פעם עיתונות הספורט היתה בעיקר אינפורמטיבית. בעידן שלפני הטלוויזיה תוצאת משחק היתה בדרך כלל הכותרת. ככה זה היה בין היתר במדור הספורט של "דבר". מי שידפדף היום בארכיונים בעיתון ההסתדרות מנוחתו עדן, יגלה מדור משעמם. אבל זכרונות הילדות מפליגים לעולם מלהיב, שבו היינו רצים בטירוף מוקדם בבוקר במורד שתי קומות כדי להוציא את העיתון מתיבת הדואר ולדפדף בהתרגשות אל "דבר הספורט" בעריכת אהרן להב. שם, בעמוד הבודד, ולפעמים גם יותר, היינו מגלים עולם ומלואו.
באותה תקופה של סוף שנות ה-60 כבר כיכבה הצעקה האחרונה של עיתונות הספורט – "חדשות הספורט" המיתולוגי, שהביא סגנון משוחרר וצבעוני: "מכנס הכניס", "שייע המושיע", "מוטי החוטף ומיקי הטורף". עשרות אוהדים היו מגיעים מדי מוצ"ש בלילה למערכת העיתון ברחוב תושיה פינת שונצינו בתל-אביב כדי להיות הראשונים לקנות את העיתון ולדעת איזה ציונים קיבלו אליליהם. ההצלחה של "חדשות הספורט" היתה עצומה גם מפני שהופיע בדוכנים מוקדם בבוקר, לעומת "ידיעות" ו"מעריב" שיצאו רק אחר הצהריים.
בהמשך עבר הטירוף גם לצהרונים, שקלטו את הפוטנציאל. בסוף שנות ה-70 הגדילו "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" את מדורי הספורט, שצמחו למוספים נפרדים. את הפיכתו ל"עיתון של המדינה" על חשבון "מעריב" חייב "ידיעות" גם למוסף הספורט הפופולרי שלו. ספורט "חדשות" שצץ באמצע שנות ה-80 הכניס צבע נוסף ללחיים, לפני ששבק בטרם עת.
מיומוני הספורט נותר כיום רק "ידיעות אחרונות" עם מוסף נפרד, אם כי קטן יותר מהעבר. כל היתר התכנסו ונבלעו בעמודי החדשות. אגב, "ידיעות אחרונות" לא טרח לציין בשבוע שעבר תוצאת משחק שהתקיים ביום שני בליגה הלאומית (קרית-גת – נצרת עילית, 2:0). אולי כי זה לא מספיק מעניין או חשוב, וממילא אפשר למצוא את זה באתרים. לפני 30 שנה, על מחדלון כזה מישהו היה עף בטיל.
כל ההקדמה הזו היא לכבודו של חנן תומר, בן 40, דוקטורנט לתקשורת ספורט, החוקר את התפתחותה של עיתונות הספורט בישראל מתקופת המנדט הבריטי בשנות ה-20 ועד היום. תומר עבר על עשרות עיתונים, שבועונים ומגזינים, החל מ"דואר היום" שהיה הראשון להופיע עם מדור ספורט.
את ההחלטה לעשות דוקטורט בתקשורת ספורט הוא קיבל לאחר שקרא ב"העין השביעית" ב-2010 ראיון עם ד"ר אילן תמיר. בפתיח לראיון נכתב כי בארץ יש רק שלושה דוקטורים לתקשורת ספורט. "קראתי את זה וכאילו נשלמה לי חתיכה בפאזל שהיה חסר לי. כי בספורט אני מתעסק מאז שאני זוכר את עצמי, תקשורת למדתי לתואר ראשון, ואמרתי לעצמי – בואנה, איך לא חשבתי על זה, ומפה התגלגלתי".
עד שיקבל את התואר בעוד כשנתיים מטעם אוניברסיטת "פאריס 8", הוא עובר על עיתוני הספורט השונים בבית-אריאלה ובספרייה הלאומית. "גיליתי להפתעתי עושר רב של כ-30 עיתונים עם מדורי ספורט ו-40–50 מגזינים שונים. כל-כך הרבה עיתונות ספורט בכל מיני עיתונים שלא ידעת בכלל שהיו קיימים".
יחד עם המנחה שלו, פרופ' חיליק לימור, הוא החליט לא לנתח את התוכן, אלא להתמקד בהתפתחות היסטורית. "עד עכשיו אף אחד לא ישב למפות את העיתונים האלה, כמה יצאו, באיזה שנים יצאו, על מה הם דיווחו".
היום מוזכרת תקשורת הספורט בנשימה אחת עם שלל תופעות בעייתיות – כתבי חצר, ניגודי עניינים, רדידות וצהבת. תומר לא מתרגש מכל אלה. מבחינתו, מה שקורה כיום הוא המשך למה שהיה, גם אם במינונים אחרים. "למשל", הוא מסביר, "ספורט ופוליטיקה תמיד הלכו ביחד, מפלגות השתמשו בספורט כדי לקדם אידיאולוגיה פוליטית. כיום האינטרסנטיות או הכסף החליפו את הפוליטיקאים".
מדור הספורט בעיתון "דואר היום", 1936
הוא מביא דוגמה מסיקור גמר גביע המדינה ביוני 1947 בין בית"ר תל-אביב למכבי תל-אביב. במצב של 2:3 למכבי כבשה בית"ר שער שוויון לקראת הסיום, שהשופט אישר תחילה ואחר-כך פסל. הקהל פרץ למגרש ובית"ר לא הסכימה לחדש את המשחק. למחרת בעיתונים דיווח "על המשמר" הסוציאליסטי על 2:3 למכבי. ב"דבר"' נכתב 3:3, אבל ששחקני בית"ר היכו את השופט. "המשקיף", בטאון התנועה הרביזיוניסטית, דיווח על 3:3, האשים את השופט בפיצוץ המשחק, פירסם טור דעה חריף נגד עסקני מכבי ("נצחון פירוס") ודרש משחק חוזר. בסופו של הסיפור זכתה מכבי תל-אביב בניצחון טכני.
"לא מדובר כאן על דעה סובייקטיבית", מסביר תומר, "אין פה חוכמות, זאת תוצאה של משחק. אבל העיתונים דיווחו לפי הקו של המפלגה שלהם". את הדוגמה הזו הוא מביא כמשקל נגד לאינטרסנטיות של היום. "פוליטיקה היתה קיימת גם פעם, היו עיתונים שדיווחו רק על קבוצות מסוימות. כל זה נשאר, המהות אולי השתנתה".
כך גם הרדידות והדעות הקדומות. חנן תומר מציג טור מאת שאול אייזנברג, שערך את "חדשות הספורט" בימיו האחרונים של העיתון, שבו כתב ב-1984 כי מיעוט הצופים במגרשים הוא בגלל סוף החודש, אז לציבור נגמר הכסף. משה לרר, מכתבי הספורט הגדולים בארץ, יצא בטור קצת הזוי, שהתפרסם ב"עולם הספורט" ב-1989, נגד "האורגיה" של שחקנים אחרי כיבוש שער, תחת הכותרת "כולם הומואים?".
ב"הד הספורט" מ-1965 פורסמה תמונה ממשחק כדורגל נשים עם טקסט שוביניסטי במיוחד: "נשים המנסות לראות משחק גברי טיפוסי כהולם אותן [...] אף בארצנו היו מספר נסיונות מצד נשים לשחק כדורגל, בייחוד בצה"ל, אולם כעבור זמן קצר התפרקו קבוצות הנשים. בצדק. לנשים קיימים ענפי ספורט ההולמים אותן יותר, ואשר בהם הן יכולות למצוא סיפוק רב יותר". כיום אף פרשן ספורט לא יפרסם טקסט כזה.
ספורט "דבר", ינואר 1968
גם פעם לא חסרו יריבויות עזות בין מדורי הספורט, שנהגו להקטין סקופים של המתחרים או להתעלם מהם. המאבק הקלאסי היה "ידיעות" מול "מעריב". ספורט "חדשות" היה נגד כולם, ובפרט נגד "ידיעות". קטע מעניין היה ב"הד הספורט", שהופיע ב-1965, שם נכתב על אנשי הספורט של "מעריב" שבעת הכנת העיתון היו בגילופין אחרי שחזרו מחתונה של חברם ובשל כך מדור הספורט כמעט שלא הופיע. הכותב נאלץ לחזור בו לאחר שב"מעריב" איימו לתבוע.
לכל המתלוננים על צהבת, תומר מביא דוגמאות רבות לרכילות בעיתונות הספורט מלפני 30–40 שנה, עם צילומי בחורות בביקיני. "סודות מחדר ההלבשה" של "ידיעות אחרונות" היה בזמנו פורץ דרך בתחום. המדור עסק ברכילות ותככים בקבוצות, אבל היה רחוק מהסגנון הוולגרי הנהוג כיום בכמה אתרים.
לדברי תומר, הסיבה להתפשטות הנוכחית של הרדידות והצהבת היא "המודל הכלכלי המתגמל את גוף התקשורת בכסף תמורת רייטינג. בהיעדר מספיק קהל המעוניין לצרוך תכנים איכותיים פנו גופי התקשורת אל המכנה המשותף הרחב והפופולרי ביותר, מתוך הבנה ששם טמון הפוטנציאל הכלכלי. לזירה הזו מוכנסים בכוונה תחילה אינטרסנטים או יצרני פרובוקציות, כשהמטרה העיקרית היא לייצר רעש ולהפוך לשיחת היום".
לדעתו, תחושת המיאוס שיש לרבים מאוהדי הספורט נובעת מהמספר הרב של כלי התקשורת שנקטו בגישה הפופוליסטית, יחד עם דפי הפייסבוק ההולכים ומתרבים. "הכל ביחד יוצר מיצג שלאן שלא תלך תראה רק בינוניות. יש דרישה לתכנים איכותיים, אבל ספק אם אלה יחזירו את ההשקעה, וכך קורה שכולם נוקטים בשיטת הגליצ'ים ומעדיפים עיתונות צהובה וצעקנית".
שער "חדשות הספורט", 1979
מההתבוננות שלו על התקופה שלפני כ-50 שנה, כשבזירה הופיע רק עיתון ספורט אחד ("חדשות הספורט", ששבר את סיקור הפיפטי-פיפטי בין הפועל למכבי ואת הקו המפלגתי בעיתונים השונים), מהות הסיקור ואופן הכתיבה לא היו שונים בהרבה, אבל מספר כלי התקשורת שעסקו בספורט היה קטן, דבר שיצר ציפייה לתכנים נוספים. "כיום, כשכולם רואים את המשחק בטלוויזיה, נכנסים במקביל לאתרים ומכירים את מפת האינטרסים, אי-אפשר להתחמק מתחושת המיאוס. פעם המטרה היתה להביא סיפור, היום המטרה היא להרוויח כסף כשהסיפור הטוב הפך לאמצעי, וזה כל ההבדל".
את הידע שצבר עד כה תרגם תומר להרצאה תחת הכותרת הפיוטית "מאלתרמן עד פרימו", שאותה הוא מעביר בפני מוסדות שונים ובבתי-ספר לתקשורת. מתברר שהמשורר הדגול היה עורך הספורט של "הארץ" בשנות ה-30. משה פרימו אפילו הגיע להרצאה של תומר ב"אוזןבר" בתל-אביב.
תומר: "כשאחד הנוכחים אמר שהוא רוצה לקרוא יותר ניתוחים ופרשנויות מאשר צהוב, פרימו השיב שנמאס לו שכל הזמן אומרים את זה. הוא אמר לאותו אדם – קח כל ניתוח פרשנות של אורי קופר (מ'ידיעות אחרונות') מול ידיעה שלי על משהו שקורה בבית"ר, ואני חותם לך שאצלי יהיו יותר קוראים, כי העיתונות שלי יותר מעניינת. נאלצתי להסכים איתו. אני לא אוהב את זה, אבל קשה מאוד להתווכח עם העובדה הזאת. זה מה שמוכר".
קראת להרצאה שלך "מאלתרמן עד פרימו", כדי לחדד את הניגודים בין עיתונות רצינית מפעם לצהוב ולנמוך של היום?
"כן, ופרימו לא הבין את זה ככה. הוא לא שם לב לעניין הזה. הוא חשב שאני עושה לו כבוד".
לתגובות: yegerm9@walla.co.il