כשיורם ארבל קובע ש"לכדור הזה אלבס לא יכול להגיע בחיים" (ערוץ one), ואלבס כן מגיע אליו ואפילו נשאר בחיים, ועוד מצליח ליצור מסירה שהופכת לשער יפה לברצלונה – הצופה בבית תוהה למה נחפז כל-כך השדר לקבוע את העובדה שמתפוגגת רגע לאחר מכן.
כשעמיחי שפיגלר (ערוץ 1) אומר בדקה ה-92 ש"יותר דרמטי מזה לא יכול להיות אם באר-שבע מבקיעה", ואחרי דקה הוא צורח בהיסטריה "לא יאומן" כי חיפה היא זו שכובשת וטורפת מחדש את מאבק האליפות – ומתברר שדרמטי מזה כן יכול להיות – אפשר לתהות מה עבר בראשו כשסיגנן את הקביעה שנשמעה אוטומטית, אולי במטרה להאיץ את קצב הלב של הצופים.
כשאורי לוי (ערוץ 1) מהגג שהאווירה באולם בנס-ציונה היא כזו שבה הכל יכול לקרות, יהיו צופים שייקלעו לשאלות קיומיות. מה הכוונה ב"הכל יכול לקרות"? זה או שירושלים תנצח, או שנס-ציונה תנצח, או שייגמר בשוויון, או שאולי צפו לחרקירי של המאמן כי הקבוצה שלו עומדת לרדת ליגה. היגד פילוסופי טעון, ובעיקר חלול.
בסך-הכל מדובר באחת המיומנויות היותר מפוקפקות של שדרי משחקים – להפוך דרמה למלודרמה. להטביע רגע סתמי במשחק באיזו אמירה כאילו משמעותית וכבדת משקל. העיקר לוודא שגודל הרגע נהיר לצופה ולקוות שלא ינסה להבין מה שמע, אלא רק יישמע לפקודת הריגוש בכל מחיר שקיבל.
יורם ארבל, עמיחי שפיגלר, אורי לוי (צילומי מסך מהערוץ הראשון)
כבר התרגלנו לנימה היסטרית, או לטיפוס הקול לאוקטבות שלא מביישות זמרות אופרה מדופלמות. כך הם זיופי האורגזמה בעת הבקעת שער. השדרים הוותיקים מצטיינים בזה עד לדרגת אמנות, לעומת השדרים החדשים יחסית מערוץ הספורט, שבתקצירי משחקים מעבירים כיבוש שער בצעקות צורמות, חסרות קלאסה. כי כל הצועק חזק יותר, הרי זה משובח.
כדי ששדר יהפוך לאגדה, לקאלט או למושא של פרודיות, הוא צריך להפגין סגנון אישי כובש. רוב השדרים שהמסכים שלנו מלאים בהם אינם כאלה. רבים מהם מקוששים הבלים מן היקב ומן הגורן, כאילו תפקידם עלי אדמות הוא להכשיר כל בעיטה, כמו גם כל רגע מת, לפנתיאון הנצח. בכך הם הופכים את קולם, לא פעם, לרעש לבן, רע הכרחי, והופכים את הצופים לקורבן לרפיון האסוציאטיבי שלהם.
כששדר מרפד את תיאור המשחק בתובנות מופרכות או בתיאורים פומפוזיים חסרי קשר למציאות, ההרגשה היא שהמשחק עצמו, על כל ההתרחשויות הקטנות שהוא מלא בהם, לא הכי מעניין אותו. הוא לא באמת מתבונן במתרחש בשבע עיניים כדי להעביר לצופה כל בדל מידע משמעותי, אלא עסוק בייצור מציאות מקבילה, מופרכת או סתמית, שככל שהוא טורח על ניפוחה, כך היא מתגמדת לעומת המתרחש בפועל. הבעיה האלמנטרית הזאת צריכה להיכלל בשיעור הראשון של כל קורס שדרים בסיסי.
רק תירוץ?
בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל הורידו גם אתרי הספורט את דגלם לאמצע התורן, וכתבו על ספורטאים שנפלו או על אוהד הפועל ירושלים בכדורסל שנרצח בפיגוע בדיזנגוף בתל-אביב. והיתה כתבה נוספת, קצת מוזרה ובעיקר לא שייכת, באתר ערוץ הספורט, על הסוהרת איילה יפרח שנספתה באסון הכרמל.
לכל מי שתהה מה הקשר של יפרח ז"ל לספורט, התברר מיד שהקשר הוא חברתה הטובה, סוכנת שחקני הכדורגל ויקי וקנין. עבור ערוץ הספורט והכתב תומר לוי זה בהחלט הספיק.
הקוראת מורן להב קראה והתרתחה. "עם חברות כאלה, מי צריך אסונות?", כתבה בעמוד הפייסבוק שלה. "כך (לכאורה ולדעתי) דרכו ערוץ הספורט וסוכנת שחקנים אנונימית הזקוקה לכתבת יח"צ על גופתה של איילה יפרח ז"ל".
להב הגדירה את הכתבה כ"כשל מוסרי", ופירטה: "בכל פעם שבה אני סמוכה ובטוחה שתקשורת הספורט בישראל נמצאת בשפל המדרגה, אני נדהמת לגלות שתמיד יש יותר נמוך [...]. מלבד מספר שורות המספרות על יפרח ז"ל, הכתבה כולה היא יחסי-ציבור פרופר לגברת וקנין: 'הייתי עם אלון חרזי ואשתו בקניון חיפה' (כמובן שהניים-דרופינג הוא הכרחי לסיפור המעשה, שכן וקנין חשה צורך לציין שהיא מסתובבת עם שחקן עבר בקניון. הרי אם היה זה 'סתם אדם' שמו לא היה מוזכר), 'כשברקע בחדשות החלו לדווח על עשן שעופף (כן כן, כך נכתב במקור, נשבעת) את כל הכרמל עקב שריפה ענקית'. הכתבה ממשיכה, וסיפורה של יפרח ז"ל זז הצדה, כי היא לא באמת הנושא כאן, אלא וקנין: 'המוות של איילה נפל על וקנין בחופשת מולדת, כשזו חזרה מלונדון שם ניסתה למנף את עסקיה כסוכנת'. שמעתם, חברים? יש לה ניסיון אירופאי!".
כל מלה בסלע. בנוסף, כתבת יחסי-הציבור לסוכנת השחקנים היתה ערוכה ברישול. לא זו בלבד שהיתה מלאה שגיאות הגהה בסיסיות ("עפוף", "כשאוטובוס הסוהרים בה נסעה", "מספר וקנין וחוזרת לאותם רגעים") – לא ניתן לזהות בצילומים בכתבה מי המנוחה ומי הסוכנת. לכתבה נלוו שני תצלומים. האחד קבוצתי של שש בנות (למרות שבכתבה נכתב שהן היו חבורה של חמש) תחת הכיתוב הסתמי "חברות שלא נפרדו". השני היה תצלום של שתי נשים עם הכיתוב "יפרח ז"ל עם וקנין", בלי לציין מי היא מי.
הספד כזה מוביל לכך שאם תומר לוי יפציץ בקיץ עם מבחר פרסומים ראשונים על התעניינות של אחת מכמה הקבוצות שהוא מסקר באיזה קשר אחורי נמרץ מקבוצה זו וזו, יתעורר הצורך לברר אם חברתה הטובה של הסוהרת ז"ל קשורה לאותו שחקן.
גרסה משומשת מנוכל
בערוץ הספורט התגאו בשבוע שעבר (10.5) בחשיפה יפה: הרוכש המיועד של מכבי נתניה הוא נוכל שהוצא נגדו צו איסור יציאה מהארץ. רוב אתרי הספורט הצטרפו במהרה לסיפור המפתיע, מלבד one שהציב אופוזיציה עם דיווחים הפוכים. ראשת העירייה, מרים פיירברג, כך פורסם שם, משוכנעת שהעסקה תיסגר. חיזוק לדברים הביאו ב-one כעבור שעות אחדות בראיון קצר עם הרוכש אליהו אברהם ארז, שהודיע: "באתי לקנות קבוצת כדורגל".
בערוץ הספורט דבקו בגרסתם ופרסמו בערב גרסה מתקדמת: "סיפורו של הנוכל אליהו שכמעט עקץ את מכבי נתניה". כלומר, הם כבר קבעו שהעסקה נפלה.
בוואלה וב-ynet לא פיגרו והוסיפו דיווחים נוספים על האיש. ב-one ראו בעיניים כלות איך ערוץ הספורט חוגג על הסקופ, בעוד שהם בכלל בכיוון ההפוך. בניסיון למזער נזקים פרסמו ב-one בשעות הערב של אותו יום את "בנתניה מחכים לראות אם 'הרוכש' יעמוד במילתו". המילה "רוכש" עוטרה במרכאות, רמז ברור לכך שגם שם הבינו סוף-סוף שהניסיון לייצר מציאות של עסקים כרגיל בנתניה כבר הפך למגוחך.
"מרים פיירברג אישרה", one (צילום מסך)
שבוע לאחר מכן, היום (18.5) בשעות הבוקר, פרסמו אתרי הספורט בכותרת הראשית כי הנוכל שניסה לעקוץ את מכבי נתניה נעצר על-ידי המשטרה. ב-one הסתפקו בפרסום הזה כידיעה שלישית בדף הבית, כשגם זו התנדפה משם תוך זמן קצר וירדה לכיוון תחתית הדף.
כמו העונה הסופר-כושלת של מכבי נתניה (ירדה ליגה עם 12 נק' וניצחון אחד בלבד), כך גם הסיקור התקשורתי של one את הקבוצה העונה: עיתונות חצר ליו"ר ויקיר המערכת, דורון אוסידון, שאף הציע לאיציק זוהר, פרשן one, לשמש מנג'ר, הסתיימה בניסיון האחרון לקעקע סקופ שהיה מנת חלקם של המתחרים. מבחינת one, נראה כאילו עדיף היה שנוכל ירכוש את מכבי נתניה.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il