לפני כשנה התמנה יואב צור לעורך הראשי של "מעריב" במקומם של רותי יובל ודורון גלעזר. כפי שקורה לפעמים כאשר ראש המערכת מתחלף, במהלך השנה היו חילופים רבים גם בסגל הכתבים והעורכים, שרבים מהם פרשו, בעוד אחרים הצטרפו לעיתון. אלא שבשונה מחילופי משמרות כאלה, היוצאים אל הפועל במערכות עיתונים תדיר, מספר הפורשים ממערכת "מעריב" נראה כעולה על מספר המצטרפים. לא "דלת מסתובבת" אלא "כסאות מוזיקליים", כשמספר הכסאות פוחת והולך.
אמנם לעיתון הצטרפו במהלך השנה כמה עיתונאים, ביניהם אראל סג"ל, נועם שרביט ועמיחי אתאלי, ועיתונאים אחרים מתוך העיתון החליפו את מי שאינם עוד ב"מעריב", אך כתבים ועורכים רבים עזבו או פוטרו בלי שאיש ימלא את מקומם. תחומי הסיקור והעריכה שלהם הועמסו, פעמים רבות, על עיתונאים אחרים, כתוספת למשימותיהם המקוריות.
הדוגמה הטרייה ביותר היא ירון טן-ברינק, עורך "רייטינג", שהודיע בשבוע שעבר על פרישתו מהתפקיד לאחר שסירב לבצע סבב קיצוצים נוסף במערכת המגזין. את טן-ברינק מחליף אלון צרפתי, שיערוך עבור "מעריב" גם את השבועונים "מעריב לנוער" ו"מעריב לילדים", את המוסף "את – גורמה" ואת המגזין "סגנון – מן". גם אם צרפתי יוותר על אחד או שניים מתפקידי העריכה שהוא מחזיק כיום, "מעריב" ביטל הלכה למעשה את התקן שבמסגרתו הועסק טן-ברינק, משרת עורך "רייטינג", מגזין בנושאי בידור היוצא מדי שבוע ואמור להתחרות במגזין המקביל מבית "ידיעות אחרונות", "פנאי פלוס".
אין מחליף, יש תחליף
טן-ברינק הוא האחרון בסדרה של פורשים שהותירו אחריהם משבצת ריקה ב"מעריב". הכתבת הפוליטית מרב דוד פוטרה לפני כחודשיים והוחלפה על-ידי מיה בנגל, שכיהנה ככתבת המדינית. את תפקיד הכתב המדיני לקח על עצמו אלי ברדנשטיין, שעד אז סיקר את משרד החוץ וכתב על תחום העלייה והקליטה. איש לא בא במקומו כדי לסקר את התחומים הללו באופן ממוקד, והם מתחלקים, במקרה הצורך, בין כתבים שונים במערכת.
טל שניידר, שהיתה כתבת "מעריב" בוושינגטון, שבה ארצה וכיום אין ל"מעריב" כתב קבוע בבירת ארה"ב. ל"מעריב" אמנם כתב קבוע בניו-יורק, צח יוקד, אך בלא כתב קבוע בוושינגטון אין מי שיטפל באופן שוטף במימד המדיני של יחסי ישראל-ארה"ב מנקודת המבט האמריקאית, שיהיה נוכח בתדרוכי הבית הלבן ויעקוב מקרוב אחר ההתפתחויות בממשל.
גם מי שהיה הכתב באירופה, נדב איל, שב לאחרונה לישראל. הוא ממשיך לכתוב ל"מעריב" טור שבועי, אך את עיקר זמנו הוא מקדיש בימים אלה למערכת "חדשות 10", שם קיבל את תפקיד ראש דסק החוץ. ל"מעריב" נותרו נציגים בכמה בירות ברחבי אירופה, המועסקים כפרילנסרים.
ג'קי חוגי, כתב ופרשן "מעריב" לענייני ערבים, עבר לפני כחצי שנה לגלי-צה"ל. את מקומו ממלא מאז עמית כהן, שהיה כתב "מעריב" לענייני צבא ופלסטינים. כהן ממשיך לסקר את הפלסטינים במקביל להיותו כתב לענייני ערבים, כך שעבודה שביצעו שני עיתונאים מוטלת היום על עיתונאי אחד. באופן דומה, תחום הסיקור של כתב המדיה לי-אור אברבך, שעבר לפני שבעה חודשים ל"גלובס", מתחלק כיום בין ערן סויסה וחני יודל, כתבי "מעריב" לענייני בידור ופנאי, ופרסום ושיווק, בהתאמה.
אבישי בן חיים, שמילא את משבצת כתב החרדים ב"מעריב", עבר גם הוא למערכת "חדשות 10" בלי שיימצא לו מחליף קבוע. יצחק טסלר, עורך מדור היהדות באתר nrg, כותב לעיתון המודפס ידיעות בנושאי חרדים, אך אינו ממלא תפקיד זה במשרה מלאה, בין היתר משום שבמקביל הוא מכהן גם כעורך מדור הברנז'ה באתר nrg ותורם בכתיבה למוסף "המגזין" של העיתון. נוסף על כך, נדב זאבי, שכתב ל"מעריב" על מודיעין ושירותים חשאיים, פוטר ביולי האחרון ולא הוחלף.
כשכתב הבריאות של "מעריב", דן אבן, עבר ל"הארץ", החליף אותו תומר ולמר, שמילא עד אז את תפקיד הכתב האזורי של העיתון בשפלה. את מקומו לא ממלא כיום אף עיתונאי אחר. זוהר סוסנקו, הכתב לשעבר של "מעריב" באזור השרון, עבר לערוץ 10. ידיעות על הנעשה באזור סיפק ל"מעריב" באופן זמני אלעד הופר, אך גם עבורו לא היתה זו משרה מלאה, שכן הופר משמש במקביל סגן עורך של "זמן השרון", מקומון מבית "מעריב".
דוברי עיריות באזורי השפלה והשרון מספרים כי הם חשים בשינוי. מאז שבוטלו משרות הכתבים באזורים אלה מנסים הדוברים לעבוד מול הכתבים הארציים של העיתון על-פי תחומי הסיקור שלהם, אך אין ספק כי הם נופלים ביכולתם לטפל בעניינים מקומיים יחסית לכתב שזה תפקידו המלא.
כתבים שהוטל עליהם לכסות תחומי סיקור נוספים על אלה שהם מכסים ממילא נאלצים לעשות זאת פעמים רבות תמורת תוספת קטנה למשכורת או אפילו ללא כל תמורה. גם הרעת התנאים הזו אינה משפרת את רמת התפקוד של עיתונאי "מעריב".
לא רק כתבים עוזבים את "מעריב" בלי שיימצא להם תחליף, גם דרגי העריכה הבינוניים והזוטרים נאלצים להסתפק במספר עורכים פחות מזה שהיה נהוג עד לפני שנה. גם בתפקידי העורכים הבכירים נשארו חללים: לאחר שרמי רוטהולץ פרש מתפקיד עורך מוסף השבת של העיתון הוא הוחלף על-ידי דדי מרקוביץ', שכיהן עד אז כעורך רשת המקומונים "זמן מעריב". לתפקיד של מרקוביץ' נכנס אורי שרצקי, מייסד ועורך המגזין "שם המשחק", עיתון ספורט מבית "מעריב", שנסגר לאחרונה. ליאת תימור, שכיהנה כעורכת-על לענייני פנאי, פרשה מהעיתון לפני כשלושה חודשים בלי שמישהו יבוא במקומה. כך גם עורכת הפרויקטים המיוחדים ב-nrg.
בין "מעריב" ל"ישראל היום"
משבר העיתונות המודפסת פוגע לא רק ב"מעריב", כמובן; גם בעיתונים אחרים קוצצו משכורות, בוטלו תפקידים ואוחדו תחומים. כך, למשל, בשנה האחרונה עבר ערן נבון, כתב "ידיעות אחרונות" באזור השרון, לעיתון "ישראל היום", ובמקומו לא מונה כתב אחר. יש גם עיתון שמערכתו נבנתה מלכתחילה כשהיא מצומצמת ביותר: "ישראל היום".
לפי רישומי מאגר יפעת, מצבת הכתבים בחינמון קטנה באופן ניכר מזו של העיתונים האחרים (109 עיתונאים ב"ישראל היום" לעומת 342 ב"ידיעות אחרונות", 279 ב"הארץ" ו-270 ב"מעריב"). גם אם מאגר יפעת מציג נתונים לא מדויקים, קוראיו הקבועים של "ישראל היום" שמים לב לגודלה של המערכת מקריאה בעיתון: החינמון בחר שלא להעסיק כתבים בתחומים רבים שהיומונים האחרים מסקרים מקרוב, ומסתפק במערכת קטנה ביותר, המקשה עליו להציע רוחב סיקור דומה לזה שמציעים מתחריו בענייני אקטואליה. סדרה ארוכה של קיצוצים במצבת כוח האדם, כפי שנרשמה ב"מעריב" בשנה האחרונה, מובילה בהכרח לפגיעה בתוצר העיתונאי שמוגש לקורא ועלולה לקרב אותו לרמתו של "ישראל היום".
בלא כתב קבוע בוושינגטון, בלא כתב קבוע לענייני חרדים, כשעורך שבועון אחד מתבקש לערוך עוד שלושה במקביל, כשכתבים שגם כך עמוסים בעבודה מתבקשים לחפות על חסרונם של כתבים אחרים שעזבו את העיתון, וכשפחות ופחות עורכים מעיינים בטקסטים העומדים להתפרסם ומתקנים אותם, פוחתת היכולת של "מעריב" לסקר כראוי את הנעשה בישראל ומחוצה לה. להבדיל מ"ישראל היום", "מעריב" עדיין דורש תשלום עבור הזכות לקרוא בגליונותיו.
מ"מעריב" נמסר: "אין תגובה".