המהומה התקשורתית סביב מינויו של רמי סדן לתפקיד יו"ר דירקטוריון חדשות ערוץ 10 החרישה מינוי אחר, משמעותי פי כמה ומדאיג הרבה יותר. בזמן שהעיתונות הישראלית עסקה בהתבטאויותיו המתנשאות של סדן ובקרבתו למשפחת נתניהו הודיע גוף השידור הציבורי החדש על מינוים של שני בעלי התפקידים הפנויים החשובים ביותר בשורותיו: ראש חטיבת החדשות ומנהל רשת ב'.
שלומית אברהם-גלוברזון תמונה למנהלת חטיבת החדשות של תאגיד השידור הישראלי, עומר בן-רובי למנהל רשת ב', התחנה החדשותית. הדינמיקה בין שני התפקידים הללו מן הסתם עוד תיבחן; פורמלית, על כל פנים, שתי הדמויות הללו יהיו האחראיות לבנייתו בפועל של הגוף העיתונאי בתוך תאגיד השידור הישראלי, שעתיד להחליף בקרוב את רשות השידור (אם ירצו השם, ראש הממשלה ושר התקשורת – רק אחד מהשניים לא ניסה עד כה לעכב את הקמת התאגיד).
עם כל הכבוד לערוץ 10 – השידור הציבורי חשוב פי כמה. בכל דיון על דמותה הרצויה של התקשורת הישראלית ושל הרגולציה עליה, השידור הציבורי מסומן כמפתח הקובע. המשקולת שאמורה לאזן את ההטיות המסחריות של שאר גופי התקשורת.
דמות של שידור ציבורי אידיאלי משמשת תדיר כתירוץ להחלשת הפיקוח הציבורי הבעייתי על התקשורת הלא-ציבורית. זה יהיה אסון אם נגלה שמדובר בדמות קרטון. לכן, עם כל האי-נעימות שבביקורת על גוף שעדיין נמצא בהריון ובעלי תפקיד שטרם נכנסו לתפקידם, חייבים להגיד את הדברים הבאים – ויש להדגיש שהם לא מכוונים כלפי מי שמונו לתפקידים, שאני מאמין ומקווה שהם אנשים טובים, מוכשרים ויצירתיים, שלבם במקום הנכון – אלא כלפי מי שמינה אותם.
איני מכיר באופן אישי את אברהם-גלוברזון, איני יודע גם מול מי התמודדה על התפקיד הכל-כך משמעותי הזה. אך קריאת קורות החיים שלה כפי שהופיעו בהודעת התאגיד מזמינה שפשוף עיניים נמרץ. בתאגיד מציינים כגולת הכותרת של מנהל החדשות העתידי ברדיו הציבורי – פרויקט מוזיקלי, "ארון השירים היהודי", אך לבן-רובי יש לפחות ניסיון חדשותי עכשווי כעורך בכיר בגלי-צה"ל וכאחראי על הכשרת עיתונאים. לעומת זאת, נסיונה העיתונאי של אברהם-גלוברזון בחברת החדשות של ערוץ 2 אינו טרי, מתמצה באקטואליה רכה ("שש עם עודד בן-עמי"), והתפקיד הבכיר ביותר שמילאה בחברה – הוא זה של דוברת.
ומה שגרוע יותר, הרזומה של אברהם-גלוברמן בשנים האחרונות הוא כעורכת בחברת הטלוויזיה קשת, ה"ידיעות אחרונות" של הטלוויזיה המסחרית (זו אינה מחמאה). עורכת של האתר mako, תוכניות בוקר ותוכניות כמו "אנשים". המשותף לכל אלה הוא בעיקר שהם מסלקה של "תוכן שיווקי", השם המכובס לפרסום סמוי – הדבר הזה שהוא ההפך מעיתונות. לפני כן, כאמור, היתה דוברת – עוד מקצוע הפוך מזה של עיתונאי.
הקמת חטיבת החדשות של תאגיד השידור הציבורי החדש היא מהלך היסטורי ומשימה אדירה, מורכבת יותר מזו שניצבה בפני מקימי חברות החדשות של ערוץ 2 ו-10. החטיבה תפעל בטלוויזיה, ברדיו ובאינטרנט, עם תקציב של 160 מיליון שקל. היא אמורה – כבר אמרנו – להיות חוד החנית של העיתונות הישראלית. מינוי מנהלת שאין לה רקורד של עשייה עיתונאית אמיצה, ביקורתית ומשנת מציאות, וגם לא של ניהול בסדר גודל כזה – היא איתות מדאיג מאוד. כיצד ניסיון בעיתונות שיווקית ובדוברות, עשיר ככל שיהיה, מתאים לתפקיד כזה? האם הוא מכשיר להיות הכתובת המתאימה עבור עיתונאי שמתלבט לגבי תחקיר מורכב או מתמודד עם דילמה אתית?
ובעצם, השאלה האמיתית היא מה המסר שמינוי כזה משדר לעיתונאים שעתידים לעבוד בחטיבה? אחרי הכל, עם כל הכבוד לעורכים, פעמים רבות תפקידם החשוב ביותר הוא פשוט להיות שם בשבילם: חומה מוצקה מול לחצים כבירים של הון ושל שלטון, שרק מחכים כדי לסרס את הגוף החדש. לא נראה שאיושי התפקידים העיתונאיים הבכירים בתאגיד החדש נעשו מתוך מחשבה על מציאות מהסוג הזה.
לצד אברהם-גלוברזון ובן-רובי, התאגיד הודיע גם על מינוי יובל גנור למנהל רשת ג' ומשה מורד למנהל 88FM. גנור, מלבד היותו עורך, כתב, קריין ומגיש, גם ניהל במשך שלוש שנים את הרשת המוזיקלית 88FM והגיש תוכניות מוזיקה. מורד היה מנהל בכיר בחברות מוזיקה, ניהל את רשת ג' ומנהל כעת את 88FM, והוא גם ד"ר במוסיקולוגיה. השוואה בין רמת ההתאמה לתפקיד – על-פי קורות החיים בלבד – של שני זוגות המועמדים, מניבה תובנה אחת בולטת: למי שינהל את החזית המוזיקלית של השידור הציבורי יש ניסיון רלבנטי בולט ומוכח בשידור מוזיקה. מי שינהל את החזית העיתונאית של השידור הציבורי לא יכול להתהדר באותה מידה של ניסיון רלבנטי בולט ומוכח בשידור חדשות.
בכוונה בחרתי להביא מול המינויים העיתונאיים של התאגיד את המינויים בתחום המוזיקה, ולא את המינויים הנוספים עליהם הוכרז. קובלנץ, אחרי הכל, יישאר תמיד האיש שניהל את גלגלצ. המינויים החדשים משדרים – לציבור, לממשלה, ובעיקר לעיתונאים העתידיים של התאגיד – שעיתונות אינה עומדת בראש מעייניהם של פרנסי התאגיד. נדאג לכם למוזיקה מצוינת, ויהיו תוכניות איכותיות לילדים, כמו שקובלנץ עושה עכשיו בחינוכית (מתים על "החפרנים"). עיתונות תחפשו במקום אחר. הבעיה היא, שלא בטוח שיהיה מקום אחר.
תחושה לא נעימה נוספת שיכולה לעלות מחלק מהמינויים השונים היא איזו ארומה מרשרשת של קליקה שמושחלת דרך קוף המחט של הליכי המינויים. קליקאות היתה המזרק באמצעותו הוחדר סם המוות שהרג את רשות השידור. היא מה שאיפשר למינויים הפוליטיים בראש השידור הציבורי לחלחל אליו את הנורמות המושחתות שהזמינו לבסוף המתת חסד. אני מצטט כאן דברים שכתבה ענת באלינט ב-2011, אחרי שהמינוי הפוליטי של השר הממונה על רשות השידור (שמו מתחרז עם נתניהו) החל את דרכה של הרשות אל הגרדום הנוכחי:
הבעיה של רשות השידור כבר מזמן אינה רק הפוליטיקאים שבוחשים בה כרצונם, אלא אותם עובדים שנמצאים ברוממה כבר עשורים ומתייחסים למקום כאילו היה מגרש המשחקים הפרטי שלהם. הקרב המתנהל כעת ונפרש באתרי האינטרנט מתרחש בציר שבין מיקי מירו, אריה שקד ומוטי אמיר, כולם עובדים ברשות השידור שנים רבות מאוד והפנימו היטב את כללי המשחק: ריצוי הממונים, רמיסת הכפופים ועיסוק אינסופי בתככים".
אני מאמין ומייחל, באמת ובתמים, שדמותו המתגבשת של השידור הציבורי החדש רחוקה שנות אור מהתיאור הנוקב והריאליסטי הזה. שידור ציבורי חזק יכול וצריך – חייב – להיות אבן הראשה שתציל את התקשורת הישראלית מההתרסקות המכוערת שהיא עסוקה בה. לא בדרמה, לא במוזיקה, לא בתוכניות הילדים והאוכל, לא בדאחקות בפייסבוק, אלא בעיתונות חזקה ואמיצה וחדורת שליחות. זו משימה הירואית, והיא מוטלת על כתפיו של אלדד קובלנץ. הוא צריך לחלוק אותה עם האנשים המתאימים.