כתבים המסקרים את משרד המשפטים מופקדים, לרוע מזלם, גם על המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש). כאשר הם מנסים לברר מה עלה בגורלו של תיק שהתגלגל למח"ש, הם מקבלים את התשובות הלקוניות הבאות: "הנושא בחקירה" ו"במח"ש סירבו להגיב". לעתים שתי מלים, לפעמים שלוש. שני משפטים הם בבחינת נס חנוכה. הס מלהזכיר שיחות רקע. הס פן תעיר.

והנה דוגמה טרייה יחסית: לפני חודשים אחדים נחקרה במח"ש רפ"ק ניר סיני מתחנת יפו. החשדות נגדה היו חמורים. על-פי כתבה שפירסם כתב "ידיעות אחרונות" בוקי נאה, נחשדה סיני שהיכתה בני-נוער כדי להוציא מפיהם הודאות, וכך לזכות בתהילה על פענוח תיקים. חשד אחר שיוחס לה היה שיבוש הליכי חקירה.

נכון, כאשר חקירה היא בשלביה הראשונים, מוטב לה להתנהל הרחק מהעין הציבורית. אולם לאחר שקיומה נחשף, האינטרס הציבורי מחייב להבהיר את הדברים, אם לא במלואם, לפחות בתמציתם. לא כך מאמינים במח"ש. פנייתי למשרד המשפטים נתקלה בחומת בטון. הקצינה נחקרה ושוחררה בתום חקירתה, זאת היתה תגובת המשרד. מהן העבירות המיוחסות לה? שאלתי. רק לאחר כמה טלפונים נוספים זכיתי לקבל תשובות-מינימום, וגם הן לא לייחוס, רחמנא ליצלן. מהו היקף החשדות? על איזו תקופה מדובר? השאלות נותרו ללא מענה.

בעיני החברים במח"ש, העיתונאים אינם שליחי-ציבור. הם חטטנים שנוברים בחומר לא-להם. נדמה שהם חיים בעידן בולשביקי, שעבר מזמן מהעולם. חוקרי השוטרים הם בבחינת "חיילים אלמונים" שכמעט לעולם אינם נחשפים לציבור.

במשרד המשפטים מנסים להסביר שמדיניות מח"ש שונה מזו של המשטרה. במשטרה מדליפים. במח"ש שומרים על דיסקרטיות. התוצאה היא שערך השוויון נפגע. שוטרים שעומדים לחקירה מוגנים מפרסום יותר מאזרחים שעומדים לחקירה במשטרה. נכון ששוטרים שנקלעו לחקירה במח"ש מככבים בכותרות גדולות ובדרך-כלל לא סימפטיות, אבל גודל הכותרת אינו מחפה על העדר חומר עובדתי.

מי עומד היום בראש מח"ש? שמו של האיש, הרצל שבירו, חסוי עד כדי כך שאפשר להציג אותו כשאלת מיליון השקל ב"מי רוצה להיות מיליונר".

אולי האשמה היא בנו, העיתונאים: איננו מתאמצים די לחשוף את הנעשה במחלקה הזאת, שאיננה שב"כ, וגם מוסד איננה, אבל נוהגת כאילו היא סודית משניהם. מהו, למשל, הגוף המבקר את מח"ש? אילו הייתי צריך לנחש מה היתה תגובת משרד המשפטים לשאלה הזאת, הייתי אומר: "אין זה ממנהגה של המחלקה לחקירות שוטרים לתת פומבי לנהליה הפנימיים".

עמית בן-ארויה הוא כתב ב"זמן תל-אביב"

גיליון 48, ינואר 2004