביוני. הסיבה: גידול במסי הרכב, הנדל"ן והבנזין", נכתב בכותרת ידיעה של זאב קליין ב"ישראל היום", המתמצתת את היקף המוטיבציה הממשלתית לטיפול ביוקר המחיה ומחירי הדיור.

חרדים

הלווייתה של אסתי ויינשטיין, 28.6.16 (צילום: אבי דישי)

גם היום מתפרסמות בעיתונות הכללית תגובות והערות בהקשר להתאבדותה של אסתי וינשטיין, יוצאת חסידות גור. "חסידות גור היא פלג חרדי קיצוני ועצמאי שניסח לעצמו תקנות משלו", כותבת יהודית רותם, בת למשפחה חרדית, במוסף "ספרים" של "הארץ", "אך כל פלגי היהדות המקדשים את ההלכה העומדת, זו שאינה הולכת עם הזמן, מרעים עם הנשים. הנשים, מלבד מיעוט רגיש, חזק-חלש, מקבלות עליהן את הדין".

בשולי החדשות

1. מוסף "שישבת" של "ישראל היום" מקדיש מספר עמודים לראיון עם מיליארדר קנדי שעלה לארץ וקנה את "הדירה היקרה בישראל" (120 מיליון שקל). "אני מתראיין כי אני רוצה להציג את עצמי בפני הישראלים, ובעיקר אני רוצה להחזיר להם את החיוביות והאופטימיות. רוב הישראלים כל-כך רגילים לחיים כאן, שהם מתייחסים לכך כאל דבר מובן מאליו, ושוכחים לפעמים באיזו ארץ נפלאה הם חיים", הוא אומר לכתבת.

2. "העירייה הציבה שלט הנצחה למרגל אלי כהן שהתגורר בעיר, אך טעתה בכתובת" (כותרת, שער "ידיעות בת-ים").

ענייני תקשורת

בשירות הוד מעלתה. "ישראל היום" ממשיך גם היום לסקר את מסעו של נתניהו לאפריקה כאילו נתניהו היה רודן אפריקאי ו"ישראל היום" היה עיתון אפריקאי ממשלתי. את תפקיד הלשון בפועל ממלא כרגיל בועז ביסמוט, שמדווח לעם ישראל כי "יחסי ישראל-אפריקה ממשיכים להתהדק". בעמוד העוקב, יהודה שלזינגר נרתם לשרת את משפחת נתניהו בקרב ההיסטוריוגרפי על זכרון מבצע אנטבה: "34 לוחמי סיירת מטכ"ל: יוני תיכנן, הוביל והיה גיבור", נכתב בכותרת הטקסט שלו.

בדרך הקשה. סייד קשוע מקדיש את טורו להחלטתו שלא לקבל תואר דוקטור של כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון, בתגובה להחלטת האוניברסיטה לבטל הענקת פרס לארגון "שוברים שתיקה", וזאת למרות ששמח מאוד כשהתבשר על כך ("תמיד רציתי להיות דוקטור"), למרות שחשש מה"מנטרה של הערבים שנושכים את היד שמאכילה אותם" ולמרות שהוא "מסתייג בינתיים מתמיכה בחרם אקדמי גורף על ישראל". במקום זאת, הוא מודיע, נרשם לאוניברסיטה הפתוחה ללימודי תואר שני ("עוד שבע שנים למניאק").

מנסרים את הענף. בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" עושים הומאז' למנהג שלהם למכור ידיעות למפרסמים. הפעם לא במסגרת עסקת תוכן שיווקי, אלא כחלק ממודעה המתפרשת על פני עמוד ברודשיט שלם: בשני השלישים התחתונים של העמוד מופיעה המודעה עצמה, לתוכנית ריאליטי בערוץ 2 (קשת), ובשליש העליון מתפרסמות שתי ידיעות עיתונאיות. על הידיעות מודפס עכביש אקזוטי ענק, שרגלו האחת מונחת על המודעה (תוכנית הבידור מתרחשת במקום אקזוטי).

הפרסומת ב"ידיעות אחרונות"

הדבר המעניין הוא ששתי הידיעות אינן פיקטיביות, אלא ידיעות שהתפרסמו באמת (באתר mako של קשת) ושחתומות עליהן עיתונאיות (שלפחות אחת מהן גם עבדה בעיתון). מעבר לכך שב"ידיעות אחרונות" מגחיכים כך את העיתון עצמו (תכלס, הם עושים את זה כל יום ממילא), נראה שיש כאן הפרה של הקניין הרוחני של הכותבות, שאוסר על בעלי הזכויות בטקסטים שלהן להשתמש בו למטרות מבזות.

קולנוע. "אין שוחר קולנוע בן דורי ששמו של דוד גרינברג (1931–1990) אינו משמעותי בהתפתחות השכלתו ותרבותו הקולנועיות", כותב אורי קליין ב"גלריה", "אינני יודע אם צעירים ממני מכירים עדיין את שמו; אולם שכחה זו עשויה להתחלף בהכרה מחודשת במהלך פסטיבל הקולנוע ה-33 שנפתח אתמול בירושלים, בזכות מיני-רטרוספקטיבה שאותה אצר חן שינברג, המבליטה הן את תרומתו של גרינברג לתרבות הקולנוע בישראל והן את יצירתו כבמאי.

"אם אהבת קולנוע בישראל בשנות ה-50 וה-60 – קודם להקמתם של הסינמטקים, החל בתחילת שנות ה-70, ייסודן של המחלקות והמגמות לקולנוע באקדמיה ובמסגרות רבות נוספות ותחילת עידן פסטיבלי הקולנוע הבינלאומיים – אהבתך פעלה בשממה שאור אחד בהק בה, ואותו הצית דוד גרינברג, כאשר ייסד בתל-אביב, בבית-ליסין, את מועדון הקולנוע שלו. נוסף על כך, בין השנים 1957 ל-1963 ערך את כתב-העת 'אמנות הקולנוע', שיחסית לנסיונות להוציא לאור בישראל כתבי-עת נוספים לקולנוע – ואני הייתי שותף לניסיון שכזה בהיותי סטודנט בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב – החזיק מעמד יותר מאחרים".

סלנג. נדמה לי שרונה קופרבוים ("7 לילות") פספסה את זה ש-MILF הם ראשי תיבות.