מה לא אומרים על הטוקבקיסטים? ח"כ ישראל חסון, שהגיש הצעת חוק האוסרת פרסום תגובות אנונימיות ברשת, כינה אותם "רעולי פנים וירטואליים"; היח"צן רני רהב טען שהם "חולי נפש ששופכים הכל באינטרנט במקום ללכת לפסיכולוג". הם לא רק וולגארים, עילגים ומתלהמים, הם חסרי ערך אפילו כספקי מידע. כך לפחות חושב יון פדר, עורך Ynet, האתר שלצד "דה מרקר" היה חלוץ בהפעלת אפשרות תגובה ברשת. בראיון לגל"צ הוא אמר: "טוקבקים זה לא מוצר עיתונאי. אנחנו בסך־הכל רוצים לאפשר לאנשים להתבטא".
ייתכן שכל זה נכון, אבל מטוקבקים אפשר לפעמים לקבל קצה חוט או להבין את היקפו של סיפור עיתונאי. סיפור נסיקתה והתרסקותה של מניית "לייפוייב" הוא דוגמה מצוינת. קחו, למשל, את הטוקבק הבא: "הרצה פשוטה של חרדים. אין שכונה אחת בירושלים שלא מדברים על המניה. חבר שלי נסע ללונדון וגם שם קונים". הטוקבק של "אלון" התפרסם ב־17 באפריל בשעה 22:42, כתגובה לכתבה שעלתה שעות אחדות קודם לכן באתר "גלובס" ועסקה בזינוק המטיאורי של מניית חברת המכשור הרפואי "לייפוייב", הנסחרת בבורסת תל־אביב. החברה, שבראשה עומד אביב בושינסקי, יועצו האסטרטגי לשעבר של בנימין נתניהו, השיגה עד אותו יום תשואה יוצאת־דופן של 900% בתוך חודש וחצי. זאת למרות שהיא דיווחה רק על שלושה חוזים מותנים עם מפיצים באירופה, ולמרות שיעילות המוצר שהיא משווקת - מכשיר לטיפול בפצעים כרוניים - עדיין לא ברורה.
הכתבה ב"גלובס", והכתבות שהתפרסמו למחרת ב"דה מרקר" ובמוסף "כלכלה" של "ידיעות אחרונות", המשיכו לעסוק בנושא בזהירות הנדרשת, שהרי אי־אפשר לטעון שהמניה הורצה ללא הוכחות חותכות. אבל הטיפים שהגיעו מהטוקבקים באתרים השונים נערמו ככל שנקפו השעות. למשל הטוקבק של "פיטרפן", שהתפרסם ב־18 באפריל ב"גלובס": "מאחורי החברה עומד אדם שמבוקש בעולם בעוון מעשי הונאה ונוכלות [...] רק בציבור החרדי כולם מכירים את כולם ונוהרים כעדר. מי הרועה? קויפמן, הקבוצה הירושלמית וקוגל. בואו להר־נוף לבית־הכנסת ותלמדו איך מריצים מניות". בדיקה מקיפה של השמות שהוזכרו בטוקבקים העלתה כי נגד מוטי קוגל, מבעלי המניות בחברה, אכן הוגש כתב־אישום בארה"ב, בגין תרמית בנקים לכאורה; כמה ימים לאחר מכן חשף "ידיעות אחרונות" כי קוגל הורשע בארץ בזיוף דרכון ובהתחזות בעת שכיהן כדירקטור בחברה. איציק קויפמן, מבעלי השליטה בחברה, פעל בעבר יחד עם יורם קארשי כקבלן קולות של "הקבוצה הירושלמית" של מרכז הליכוד. במקביל, בדיקה עם רשות ניירות הערך העלתה כי היא אכן חוקרת חשד להרצת המניה. הדרך לכותרות שמנות היתה סלולה.
המידע בטוקבקים סייע לא רק בכיווני חקירה, אלא גם בהבנת הלך הרוח - ההיסטריה והפאניקה - שחוללה המניה. עם הפרסום השלילי הראשון על החברה החלה מנייתה בצלילה ואיבדה 76% מערכה. בכל הידיעות על "לייפוייב" שהתפרסמו באתרי האינטרנט החלו להופיע מאות תגובות של משקיעים שאיבדו את כספם: סיפורים של אברכים ופנסיונרים שהפסידו הכל כשרצו אחרי העדר, עדויות של יועצי השקעות על לקוחות שדרשו מהם לקנות מניות של החברה מבלי שהצליחו אפילו להגות את שמה, ועוד מיני תגובות שציירו תמונה של אלפי משקיעים ששמו את כספם על קרן הצבי. חומר למחשבה לפעם הבאה שבה ידרוש מישהו לצנזר את הטוקבקים באינטרנט.
תומר גנון הוא עיתונאי ב"גלובס"
גיליון 68, יוני 2007