הסקופ מת
יש היום בישראל, מישהו עשה לי חשבון, כ־1,500 מוקדי תקשורת העוסקים בחדשות ואקטואליה. מהו מוקד תקשורת לצורך ענייננו? עיתון או מקומון - בסופי־שבוע מופצים ברחבי הארץ כ־500 מקומונים, שבועון או ירחון, אתר אינטרנט, תחנת רדיו או ערוץ טלוויזיה, המדווחים חדשות ועוסקים בנושאים שעל סדר־היום, עבור מסה קריטית של צרכנים.
בעידן הנחשולי הגועש הזה, הסמבטיוני, כולנו, סליחה על הביטוי, משתינים לאוקיינוס. אחד הנפגעים מהמערבולת הזו הוא "הסקופ". שוב אין לדעת מי פרסם ראשון, מה בדיוק פורסם ומתי. האמת שגם כבר לא כל־כך חשוב מי ומתי.
למרות שערוצי הטלוויזיה מרבים להשתמש במלבן האדום, "פרסום ראשון" או "בלעדי", והעיתונים מפריזים בשימוש בכוכב הצהוב - הסקופ בנוסחו הישן והמוכר עבר מן העולם. מרגע שבו מתפרסמת ידיעה, ברדיו למשל או בטלוויזיה, עד שהיא מנצנצת באינטרנט, עוברות משהו בין שתיים לחמש דקות. לא הרבה יותר מכך.
ערב אחד פרסמנו בחדשות ערוץ 2 את סיפור המשבר בין הפנטגון למשרד הביטחון הישראלי בשל איזו שארית־עסקה, או ספק שארית־עסקה, של מערכת הביטחון עם סין, ואת דבר החרם שהטילו האמריקאים על משרד הביטחון ועל מי ששימש אז מנכ"ל המשרד, מר עמוס ירון.
דקות ספורות אחר־כך נצנצה הידיעה באתרי האינטרנט. פחות משעה אחר־כך היא שודרה במהדורות החדשות בתחנות הרדיו הממלכתיות והפרטיות. "מבט" של הערוץ הראשון פתח בשעה תשע את המהדורה שלו עם הידיעה, תוך מתן קרדיט, עם הרחבה ועם פרטים נוספים שלא ידענו. בבוקר כיכבה הידיעה כמובן בהרחבה בכל העיתונים.
למען הגילוי הנאות: בעקבות הידיעה, ליתר דיוק בגין פרט ששרבבנו לידיעת ההמשך למחרת, הועמדנו למשפט הצנזורה והפסדנו במשפט.
כעבור שבועות אחדים אני יושב לשיחה בעניינים אחרים לגמרי עם איש ציבור, שהיה בעבר איש צבא, והוא נוזף בי על פרסום הידיעה. למה צריך היה לפרסם זאת, הוא אומר זעוף וכעוס, זה סיפור שהתרחש לפני חודשיים ועמדנו לסיים אותו עם האמריקאים בשקט. אלמלא הפרסום המופקר הזה, חסר האחריות, העניין היה נסגר. איזה נזק אתם גורמים שם בתקשורת, איזה נזק!
ביצעתי תנועת מעבר מהגנה להתקפה בניסיון לסנגר על הפרסום. רציתי לומר שהוא טועה, שאני לא חושב כמוהו ולנמק מדוע. הספקתי רק לומר, אני לא... והוא קטע אותי ואמר, אני יודע, אני יודע שאתה לא היית מפרסם דבר כזה. אתה אדם אחראי.
לרגע רווח לי. המתקפה השוצפת לא כוונה אפוא אלי אישית אלא אלי כנציג התקשורת באותה שיחה. ברגע הבא הרהרתי מה קרה לסיפור הבלעדי, הרהור נוסטלגי על מותו של הסקופ בעידן התקשורת הרב־זרועית.
בן־שיחי לא צפה בערב ההוא בחדשות ערוץ 2 וכנראה גם לא האזין למהדורה המשודרת במקביל בגלי־צה"ל. הוא בטח קרא על זה בלילה באינטרנט או למחרת בעיתון, כך שלא היה לו מושג מי, מה והיכן זה נחשף.
במצב דברים שכזה צריך, אולי, לחדול מן המאמץ העיקרי להיות הכי ראשון ולהמיר אותו במאמץ אחר: להיות הכי מדויק וכוללני ומקיף. אם הראשוניות היא קורבן של הרב־ערוציות, הרי שהדייקנות וההיקפיות אמורים להיות התחליף.
איור: רות גוילי
הגוונים נמחקו
פרשת הנשיא משה קצב היתה אחת הפרשות העסיסיות, בוודאי הסקסיות, של השנים האחרונות. ראשיתה עם אל"ף אחת, המשכה בעשר נשים, גם לפי מניין התקשורת וגם לפי חשבונו של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, וסופה כמעט בלי אף אל"ף.
במהלך החקירה זלגו אלי פרטים שונים, מגוונים וסותרים, בין היתר שצצו בעיות עם המתלוננת הראשית. למשל, שהיא המליצה לחוקרים על חברות שהיו עדות שמיעה למצוקתה ולדכאונה, בעוד שהחברות עצמן העידו את ההפך הגמור - שהיא שמחה ואף התגאתה באוזניהן ברומן ההישגי שלה עם נשיא המדינה. ועוד שמעתי שבאחת החקירות הטיח בה אחד החוקרים, "נמאס לנו כבר מההגזמות שלך", ועוד מיני זליגות שכאלה. כל אותה עת דיווחו אמצעי תקשורת שונים על כליאה מתמשכת, אינוסים אלימים ושפחות מין. בדיווחים ובפרשנויות נתתי לפרטי המידע הסותרים ביטוי מעודן. ניסיתי לתת לפרשה כולה גוון נוסף והרכב צבעים שיש בו יותר מאשר שחור ולבן. בתגובה קיבלתי פה ושם נזיפות על שאינני מגלה אמפתיה למתלוננת (משל עיתונות היא עבודה סוציאלית ולא עבודת ליקוט עובדות וניתוחן). אפילו במערכת שלי, בחדשות ערוץ 2, היו אומרים לי, אתה מקטין את הסיפור, אתה מקטין את הסיפור שלנו, את הסיפור של עצמך. כלומר, אם אנחנו חשפנו את הפרשה ולכן הסיפור הוא "שלנו", מצווה עלינו לבטל ניואנסים, למחוק גוונים, לדאוג שיהיה לו הפי־אנד, סוף טוב - שנשיא המדינה יגמור בבית־סוהר או לפחות בבית־משפט.
השאלה כיצד הסתחררה הצמרת המשפטית ונסקה לטיוטת כתב־אישום שראשה בשמים, ולאחר מכן נאלצה לנחות על הקרקע עם עסקת טיעון פריכה ולהתרסק, זו שאלה אחרת שמצדיקה דיון אחר. לענייננו - לימים, כאשר קראתי חומרי חקירה, השכלתי במשהו. זה שהיו כתבים שכיסו את הפרשה מנקודת המבט של יועצי תקשורת של המתלוננות, היה ידוע. כן, יועצי תקשורת למתלוננות, יש ביזנס כזה. או כתבים שעשו זאת מהזווית של יועצי התקשורת של הנשיא החשוד. גם זה ניכר והיה ידוע. אבל מחומרי החקירה התברר גם, שהיו כתבים שהיו יושבים עם מתלוננת זו או אחרת ומאיצים וממריצים אותן איך וכיצד להעיד במשטרה. עד כאן לא נורא, אפשר לראות בזה סוג של אזרחות אקטיבית. הבעיה היא שאחר־כך הם היו מדווחים כאילו זה מצב הדברים, כאילו זו תמונת המצב. הם האמינו כנראה שהנשים משקפות בחקירות בדיוק את מה שאמרו בשיחות. בלי להביא בחשבון שחקירה במשטרה איננה זהה לקיטור בשיחת רקע. שחקירה במשטרה איננה מהלך ליניארי, אלא התרחשות שיש בה גורמים נוספים, פיתולים לא צפויים ותשומות חיצוניות.
הדימוי חי
בערב קיץ אחד בשנת 2004, סגר כזכור היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז את התיק שנודע בכינוי "האי היווני". הוא ערך מסיבת־עיתונאים ואחריה הסתגר עם כתבים לענייני משפט, פרשנים ובעלי טורים והוסיף שם פרטים ועוד אי־אלו אמירות. לא נכחתי בתדרוך, הייתי באותה שעה בשידור באולפן. כשהגיעו הפרטים הראשונים מהתדרוך, צדה גם את אוזני, כמובן, אמירתו המהדהדת בדבר המדיניות המגונה, או התרבות המגונה, שמצא בפרקליטות ושהגדיר "סימון מטרות וגיוס עמדות". כדי לא להשאיר את צופי ערוץ 2 מבולבלים ותועים בסבך אמירה עמומה, תרגמתי להם את המונח "סימון מטרות".
בחרתי במונח הכי קרוב שעלה על דעתי והכי עממי ושווה לכל נפש: "תפירת תיקים". למען האמת, "סימון מטרות" ו"תפירת תיקים" אינם מונחים זהים לחלוטין, אינם כאחים בדם, אך הם בהחלט קרובי משפחה מדרגה ראשונה. גם אם התרגום לא היה מזכה אותי בפרס השנתי של איגוד המתרגמים, הוא היה נאמן ואותנטי. מאותו רגע, במהלך הערב, למחרת, וכמובן בימים הבאים נישא המונח "תפירת תיקים" בפי כל, כשהוא מיוחס באופן ישיר ובלעדי למני מזוז. היועץ המשפטי מזוז, מצדו, לא פסק להתגונן ולהישבע שהוא מעולם לא נקט את המינוח "תפירת תיקים", אך ללא הועיל. אתה אמרת, הטיחו בו, כן, אתה אמרת. היו רבים שאמרו, אתה אמרת ואתה צודק, אל תיסוג, אל תשתפן! ואחרים שאמרו, כן, אתה אמרת ואתה טועה ומטעה וגורם עוול נורא לפרקליטות לדורותיה!
ראיתי אותו במצוקתו הנמשכת, נואש וקרוע, והרמתי לו טלפון להסביר את מקור הטעות בפער הצר שבין מקרא לתרגום. על שיחתנו זו סיפר מזוז בכנס פרקליטים באילת והדברים דווחו בעיתון הכלכלי "גלובס" בערב 6.8.04 מאת הכתבת לענייני משפט דאז עינת ברקוביץ: "לפני כשלושה שבועות התקשר אלי עיתונאי מאוד בכיר ואמר שמטרת פנייתו היא מעין־התנצלות על כך שהוא אחראי למונח שיוחס לי בתקשורת, של האשמה כביכול בתפירת תיקים, מונח שבו מעולם לא השתמשתי!".
ה"מעין־התנצלות" היתה כמובן בקשת סליחה קלילה, מבודחת משהו, אך באותה שיחה אמרתי לו גם כמה מלים על ההבדל הדק והמכריע בין אירוע להשתקפות, בין מציאות לדימוי, על כך שאנחנו חיים, לצערנו, בעידן שבו אמנם חשוב מה נאמר בתדרוך, אבל הרבה יותר חשוב מה נאמר בטלוויזיה.
דרושים: קוראים וכותבים
העיתונות הכתובה, המודפסת, היתה ונשארה, בעיני לפחות, מלכת הקרב. לא במובן של כלי תקשורת מרכזי, עיקרי, אמצעי המכריע היום דעת־קהל - אלא כמבחן אמיתי, כנייר לקמוס, לכישורים עיתונאיים ובעיקר כבסיס להכשרה מקצועית. צאו וראו את מקור הצמיחה של אנשים שעובדים ברדיו, בטלוויזיה או באינטרנט ותיווכחו שילידי העיתונות הכתובה הביאו עימם רמה אחרת של יכולת איסוף, הערכה ובמיוחד ביטוי וניסוח.
בישראל, ואולי לא רק בישראל, מתערבבת עיתונות עם תקשורת ללא הכר כמו שקשוקה. תעשיית העובדות ותעשיית הבדיות מתמזגות בחדווה. שימו לב לפרט קטן וצדדי - מה קרה למונח "טאלנט". אני מתנצל, אפשר שהפאק הוא אצלי, אבל עד שבאתי לטלוויזיה הייתי משוכנע, ש"טאלנט" הוא מישהו שיש לו ידע יוצא דופן או שיש לו שכל. בטלוויזיה למדתי ש"טאלנט" הוא מישהו שיש לו סוכן.
את המונח הקומי הזה היטיב להגדיר העיתונאי דורון רוזנבלום. טאלנט, כתב פעם רוזנבלום, הוא מי שיש לו הכישור לקבל תוכנית בערוץ 2 בלי אף כישור!
העיתונות המודפסת, המצויה בנסיגה מסחרית בעולם כולו, נתקלת בעת האחרונה, גם בארץ, בדגם של אופניים עם מנוע עזר: עיתונים המחולקים חינם. בשורה התחתונה, התופעה מבורכת. ככל שיהיו יותר עיתונים, כך אתה רוצה להאמין, יהיו גם יותר כותבים ויותר קוראים ועוד מידע, ועוד דעה, ועוד תמונה - ומה רע, יפרחו להם אלף פרחים.
עיתונים בכלל, בעידן תקשורתי גדוש ודחוס, ועיתונים רזים בפרט מחייבים כתיבה ממושמעת, מתומצתת, קריסטלית. אלא שמאוד לא פשוט למצוא או להמציא כותבים. עיתונאים רבים הרי לא יודעים הרבה יותר מהקוראים ומהצופים שלהם וגם כושרם להתנסח אינו משוכלל מזה של כותבי מכתבים למערכת וטוקבקיסטים. לעת צרה ניתן, כמובן, למלא את החלל באיורים, בתרשימים, בתמונות. איך אמר פעם עורך בכיר לאחד מכותביו? טובה תמונה מאלף מלים, ובמקרה שלך גם מאלפיים...
בכל מקרה, בעוד שהעיתונים המשולמים בעולם כולו קמלים ונוטים לנבול, עיתוני החינם צצים כפורחים. האם הם גם נקראים? זו כבר שאלה אחרת. אב־הטיפוס הראשון הופיע לפני כתריסר שנים בשטוקהולם, שבדיה, ותוך עשור הם פרו ורבו ברחבי אירופה וארצות־הברית.
בעולם המערבי, שתקשורתית ישראל היא חלק ממנו, שבו היחס בין קריאת עיתונים לגלישה באינטרנט אצל צעירים מתחת לגיל ארבעים הוא אחד לשלושה לטובת האינטרנט, מאיר עיניים ומחמם את הלב לראות שישנם בעלי ממון שלא איבדו תקווה - יהיו מניעיהם אשר יהיו, פוליטיים־כלכליים, פוליטיים־מיסיונריים, נקמניים או אחרים.
ראיתי בלונדון, בקרנות רחוב, שתדלנים שכירים מנסים לדחוף לעוברים ושבים את ה"לונדון פייפר" או את ה"לונדון לייט" בהצלחה חלקית מאוד. עיתוני הרכבת התחתית הם סיפור שונה, אלא שכאן, בשעה ששורות אלו נכתבות, אין עדיין רכבת תחתית.
אני מעלעל בעיתוני החינם המחולקים באחרונה בארץ. התופעה, לפחות בעיני, כאמור, מרנינה. מעיבות עליה רק שתי בעיות קטנות, כמעט שוליות: אין כותבים ואין קוראים. חוץ מזה מרקיז, או מו"ל, הכל בסדר.
אמנון אברמוביץ' הוא כתב ופרשן חדשות ערוץ 2 וכותב טורים לעיתון "גלובס"
גיליון 70, ינואר 2008