יש הסבורים שהתקשורת משפיעה באורח פעיל על המציאות, אחרים סבורים שהתקשורת היא במקרה הטוב משקפת של המציאות. עיתונאים רבים, בכירים כזוטרים, מאמצים דווקא את ההשקפה השנייה. מכל מקום, בהעדר תחליף אחר, כלי התקשורת הם לוח המודעות של החברה. האופן שבו מסוקרת פרשה הוא בדרך-כלל המדד היחיד (והרע) שיש לנו כדי להעריך את אופיה החמקמק של דעת הקהל. התקשורת מספרת סיפור הפרטים שהיא מדגישה ומשמיטה מכתיבים את גבולות הדיון הציבורי. לכך בלבד יש, לעתים, השפעה על מקבלי החלטות, פוליטיקאים, פקידי ממשל, שופטים, הפועלים כולם במסגרתו של הדיון הציבורי וביחס אליו.

פסילת מועמדותם של ברוך מרזל, אחמד טיבי ועזמי בשארה סוקרה בתקשורת שלנו כמעט כמו אירוע ספורט. בסיבוב הראשון מרזל - 1, טיבי ובשארה - 0. בסיבוב השני, המכריע, הושג תיקו. כתב ספורט טוב, כזה שמכיר היטב את כללי המשחק שהוא מסקר, היה מבין שבעצם, מרזל זכה בסופו של דבר בנוק-אאוט. עוד לפני שפורסמו נימוקיו של בית-המשפט, ניתן להכריז על הישגו המשמעותי: מרזל קיבל "תעודת בג"ץ", המכשירה אותו כפוליטיקאי לגיטימי. לסיקור התקשורתי היה חלק בהכרעה הזאת. אף שנשמעה ביקורת רבה, ובדין, נגד הדיונים בוועדת הבחירות שהוצגו כפוליטיים ולא ענייניים, התרכז הסיקור התקשורתי בעיקר בהשלכות הפוליטיות ובדרמה שמסביב: "מי ייכנס?", "מי ייפסל?", "מי אמר מה למי?".

מזירת האיגרוף הזו, שבה הוצב מרזל בפינה הימנית, טיבי ובשארה בפינה השמאלית, נעדר כמעט לחלוטין דיון ענייני בנימוקים שהובאו בעד ונגד הצעות הפסילה השונות. ההבדלים המשמעותיים בין המועמדים לפסילה לא הובאו בפני הציבור. נזכיר רק כמה: מרזל הואשם בגזענות חברי הכנסת הערבים - בהתנגדות לאופיה היהודי של המדינה ובתמיכה בארגוני טרור. מבלי להיכנס לפרטים, כל אחד יכול להבין את ההבדל שבין הטפה למשנה גזענית ובין מאבק של מיעוט לשינוי אופיה הלאומי של המדינה. השאלה העובדתית החשובה ביחס לבשארה ולטיבי נסובה על התבטאויות שלהם שהביעו לכאורה תמיכה בארגוני טרור.

חלק מן ההתבטאויות היו דו-משמעיות לבוטות שבהן, אשר דלפו מתוך דברים שאמרו בדיונים סגורים, התכחשו שני הח”כים. הדיון הראייתי במקרהו של מרזל היה פשוט - ברור שמרזל היה איש "כך" והשאלה היחידה שעמדה לבירור היתה אם הפך את עורו. דרושה מידה רבה של תמימות לקבל את גרסתו שאכן התנער מהשקפות "כך", ויעידו הופעותיו בתשדירי הבחירות של מפלגתו, ואף על פי כן, התקשורת לא הציקה לו בעניין זה. מעניין כיצד היתה מגיבה העיתונות הישראלית לו ז'אן מארי לה-פן, למשל, היה מצהיר שזנח את משנתו. גם המשמעות המיוחדת של פסילת נציגיו של מיעוט בישראל לא הצליחה להסתנן לדיון הציבורי.

בית-המשפט העליון, שנדרש להכריע בעניין, פעל בתוך דיון ציבורי מגביל. בית-המשפט מחויב אמנם לליברליזם ולשמירה על זכויות מיעוטים, אך הוא גם זקוק ללגיטימציה ציבורית, בעיקר בתקופה שבה מתנהל מאמץ לערער את מעמדו. בעיצומה של מערכת בחירות לא רצה בית-המשפט להצטייר כמי שמכריע בין שמאל לימין. בהשפעה חלקית, לפחות, של הדיון הציבורי-תקשורתי, דומה שבית-המשפט נאלץ לפסוק פסיקה "מאוזנת", לטובתו של מרזל ולבושתנו אנו.

גיליון 43, מרץ 2003