מקצוע העיתונות כולל בתוכו מספר ריטואלים פגאניים; אחד מהם, המתרחש בזמן שמעמדים או עורכים כתבה, הוא טקס בחירת הוויז'ואל. התמונה צריכה להיות "חזקה", כזו שתעביר בצורה החדה והמדויקת ביותר את המסר הגלוי או הסמוי של הסיפור העיתונאי, תטלטל את נפשו של הקורא או הצופה, ותהיה שווה לפחות אלף מלים. כל זה היה אולי טוב ואף נכון מבחינה עיתונאית, כל עוד לא היתה משתרבבת אפליה גם לטקס הזה. אלא שבתקשורת הישראלית, מה שרחוק מהעין נשאר בדרך־כלל גם רחוק מהלב, ואין דין תמונתו של ילד ישראלי כדין תמונתו של ילד אחר.

כך, למשל, במסגרת סיקור קרבות הרחוב בין הפת"ח לחמאס, הדפיס עיתון "הארץ" לרוחב עמוד השער שלו מה-28.1.07 תצלום של תינוק מוסלמי בן שנתיים מחאן־יונס שנורה על־ידי פעיל פת"ח. בתמונה נראה אביו של התינוק אוחז בבנו העטוף תכריכים, כשראשו ופניו של העולל חשופים לעיני כל. אפילו על טשטוש פניו של התינוק לא חשבו ברחוב שוקן.

האם גם במקרה שבו תינוק יהודי מתל־אביב היה נרצח בפיגוע התאבדות היו מפרסמים ב"הארץ" את גופתו ופניו גלויים לעיני כל? קשה להאמין. שיקולים כמו ביזוי כבוד המת, או פגיעה בצנעת הפרט של משפחתו, היו ודאי מתרוצצים בראשם של העורכים. ואם שיקולים כאלו זרים להם, היו ודאי חוששים מתביעה משפטית. כנראה רגישות היא לא רק עניין של גיאוגרפיה, אלא גם של ההסתברות לקבלת מכתב תביעה מבא־כוחה של המשפחה.

תומר גנון הוא עיתונאי ב"גלובס"

גיליון 67, מרץ 2007