הוויכוח סביב שידור הראיון עם הרוצח יגאל עמיר התנהל ברמות גבוהות של אמוציות. האמוציות מובנות, אך אינן בהכרח מדריך טוב להתנהגות מושכלת. גם הנטייה להוציא את עמיר מחברת בני-האדם או לנסות להעלים אותו מחיינו – ככל שהיא מובנת – אינה בריאה. הרוצח עמיר הוא אדם, לא ניתן להעלימו, ומסוכן להתעלם ממעשהו ומן הרקע למעשהו.

כשם שאין לקבל בהכרח את גרסת עמיר כגרסת אמת, כן יש להימנע מקביעה א-פריורית שכל התייחסות שלו למניעיו היא בהכרח שקרית או לא רלבנטית. יש גם להתגבר על רצונם של חוגים בימין הישראלי להימנע ולמנוע דיון ברקע לרצח מטעמים של הגנה על מי שתרמו ליצירת האווירה שממנה צמח הרצח.

הסוגיה אינה פשוטה. טיפול בה מחייב לעמוד על אופיו המיוחד של הרצח שביצע עמיר, אך תחילה יש לפנות את השטח מטענות סרק ומהשוואות שאינן לעניין. אלה שביקשו לפרסם טענו בשם חובתה של התקשורת להביא לידיעת הציבור מידע שהגיע אליה. זו העמדה בלתי מדויקת של פני הדברים. במקרה זה, המעוניינים בפרסום לא פעלו כמתעדים בלבד של מידע, אלא כמייצריו. אלמלי היו טורחים לדובב את עמיר, לא היה המידע בא כלל לעולם. כך שהשאלה האמיתית היא, האם נהגו ערוצי התקשורת כהלכה כאשר נכנסו למאמץ הזה?

ראוי להבחין בין המקרה הנדון ובין פרקטיקה שקנתה לה אחיזה, לראיין עבריינים תוך כדי ריצוי עונשם. הראיונות הללו הם ככלל ראיונות אוהדים, שבהם מתמסר כלי התקשורת למרואיין ומסייע לו לרכוש לעצמו אהדה ולהפוך עצמו לסלבריטאי. למעשה התקשורת עושה עצמה כלי שרת בידי מי שמבקשים להשיג הקלות לאותם עבריינים, בין בקיצור תקופת העונש ובין בשיפור תנאי הכליאה. זו פרקטיקה פסולה, המעידה על המפעילים אותה כי איבדו את חוש ההבחנה היסודי בין טוב לרע ואת אמת המידה הבסיסית לאיתור האינטרס הציבורי בפרסום ולהתנהגות מתוך אחריות.

הרי ברור שאלמלא ביצעו את פשעיהם, המרואיינים הללו לא היו זוכים לתשומת לב תקשורתית כלשהי. יש אינטרס ציבורי בהבנת הרקע והמניעים של עבריינים לביצוע פשעים, ועיסוק של התקשורת בכך הוא בהחלט לגיטימי; אולם הדרך לעשות זאת אינה צריכה לעבור בתחנה שבה הופך הפושע לגיבור תקשורתי שפניו מעטרים את עמוד השער של מוסף שבת והוא מתארח בתוכנית טלוויזיה של ערב שבת לצדם של פוליטיקאים ואמנים.

מרכז הכובד של עיסוק תקשורתי בנושא כזה אינו צריך להיות עבריין יחיד, אלא שורה של עבריינים שיש ביניהם מכנה משותף. דבריהם של המרואיינים צריכים להיבחן בביקורתיות, תוך עימותם עם חומרים רלבנטיים מן החקירה והמשפט, והכתבה צריכה ליתן משקל מכריע לאידך גיסא, קרי לנקודת הראות של קורבנות או למי שמתייחס למעשי הפשע מנקודת הראות של האינטרס הציבורי שנפגע על-ידי הפשעים. יש הבדל יסודי בין עיסוק אמיתי בשאלת המניע לפשע ובין ראיונות שהאפקט הציבורי שלהם הוא האדרת הפושע.

במקרה של יגאל עמיר יש חשיבות מיוחדת לרקע לרצח, דווקא בשל היותו רצח פוליטי שהצליח מבחינת הרוצח בהשגת יעדו הפוליטי. זאת, בעיקר לשם הפקת לקחים, כדי למנוע הישנות של מקרים מסוג זה. הסוגיה של הסכמי שלום עם הפלסטינים ועם הסורים והמחירים הטריטוריאליים הכרוכים בהם היא אקטואלית היום לא פחות מאשר היתה בתקופה שקדמה לרצח רבין.

גם החומרים שמהם שאב הרוצח את ההצדקה למעשהו לא נעלמו. קשה לומר על החברה הישראלית שהתמודדה התמודדות אמת עם הסוגיה של הקשר שבין שיח פוליטי מסוג מסוים, התנהגות פוליטית במובן רחב יותר, במעשה או במחדל, והתנהגות של מערכת אכיפת החוק, במעשה או במחדל, ובין התנהגות פורעת חוק ואף התנקשות פוליטית. הנושא הזה הוא בלבו של האינטרס הציבורי המובהק ביותר.

מנגד, יש לראות את המציאות נכוחה: יש ציבור בישראל הרואה בעמיר גיבור; עמיר ומשפחתו פעילים בטיפוח "מורשת הגבורה" הזו. מעבר לקהל האוהדים הגלוי, מצוי ציבור רחב יותר של אוהדים בסתר, ומעבר לו יושבים על הגדר מתלבטים למיניהם. דווקא משום שיש סכנה של ממש להישנות מעשים מסוג זה, אסור לתקשורת לעשות עצמה – גם בלי דעת – כלי שרת בידיו של עמיר ומעריציו. יש להישמר מפני השמעה של דבריו שמאותתת – אפילו לעשבים שוטים – לגיטימציה לאיש או למעשהו. אסור להאדיר את יגאל עמיר.

יוצא מכאן שדרך המלך התקשורתית איננה של הימנעות מעיסוק בשאלת הרקע לרצח, כשם שאיננה מתן במה לרוצח. האם ניתן לסמוך על ערוץ תקשורת בישראל שיטפל בסוגיה בזהירות המתבקשת ובתבונה המתחייבת כדי לשרת את האינטרס הציבורי? האם ניתן לסמוך על כך שהמחויבות לאחריות כלפי הציבור תגבר על פני הנטייה להחניף לנמוך, לצהוב, למגרה לשם גירוי, מתוך רצון להשיג "רייטינג"?