ב-26 במרץ 2003 החליטה הכנסת על קיצור חובת השירות לגברים. הוחלט שלא להאריך עד סוף 2004 את תוקף "הצו לעיכוב שחרור", שהוסיף חצי שנת שירות לגברים ב-1968, אחרי שצו מ-1966 קבע להם שלושים חודשי שירות. ההחלטה לקצץ-מחדש את חובת השירות לגברים דווחה למחרת ב"הארץ" תחת הכותרת: "קצין מילואים ראשי: שוויון בחלוקת הנטל - יעד לא מעשי". הידיעה, של צבי זרחיה וגדעון אלון, עסקה באריכות בחקיקה בנושאי מילואים. קיצור השירות הסדיר, שלא הוזכר בגוף המאמר, הופיע בטבלה מלווה בתור סעיף רביעי ואחרון.

בראשית שנות התשעים נדונה בבג”ץ שאלת החוקיות של "הצו לעיכוב שחרור" ובית-המשפט קבע שיש לעגן בחוק את אורך השירות. "חוק שירות הביטחון" מ- 1949 קבע תקופת שירות של שנתיים לגברים ושנה לנשים. עד היום לא שונו בחוק תקופות השירות. בין 93' ל-96' הועלו ונפלו בכנסת שתי הצעות חוק לקיצור שירות הגברים. בינואר 2000 פרסם צה”ל תוכנית לקיצור השירות שהתפוגגה אחר-כך. אבל, מה שכונה ב"הארץ" "תפנית של ממש" ב-2000, נדחק לתחתית הטבלה ב-2003, ולא הדהד באופן בולט גם בשאר אמצעי התקשורת.

הסיבה נראית ברורה: העורכים או העיתונאים ראו, כנראה, בהחלטה טקס ריק מתוכן. הם סברו אולי כי לקראת תפוגת "הצו", באוגוסט 2004, יתבע משרד הביטחון שוב, והפעם יקבל, את הארכת תוקפו. הרי לא רואים סוף לאינתיפאדה ומי יודע מה בעיראק. "המצב הנוכחי" יבטיח הארכה כפי שהבטיח מזה 35 שנה.

הבלעת ההחלטה בתקשורת חושפת תודעה קולקטיבית שבה "הנוכחי" הוא בעצם תמידי. בתודעה הזאת, "המצב" כאילו "נכפה עלינו", בלתי נמנע, לא נתון לשינוי בידי החברה או נבחריה. הקהילה, בעל-כורחה כביכול, מוצבת שוב ושוב מול תוקפים, וכל מה שנותר זה לנהל מערכה צבאית. תודעה קולקטיבית מהסוג הזה מכשירה הסכמה רחבה לניהול מלחמה - גם אם באי-רצון - לגיוס צעירי הקהילה, לסיכון שלהם בשירות מטרות מדיניות, למתן עדיפות להוצאות צבאיות, להעמדת אנשי צבא בראש השלטון. מחקרים מגוונים תיארו מכלול כזה כ"תרבות מלחמה" שמייצרת מלחמות חוזרות. חוסר העניין התקשורתי בקיצור השירות חושף הנחה שבמצב הנוכחי-התמידי אין לו כמעט סיכוי להתממש.

בו בזמן, דווקא בתוך - ואולי בגלל - התרבות של "כלום לא ישתנה", יותר ויותר צעירות וצעירים מצביעים ברגליים אחרת. בפועל, אין כבר חובת שירות כללית בישראל. כשליש מהמועמדים לגיוס בכל שנתון לא מתגייסים. כחמישית מהמתגייסים משרתים מעט. כלומר, מכל מחזור גיוס רק כמחצית משרתים שירות מלא. גם זאת מציאות שנדונה רק מעט בתקשורת.

האדישות התקשורתית לשאלת הארכת "הצו" ולשינוי דפוסי הגיוס היא נדבך חשוב בקשר השתיקה שנרקם סביב עצם הצורך בחובת הגיוס. מעולם לא התקיים בציבור בישראל דיון ביקורתי מעמיק בסוגיה זאת. הרגלי החשיבה של תרבות המלחמה מרדדים את הדיון כולו לשתי מלים: "אין ברירה".

גיליון 44, מאי 2003