מן הרגע שבו יצא האוויר מן הבלון של הסוקרים, אי-שם ביום חמישי שעבר לפנות בוקר, והיתרון של ציפי לבני החל מתכווץ, ברור היה שהטקס עומד להתחיל. לפעמים זה קורה מיד, לפעמים חולפים כמה שבועות או חודשים. אבל זה תמיד מגיע: טקס ההכאה על חטא. הטקסטים, בפומבי או במסדרונות המערכות והערוצים, מוכרים לכולם, כמו בכל טקס. שהרי כמו לכל קהילה או כת, גם לעיתונות יש ריטואלים קבועים. טקס, למי ששכח, הוא על-פי הגדרתו המילונית "דפוס מובנה של התנהגות, בדרך-כלל קהילתי, המבוסס על מרשם קבוע של מעשים ומלים".

הטקס שלנו הוא בעיקר מילולי: לא היינו מאוזנים, לא היינו זהירים, לא שאלנו מספיק שאלות, הלכנו אחרי נטיות לבנו ומה לא. ואכלנו אותה. וכך, בין דפי העיתונים ובתחנות שידור אפשר לקרוא ולשמוע את החוכמה שלאחר מעשה. רק מי שנפל מכוכב אחר בספטמבר 2008 עשוי היה להיות מופתע בימים האחרונים. מי שחי כאן בעשורים האחרונים ידע בדיוק מה עוד ייכתב וייאמר, אלא אם כן הוא לוקה כמו כולנו, לא חשוב מאיזה גיל, בזיכרון קצר מועד.

קחו למשל את מערכת הבחירות של 1996, זו שבה התמודד מטעם הליכוד בנג'מין ניתאי, יורד ישראלי עם מספר ביטוח-לאומי אמריקאי, שנשא את אשתו השנייה עוד טרם התגיירה. למפלגת העבודה היה מטה מיוחד בראשותו של אברום בורג, שפימפם לעיתונים חומר רקע על עולמו הנסתר של המועמד ניתאי. "קמפיין של ניוז", תיאר זאת לאחר הבחירות גיא לשם בכתבה ב"העין השביעית". ירון דקל הסביר בדיעבד איך ניצלו שני הצדדים את הרעב לאינפורמציה ואת המשקל שיש לכל "פיסת מידע" בתקופה של מערכת בחירות. שני הצדדים? גם אז לא היה זה סוד שמרבית העיתונאים והעיתונים נטו לכיוון מסוים. "כל מידע שנראה כמשרת את הליכוד נחסם מיד מהגעה לאמצעי התקשורת", טען אז יועץ אחד, אייל ארד שמו, שעבד באותה תקופה בשירותו של ניתאי.

המבחן האמיתי הגיע במוצאי יום הבחירות, 29 במאי. הידיעות על יתרונו של שמעון פרס בקלפיות המדגם תורגמו לכותרות על נצחונו, שעודכנו לאחר זמן ל"קרב צמוד עם יתרון קל לפרס". בשעות הקטנות של הלילה, אחרי שנסגרו המהדורות האחרונות של העיתונים, התעללה ההיסטוריה בעורכים ובכתבים, ומדינת ישראל השכימה עם שחר לראש ממשלה חדש, בנימין נתניהו.

מחקרים שנערכו אחר-כך, ופורסמו גם הם בין דפי "העין השביעית", הציגו נתונים סטטיסטיים על איזון בסיקור מערכת הבחירות, אבל לעורך "הארץ" דאז, חנוך מרמרי, לא היה צורך בתירוצים ובהסברים מפותלים. "אנו אנשי העיתונות הכתובה והאלקטרונית", כתב בגילוי לב של הימים שאחרי, "נמנים עם מגזר מצומצם, אליטיסטי, מבוסס, עירוני וחילוני. העיתונות נוטה מטבע הדברים לעבר הגורמים הפוליטיים שמבטאים וממשים תפיסות כאלה. רובם ככולם במגזר העבודה-מרצ".

על ליל הבחירות אמר מרמרי כי "בדיעבד, הנטייה לבטל את אפשרות נצחונו של נתניהו לא היתה מבוססת על תשית מוצקה של מידע וניתוחים כי אם על משאלת לב". הקונספציה, כינה מרמרי את הטעות ההיא, בהשאלה מליקוי המאורות התודעתי שסימא את עיני מערכת המודיעין ומדינת ישראל ערב מלחמת יום הכיפורים.

חכמים בדיעבד

זה היה הטקס של 1996. שלוש שנים אחר-כך שוב הלכנו לבחירות. האם נלמד לקח כלשהו? מובן שלא. ח"כ טרחן בשם מיכאל איתן ניסה לספר לעיתונאים בזמן אמת על "עמותות ברק", אבל לאיש מהם לא היה כוח להקשיב לו. תקרית אלימה בצומת גלילות, שבה היו מעורבים פעילים למען ברק, הוצנעה. גם הפעם אפשר היה לשמוע לאחר מעשה, ולקרוא ב"העין השביעית", את קרקורי הבטן והמיית המצפון של כמה עיתונאים. הקונספציה שוב גברה.

אני מכיר כמה וכמה חוקרי תקשורת שאינם מופתעים בכל פעם מן ההכחשות הנמרצות של כתבים ועורכים בעת האירועים, שהופכות אחר כך להכאה על חטא. מלכתחילה, אומרים החוקרים, ההפרדה החדה בין ניוז לוויוז, בין ידיעות לדעות, קיימת רק בדמיון. שום עיתונאי, הם טוענים, איננו מסוגל להתנתק מנוף מולדתו, מסביבתו הטבעית, מנטיית לבו. מנגד, כבר מאה שנה ויותר מניף הזרם המרכזי של העיתונות המערבית את דגל "העיתונאות האובייקטיבית" מבית-מדרשו של ה"ניו-יורק טיימס": ללא הטיה לצד אחד, בדיקה מדוקדקת של העובדות, הפרדה בין עובדה לדעה, הצגת כל הצדדים.

אבל לב הסיפור איננו טמון בשאלה אם הכתבים והפרשנים הם קציני או"ם מוועדת שביתת הנשק שמעבירים דיווח יבש למטה בניו-יורק, או שהם מניחים לתחושות הבטן שלהם לחלחל לכתבות, קרי סמולנים אשכנזים ושונאי ליכודניקים גם כאשר לליכודניק קוראים מופז והוא (נכון לרגע זה) בכלל בקדימה – אלא מבחן המקצועיות.

לא רק אלוהים מצוי בפרטים הקטנים. גם גאוות המקצוע שלנו. איסוף הפרטים. בדיקתם. אימותם. ייחוס למקור. עוד בדיקה. ספקנות. היכולת לעצור לרגע, לבחון בקור רוח את הסיפור, לוודא שאתה לא הפראייר שמשמש עתה טיל שיגור לעוד ספין. לא לרוץ אחרי כל ביפר ובדל אמירה. ואיפה העורכים? ואיך הסקרים מקבלים נפח כזה, ולמה מינה צמח ושות' צריכים לאכול את הכובע, למרות שכולנו ידענו שסקרים בקרב מתפקדים של מפלגה אחת, בעיקר כאשר יש חשדות על מפקדי ארגזים ועל קבלנות קולות, הם כלי בעייתי עד מפוקפק?

כל אלה הן שאלות והערות בסיסיות, כמעט מובנות מאליהן, אבל מי יכול לזכור את כל הכללים הללו כאשר המהירות והתחרות דוחקות הצדה כמעט כל שיקול אחר? רק אחר-כך, כשהכל נגמר, מתפוצץ לנו בפנים או לא, הולכים לחדר הווידוי, כמו בתוכנית ריאליטי או בכנסייה, להכות על החזה. עכשיו נסביר למה שידרנו את תוצאות המדגם רבע שעה לפני שהקלפיות נסגרו. ולמה זו באמת היתה טעות.

יורים ובוכים, כינה זאת פעם עמיתנו נחום ברנע בהקשר אחר. ואפשר גם: שובו של האנס המתנצל. הרי אפשר היה ללמוד את הלקחים מן הבחירות הקודמות, לתלות על קיר המערכת את המפה של שדה המוקשים של ימים כאלה, שבהם האדלרים והארדים והמורלים מניחים לך מטענים בכל פינה, ונטיית הלב או חדוות השידור החי מטשטשות את שיקול הדעת, והלשון מתגלגלת לפרשן עוד לפני שהיד אספה את כל העובדות.

הצד השני, טקטיקני המערכה, למדו לנצל את הניסיון המצטבר. ג'יימס קארוויל, האיש שעזר לקלינטון וגם לברק, נערך מראש לכל מלחמת בחירות עם חדר מלחמה ועם התנ"ך שלו: ספר פקודות קבע לכל אירוע או תקלה שתנחת על המועמד. ג'ניפר פלאורס טוענת שעינגה את קלינטון? בספר כתוב מה עושים. נתון כלכלי מביך? פתח בעמ' 342. אלא שהמקצועיות הזו נותרה נחלתו של הצד שמאכיל את התקשורת, לא של הצד שאוכל אותה. העיתונאי יכה על חטא, אולי יתנצל, אבל במערכת הבחירות הבאה ייפול לאותם בורות.