כמה הערות לערוץ 10. הראשונה שבהן חד-משמעית – אסור לסגור את הערוץ. ערוץ 10, כמות שהוא או בהרכב אחר, חיוני לנוף התקשורתי המדולדל ממילא שלנו. אוי ואבוי אם נמצא עצמנו רק עם ערוץ ציבורי אחד, שעתידו מי ישורנו, וערוץ מסחרי אחד, שמתנדנד גם הוא, אבל מתנהג כמו מנהל גדול המכתיב לחברה נורמות וטעמים. זה יהיה אסון מבחינות רבות.

מאות העובדים – ואולי אף יותר, אם מביאים בחשבון את המעגלים הרחבים של אנשי מקצוע החיים (או אמורים לחיות) מתקציבו – רואים עכשיו את מקום העבודה שלהם בסכנה, ושנתם נודדת בלילות. כל מצטרף לתורים בלשכות התעסוקה הוא מכה אישית וחברתית. המאבק של אנשי ערוץ 10 שהתגייסו להציל את מקום העבודה שלהם מעורר הערכה. הם כותבים מאמרים, הם מפגינים ומבעירים צמיגים, הם מגייסים את דעת הקהל בראיונות ובכל אמצעי אחר שעומד לרשותם. בהחלט מרשים. אפילו העמיתים מהערוצים האחרים נרתמים. וגלעד ארדן הוא באמת חבר-כנסת שקשה לגייס הבנה ואהדה ליוזמות שלו.

אבל יש גם מימד בעייתי להתגייסות של כוכבי הערוץ למניעת סגירתו. לא משום שהם לא אומרים וכותבים דברי טעם על הצורך בפלורליזם תקשורתי, בתקשורת עצמאית, וכך הלאה וכך הלאה. דברים כדורבנות. דווקא משום כך פחות מרשים היה לראות אותם מתארחים בלשכתו של שר התקשורת, פוליטיקאי ערב בחירות האחראי לגורלם. אילו רצו, היו יכולים ללמוד מנסיונם של עובדי רשות השידור בעשרות שנות המאבקים שלהם נגד כל מי שקם עליהם לכלותם: גיוס פוליטיקאים למאבק מקצועי הוא צרה צרורה. הרי מחר-מחרתיים הם יידרשו לארח את השר המכובד באולפן שלהם ולראיין אותו על תהליך השלום ופינוי התנחלויות וכינון קואליציות, על דת ומדינה, וכן, גם על עתיד שוק התקשורת בישראל.

חוץ מזה, כפי שכמה מבוגרי רשות השידור העובדים עכשיו בערוץ 10 יוכלו לספר להם, פוליטיקאים הם בעלי ברית מפוקפקים מאוד במאבקים מקצועיים. הם יפנו להם עורף ויבגדו בהם בלי למצמץ.

הפגנת עובדי ערוץ 10, בשבוע שעבר מול משרדי הרשות השנייה בירושלים (צילום: קובי גדעון)

הפגנת עובדי ערוץ 10, בשבוע שעבר מול משרדי הרשות השנייה בירושלים (צילום: קובי גדעון)

בכלל, עובדי ערוץ 10 היו יכולים ללמוד לא מעט ממאבקים של עיתונאים ועובדים בתחומים אחרים שניסו להבטיח את קיומו של מקום העבודה שלהם, ובדרך כלל נכשלו. אבל עד עכשיו נדמה היה שהם בזו למאבקים מקצועיים שכאילו לקוחים מאיזה ז'רגון "סוציאליסטי", טפו. מנהיגי עובדים שהתראיינו אצלם (וזה לא קרה לעתים מזומנות) נתקלו במטר של שאלות תוקפניות ובוז תהומי. הם הוצגו כשודדי הקופה הציבורית וכאוכלי לחם חסד. עכשיו המראיינים לומדים על בשרם שמאבק מקצועי איננו בהכרח עניין מגונה. מילא, גם זה שיעור בחיים.

לא שחסרים שיעורים כאלה בימים אלה. לא חולף כמעט יום שבו לא מפוטר עיתונאי באחד מכלי התקשורת. בערוץ 10 ובערוצים האחרים לא מדווחים על כך. לא חולף יום שבו חברת הפקה אינה נקלעת לקשיים או נסגרת, בין השאר משום שערוץ 10 והערוצים האחרים לא משלמים לה את חובותיהם או חדלים להזמין אצלה עבודות. בערוץ 10 ובערוצים האחרים לא מדווחים על כך. הענף כולו קורס, בערוץ 10 ובערוצים האחרים לא שמעו על כך. את אנשי ההייטק לפחות מצלמים לפעמים יוצאים עם קופסאות הקרטון מבנייני המשרדים שלהם. העיתונאים המפוטרים, גם המוכשרים ועתירי ההישגים שביניהם, אינם זוכים אפילו לזה. שום סימפטיה. חבריהם רק מחניקים נשימה עמוקה ולוחשים לעצמם, "לפחות היום זה לא אני. הרווחתי עוד קצת זמן. עד לגל הבא".

בכירי העיתונאים בערוץ 10 התבצרו במעמדם הייחודי כטאלנטים, שהחוזה שלהם הבטיח את שכרם וזכויותיהם, עד שהם גילו שאפילו חוזים פרי ניסוחיהם ועמלם של טובי עורכי-הדין והסוכנים אינם תעודת ביטוח מפגיעה בשכר ואפילו מפיטורים. זוכרים את גלי הצחוק והלעג שהומטרו על מאבקם של עיתונאים שהתעקשו לשמור על החוזים הקיבוציים? מי שהובילו את האווירה הזאת היו מי שלא נזקקו לחוזים האלה. לא שחוזים קיבוציים מבטיחים היום מישהו, כפי שאנשי "ידיעות אחרונות" ורשות השידור מגלים. אבל לפחות יש מה לעשות; אפשר לצעוק, לשאת ולתת, אפשר לפחות להרגיש רע ביחד.

א-פרופו רשות השידור, ממש בימים אלה, שבהם עובדי ערוץ 10 מנהלים את מאבק ההישרדות שלהם, ניטש גם מאבק מר על עתיד השידור הציבורי. מאות אנשים, ובהם עיתונאים רבים, גם הם מוכשרים ועתירי הישגים, עומדים להישלח הביתה בצורה זו או אחרת בחודשים הקרובים. לא שמתי לב שמי מהבכירים הנרגשים שכותבים מאמרים בתקשורת התייחס אליהם מטוב ועד רע. מדוע? כי רשות השידור היא כר נוח כל-כך למכות? כי אף אחד לא רוצה שום קשר עם הנחותים האלה, שנשארו ברשות רק משום שלא הצליחו להשיג עבודה במקום אחר, זוהר יותר ורווחי יותר? ועל מה הם כבר מתגוששים, על משכורת רעב של עובדי ציבור?

הרי בינינו, הרייטינג של ערוץ 10 לא הרבה יותר טוב משל "מבט".

אפשר גם אפשר להתווכח על טיב הרפורמה ברשות השידור. אפשר גם אפשר להתווכח על טיב המכרז שבזכותו משדר ערוץ 10. יכול בהחלט להיות שמדובר בדרישות דרקוניות שאינן מאפשרות קיום מכובד של גוף מסחרי. אבל כאשר "ישראל 10" זכתה במכרז, לא שמענו שמדובר במכרז בלתי אפשרי, שאין שום סיכוי למלא אחר כל הדרישות הכלולות בו. מדוע? כי ההנחה היתה שיהיה בסדר, שיהיה אפשר להסתדר עם הרגולטורים האלה, לעכב, לדחות, למרוח. עכשיו אנחנו אמורים לרחם ולגלות סימפטיה? מי אנחנו, בסך-הכל הצרכנים שציפו לקבל טלוויזיה מסוג מסוים, על-פי אותם תנאי מכרז, ומקבלים משהו אחר לגמרי.

המשקיעים הפסידו, מספרים לנו, יותר ממיליארד שקל בפרויקט הזה. האם אנחנו אמורים לרחם עליהם? משקיעים מפסידים בימים אלה מיליארדים על כל מיני פרויקטים ברומניה ולאס-וגאס. מישהו שאל אותנו על ההתנהלות העסקית שלהם במשך השנים? וכאשר ערוץ 2 הרוויח מיליונים, מישהו הזמין אותנו לחגיגה?

ועוד מלה על המשכורות. נכון, "אאוטינג" מכל סוג ומין הוא דבר מכוער ומרתיע. כאשר הודלפו פרטי המשכורות שמקבלים בכירי הטאלנטים של ערוץ 10 (אם אמנם אלה הסכומים המדויקים), נחנקו לא מעטים מתדהמה. אבל עם כל הפרגון לעמיתים שמשתכרים היטב בעבור עבודתם (ומי לא רוצה להיות כזה), קשה להשתחרר מעוד מחשבה מטרידה: כל עוד גוף מסחרי פרטי רוצה לשלם משכורות עתק לעובדיו, שיבושם לו ולהם. אך כאשר הגוף המסחרי הפרטי הזה אץ רץ למדינה על מוסדותיה ומבקש הנחות, דחיות או עזרה שוות כסף, Bail out בלשון ימינו, בנימוק שהוא מפסיד כסף, הוא לא יכול לצפות שלא יתערבו במתרחש אצלו, אפילו בעניינים אינטימיים לכאורה.

כאשר בכירי תעשיית המכוניות האמריקאיות רצו לקונגרס האמריקאי לבקש הצלה, הם באו לדיונים בוושינגטון במטוסיהם הפרטיים. ככה הם רגילים. אמרו חברי הקונגרס: "קודם כל תתכבדו ותשביתו את המטוסים האלה. אחר-כך נדבר על תקציבי הצלה". לדיונים הבאים הם כבר באו במכוניות (ידידותיות לסביבה).

נחזור לשורה הראשונה. אסור שערוץ 10 ייסגר. יותר מדי כלי תקשורת נסגרו כאן בשנים האחרונות, האחרים מקרטעים ופוחדים מהצל של עצמם, וזה ממש לא מתכון טוב לשיח ציבורי ראוי.