פרידה מן ה"עין השביעית" על נייר מזמינה מבט אל התקשורת ומחשבה על הסיכויים והקשיים העומדים בפני "העין השביעית" האינטרנטית.
אחת הדרכים לעקוב אחר התקשורת היא לבחון את התפקוד שלה בנושא שבו יש לכותב התמצאות מקצועית. בחרתי להציץ בסיקור של "ידיעות אחרונות" ושל "הארץ" נושאי משפט. הצצתי ונפגעתי. במחלוקת העקרונית הקשה סביב הצעותיו של שר המשפטים, פרופ' דניאל פרידמן, הנוגעות לבתי־המשפט, מתפקד "ידיעות אחרונות", בדרך־כלל, כידו הארוכה של השר. אין זה תפקידו של כלי תקשורת, ובמיוחד כלי תקשורת עתיר קוראים, להגיש שירותים לגורם שלטוני, ולהפוך את עצמו לפלטפורמה עיוורת ובלתי ביקורתית לאג'נדה שלטונית. כלי תקשורת הנוהג כך מועל בשליחותו הציבורית. מתעוררת תהייה חמורה: האם אבד ל"ידיעות אחרונות" המצפן המקצועי? האם מדובר בכשל חלקי או במגמה כללית, שעלולה להפוך את העיתון למעניין כמעט רק כאמצעי לייצוג תפיסת העולם של הממשלה על המצוי והרצוי?
דניאל פרידמן. "ידיעות אחרונות" מתפקד כידו הארוכה
אני כותב דברים אלה לא משום שהקו של "ידיעות אחרונות" בנושא זה מנוגד להשקפתי, אלא משום שחייב להיות גבול למידת ההשתעבדות של כלי תקשורת לגוף שלטוני. העובדה שקל ונוח, וגם משופע ביתרונות, להפוך לשופרו של השלטון, היא הנותנת שחייב להיעשות מאמץ מודע ומושכל שלא ליפול לתוך מלכודת הדבש הזו.
הטיפול של "הארץ" בנושאי משפט שונה לחלוטין לטובה, ומצוי בתחום של עבודה עיתונאית מקצועית. עם זאת, גם כאן יש על מה להלין. אתייחס לשתי דוגמאות ממדור מאמרי המערכת, שמהם עשויות להיות לקורא, ויש לי, ציפיות מיוחדות, שכן הם אמורים לשקף את התבונה הקולקטיבית של העיתון.
במאמר מערכת מיום 25.10.2007 נטען כי אילו היתה מאומצת הצעת חוקה לישראל, היה מנוע בג"ץ מהתערבות כלפי הרבנות הראשית בנושא השמיטה. מכאן - כך המאמר - הוכחה שמהלך חוקתי כזה "ישבש את האפשרות לנהל חיים אזרחיים מודרניים במדינה". הצעת החוקה היחידה המוכרת לי שיש בה הגבלה על שפיטות חוקתית היא זו של המכון הישראלי לדמוקרטיה והיא מוכרת לי היטב בתוקף היותי אחד מכותביה. יש בה אכן הצעה למנוע פסילת חוקים שיפוטית בנושאים אחדים בתחום של דת ומדינה, אך אין היא מגבילה את הביקורת השיפוטית הבג"צית על כלל הגופים הפועלים לפי דין, וביניהם בתי־הדין הרבניים והרבנות הראשית. מכאן יוצא שמאמר המערכת טועה ומטעה. אני מניח שאם היתה קודמת לכתיבת המאמר קריאת ההצעה שאליה הוא מתייחס, לא היה המאמר נכתב.
האם זו ציפיית יתר מעיתון כלשהו, ומ"הארץ" על אחת כמה וכמה?
מאמר המערכת של "הארץ" מיום 7.11.2007 התייצב חד־משמעית לטובת בחירתו של עורך־דין יהודה ויינשטיין לכהונת פרקליט המדינה. זאת מן הטעם שהוא בא מן השוק הפרטי ומחוץ למערכת הפעילה של פרקליטות המדינה. אינני מכיר כלל את עורך־הדין ויינשטיין ואינני יכול לשלול את האפשרות שהוא היה המועמד העדיף לתפקיד. זאת בדיוק באותה מידה שאפשרות זו קיימת עקרונית ביחס לכל אחד מן המועמדים האחרים. מה שלא ברור הוא מנין נטלה מערכת "הארץ" את היומרה לנקוט עמדה נחרצת לטובת אחד המועמדים? מה היה אופי הבדיקות שערכה לגבי המועמדים כולם, שהצדיק את המסקנה שאליה הגיעה ואשר עומד גם בחובת ההגינות כלפי המועמדים האחרים? שהרי אין זה סביר ששיקול אחד - היותו חיצוני למערכת - יהיה שיקול הגובר על כל השיקולים האחרים, וביניהם מנהיגות, יכולת ניהול של מערכת גדולה, מקצוענות, יושרה אישית, ראייה רחבה בנושאי אכיפת החוק, התמצאות טובה גם בנושא הבג"צי ועוד. לפי המאמר מדובר במועמד "המכיר היטב תיקים פליליים ומן הסתם חדור בהשקפה האנגלית, שתפקיד הפרקליטות 'לתבוע, לא לרדוף'". האם לא ניתן לומר אותם דברים על שאר המועמדים? מה גם שאין הסבר במאמר לשאלה מדוע החיצוניות היא שיקול כבד משקל.
המאמר מתייחס לצורך ברענון מערכת הפרקליטות ולרוח חדשה שיוכל איש חיצוני להנהיג, אך אין בו הסבר לטיבו של "הישן" שאותו ראוי לחדש. האם הפרקליטות לוקה בתרבות הארגונית שלה באופן שהיא זקוקה לגואל מבחוץ? אם כן, זהו שיקול חשוב המצדיק מינויו של אדם חיצוני, אך את זאת צריך לטעון ולהוכיח. אין על כך מלה במאמר. האם וידאה מערכת "הארץ" שהסניגור ויינשטיין מסוגל להחליף "דיסקט" ולאמץ לעצמו נקודת מבט של תובע, שבלעדיה אין הוא יכול לתפקד כהלכה כראש התביעה הכללית? האם וידאה שאין הוא משתייך לאלה הסבורים כי אין להתאמץ באיתור וגילוי של שחיתות שלטונית, ושמינויו לא יהיה בבחינת העמדת "סוס טרויאני" בראש התביעה הכללית? ללא תשובות חיוביות לשאלות אלה, המלצת העיתון היא מעשה תמוה.
הדוגמאות הללו נועדו להמחיש עד כמה חיוני תפקידה של הביקורת על התקשורת. יתר על כן, אין לה כלל תחליף סביר. ברור כי השפעת הביקורת על המתרחש בשדה התקשורת היא עניין מורכב, אולם אין סיבה טובה להניח שהביקורת היא נטולת ערך. היתרון העיקרי של "העין השביעית" הכתובה היה בביקורת שהתאפיינה בפרספקטיבה ובעומק יחסי. חסרונה היה בכך שבעת שהביקורת התפרסמה היא התייחסה למה שכבר לא היה אקטואלי ואיבד לא מעט מן הרלבנטיות שלו. המתכונת של "העין השביעית" אפשרה לבקר רק חלק קטן מאוד ממה שנעשה בתקשורת.
במדיה האינטרנטית המצב הפוך מבחינות אלו. היא מאפשרת להפוך את העין הביקורתית לעין שיכולת הגילוי והחדירה שלה אינטנסיבית הרבה יותר; היא מאפשרת להפוך את הביקורת לסמיכה הרבה יותר. גם האקטואליות והרלבנטיות מגבירים מאוד את האפקטיביות. ככל שלביקורת יש גם ערך מרתיע או משפיע לפני מעשה - הערך הזה מתחזק עם הגברת האפקטיביות. האופי האינטראקטיבי של האינטרנט מאפשר עירוב ושילוב של הרבה יותר מן העוסקים בתקשורת, וגם של צרכני התקשורת, בתהליך של ביקורת עצמית וביקורת של אחרים. מעורבות כזו תחזק את הדבר שבו לוקה התקשורת יותר מכל - יסוד האחריות. הדרך העיקרית להגביר את האתיקה והמקצועיות בתחום שחייב להיות חופשי מהתערבות שלטונית היא באמצעות קהילה המבקרת את עצמה, בענייניות ומתוך מגמה כללית של רצון לשפר ולתקן.
המעבר לאינטרנט אינו נטול קשיים וסיכונים. האתגר הלא פשוט שיעמוד בפני "העין השביעית" יהיה לשמור על רמה, להיות מסוגל לביקורת ברמה גבוהה גם תוך פרק זמן קצר וללא פרספקטיבה, ובלי לגרום לזילות הביקורת. הכמות עלולה לגרוע מן האיכות ומן החשיבות.
לא ברור גם בשעה זו כיצד יטופלו סוגיות יסוד המחייבות טיפול נרחב, כמו היחס של התקשורת לבעלי הון במציאות שבה כוחם אינו פחות מזה של הפוליטיקאים, קני־המידה לאחריות ציבורית שמעבר לאחריות המשפטית (אתגר שהתקשורת מתקשה בו מאוד) ועוד. ומה יהיה על תחקירי עומק הדורשים פרספקטיבה? אפשר שלא יהיה מנוס מלקיים לצדה של "העין השביעית" האינטרנטית גם במה מודפסת (אולי שנתון) שתוכל להשלים את החסרים האמורים. שלום ליוצאת; ברוכה הבאה לנכנסת.
מרדכי קרמניצר הוא פרופסור בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ועמית מחקר בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה
גיליון 70, ינואר 2008