ונתחיל בסוף: אם רשות השידור יקרה למישהו – ואני מרשה לעצמי לומר בלי להרחיב בנימוקים שהיא יקרה מאוד לדמוקרטיה, לחופש הביטוי, לחופש היצירה, לשורה של סקטורים באוכלוסייה הישראלית היהודית והערבית – אני הייתי מציעה לנסות לקרוא למשה גביש לדגל ולבקש ממנו – להתחנן לפניו – שיסכים לבוא ולנסות להשלים את המהלך של הבראת הרשות.
בשלב הזה, וכפי שיתואר להלן – יש רק אדם אחד שיכול, אולי, להחזיר את משה גביש לתפקיד, וזה הוא ראש הממשלה.
רשות השידור מהי? רשות השידור היא הגוף האחראי על הפקת ושידור השידורים הציבוריים בישראל, בערוץ הראשון ובערוץ 33 בטלוויזיה, וכן בשורה של תחנות רדיו ארציות: א', ב', ג', ד' [ערבית], קול המוזיקה ועוד.
מדוע צריך שידור ציבורי? בשאלה הזו מתחבטות מדינות נאורות רבות, מאז שהפיתוח הטכנולוגי איפשר שמים פתוחים וריבוי ערוצים הנקלטים בכל מקום ובזול יחסית. עם זאת, יש עדיין חשיבות עקרונית גדולה לקיום שידור ציבורי:
שיהיה משוחרר מהשפעות של בעלי הון ובעלי אינטרסים כלכליים אחרים (ובלבד שיוכל להיות משוחרר מנגד גם מהשפעות פוליטיות).
שיהיה בעל תו איכות גבוה ולא רק בעל שיקולים מסחריים, וייתן מענה לשוחרי תכנים מסוגה עלית (סרטי קולנוע, דרמות, סרטים דוקומנטריים איכותיים).
שייתן שירות ושידורים לקהלים שאינם קהליו הקלאסיים של השידור המסחרי, שהוא מוטה צעירים ומוטה אוכלוסייה מבוססת מבחינה סוציו-אקונומית. כלומר, שידור שייתן מענה למבוגרים, למיעוטים שונים כגון האוכלוסייה הערבית, האוכלוסייה הדוברת רוסית ואחרים.
גם מוסדות האיחוד האירופי שנדרשו לשאלה זו כמה פעמים שבו והכריעו בדבר חשיבות השידור הציבורי.
חולשת השידור הציבורי: בישראל, כמו גם במדינות אחרות שבהן קיים שידור ציבורי, סובל המוסד הזה מבעיה מבנית המתבטאת בכך שהוא גם המפיק והמשדר, וגם הגוף המסדיר והמפקח, כלומר הוא קובע את המדיניות ואת ההסדרה הפנימית, וגם מבצע וגם אמור לפקח על עצמו. וכמובן, עוד לא נולד מי שיפקח על עצמו ביעילות.
התוצאה, אחרי עשרות שנות התנהלות, היא גוף מנופח בעובדים (קרוב ל-2,000), עתיר ועדי עובדים (למעלה מעשרה), עתיר הסכמי עבודה מעוותים ובזבזניים אך חוקיים ומחייבים, מפוזר על פני שלל אתרים פיזיים בירושלים ובכל הארץ, מיושן ומרובה כפילויות מבחינות רבות – טכנית, מבנית ואחרות.
נוסף לכך, העובדה שהחוק קובע כי ראש הממשלה יקבע מיהו "השר הממונה" על רשות השידור הביאה לכך שרשות השידור ניתנה כאתנן פוליטי לשרים שונים ומתחלפים ושימשה כר להשפעות פוליטיות ולמינויים פוליטיים.
גם עיוותים בהוראות חוק רשות השידור, שהסדיר את הגופים המנהלים אותה, תרמו את חלקם לקשיים הפוקדים את הרשות. במקום למנות לרשות השידור הנהלה או דירקטוריון, קבע החוק מנגנון מסובך: מליאה בת 31 חברים (רובם ככולם מינויים של שרים), מתוכה "נבחרת" של שבעה חברים המכהנת כ"ועד מנהל", שעימם נמנה יו"ר הרשות. כן קבע החוק מינוי מנכ"ל. אלא שבניגוד לגופים רגילים, המנכ"ל של רשות השידור אינו מתמנה על-ידי גופי ההנהלה שמעליו, אלא מוצנח לתפקידו על-ידי השר הממונה.
החוק אינו מבהיר את הכפיפויות ואינו מבהיר את חלוקת הסמכויות בין הגופים השונים והמשונים. תוצאת ההתנהלות הזו: עשורים של מלחמות יהודים בין המנכ"ל ובין היו"ר, בין המליאה ובין הוועד המנהל. היו שנים שנדמה היה כי 80% מהאנרגיה של רשות השידור מופנית לקטטות פנימיות שכאלה, וכמה וכמה בג"צים עסקו בשאלת הסמכויות והריבים האלה.
הכסף: לא מניתי את כל חולשות רשות השידור והרעות החולות שלה, אבל כמו בכל משפחה, הצרות האמיתיות התחילו כשהכסף נגמר. והכסף נגמר, בהחלטה אחת שקטה של ביבי נתניהו בתפקידו כשר האוצר.
במסגרת הגזירות המתוקשרות של אותה קדנציה נכללה גזירה אחת שעברה בשקט מוחלט, והיא הפחתת שיעור אגרת רשות השידור ב-5% מדי שנה, בלי הגבלת זמן. משמעות הדברים בסופו של חשבון היתה אמורה להיות ביטולה המלא של האגרה וסגירת רשות השידור. לא נכביר מלים על העובדה שבהחלטה טכנית של שר האוצר גולמה למעשה החלטה על סגירת השידור הציבורי בישראל, בלי שאיש נתן דעתו, דן, השמיע את קולו או החליט החלטה ערכית כלשהי.
העובדה היא שעד שהדברים התבהרו הצליחה האגרה לקטון בשיעור של כ-40%, ואז נגמר הכסף.
התקציב כמובן לא חוסל לחלוטין, אלא שהוא חדל מלהספיק לממן את הספינה הכבדה שנקראת רשות השידור. העלויות הקבועות של שכר, אחזקת כל המבנים והשטחים הרבים ברחבי המדינה וההוצאות האחרות לא כוסו עוד במלואם.
ראשונים לשאת במחיר היו הציוד, שהפך מיום ליום מיושן ובלתי מתפקד, וכן הפקות התכנים של רשות השידור. התוצאה היתה קריסה מתמשכת של המסך הטלוויזיוני, והצטמצמות בשטחי הקליטה של שידורי הרדיו והטלוויזיה במשדרים קרקעיים של רשות השידור.
"תוכניות הבראה": דורות של מנהלים מונו כדי "להבריא" את רשות השידור. מה שיצא מהמינויים האלה היו בעיקר שורה מרשימה של "דו"חות רשות השידור". חלקם נקראים כשירה צרופה, ונצטט רק את דבריו הציוריים של דו"ח לבני, בעמ' 4:
"...מלחמות הכוח האינסופיות, ההכשלה ההדדית, הרצון הרע, חוסר הפרגון, הרכילות וההשמצות, שהפכו פעמים את הרשות למקום שאין בו אפשרות לעבודה עניינית, והמציע אורח חיים דוחה ואכזרי ועלוב".
הבראה לא צמחה אף לא מאחד מהדו"חות האלה או מכותביהם. יתרה מזו, התחושה שהשתרשה בציבור, ברשות השידור ובצמרת הפוליטית גם יחד היתה שאין לרשות השידור תקומה ולא ניתן להבריא אותה באמת.
משה גביש: ואז, אם תסלחו לי על ההתפעלות, מונה לתפקיד יו"ר רשות השידור משה גביש. מאחר שזכיתי לשמש משנה ליו"ר רשות השידור, אומר כי זה היה שיעור מרתק בניהול. היה ברור מלכתחילה כי לא ייכתב ולא יפורסם "דו"ח משה גביש על רשות השידור", אבל זו היתה הפעם הראשונה שהשתררה תחושה כי יש תקווה למוסד הזה.
בעבודה סביב השעון, בנחישות ובתקיפות, ובפעולה מתודית, התקדם גביש צעד-צעד לבניית תוכנית הבראה שאינה מתוארת בלשון גבוהה, אך היא מגובה בחברת ייעוץ מקצועית, בחישובים בטבלאות אקסל ובתוכנית עבודה בעלת שלבים ברורים, כאשר השותפים החיצוניים והפנימיים לתוכנית ידועים ומצויים בקשר מתמיד עם משה גביש ומדווחים על פרטי התוכנית.
המכשלה העצובה היתה ועדי העובדים. הם חזרו והבהירו לגביש ולהנהלה כי "מה שהיה הוא שיהיה" ו"עוד לא נולד מי שיפטר עובדים ברשות השידור". המשא-ומתן עם הוועדים אופיין, כצפוי, בגרירת רגליים ובדרישות בלתי סבירות. בסופו של דבר הם ונציגיהם באיגודי העובדים התכנסו לקראת הסכמות, אך אטיות המו"מ היתה בעוכריהם.
בשלהי ימיה של הממשלה הקודמת הגיעה הנהלת רשות השידור בהנהגת משה גביש למצב שבו פרטי תוכנית ההבראה סוכמו, ועיקריהם כללו את המרכיבים הבאים:
פיטורים של כמה מאות עובדים שזהות רובם היתה ידועה, בתוכנית פרישה בעלת תנאים אטרקטיביים (שכן אחד העיוותים שמנעו פרישת עובדים היה שחלק נכבד משכרם לא הוכר כרכיב פנסיוני, וכך בפרישה לא היו מקבלים פנסיה סבירה).
שינוי מבני וייעול מבנה הרשות.
החלפת כל הסכמי העבודה של הוועדים והסקטורים השונים בהסכם עבודה אחיד וסביר (זו היתה אולי ההסכמה החשובה והחיונית ביותר להבראה).
הקמת מבנה מרוכז של רשות השידור בשטח שערי-צדק הישן בירושלים, שלתוכו ירוכזו כל המבנים הנוכחיים שפעילות רשות השידור מפוזרת ביניהם.
הלוואות בנקאיות למימון הבנייה, לחידוש ההצטיידות ולתוכנית הפרישה.
השקעה מסיבית בתוכני טלוויזיה ורדיו – מטרתה הראשית של רשות השידור וההצדקה לקיומה.
גיבוי משרד האוצר לתוכנית כולה.
בעמל ויגע נחתמו שני חוזים ראשונים מתוך ארבעה, והשניים האחרים היו צפויים להיחתם ביולי 2009.
ואז התחלפה הממשלה. ביבי נתניהו מונה לראש הממשלה, וממשלה בת עשרות שרים הוקמה, ושר צעיר בשם יולי אדלשטיין מונה כאחראי לתיק רשות השידור.
מיד לאחר מכן החלו אנשים לא מעטים להכריז כי השר אדלשטיין הציע להם להחליף את משה גביש בתפקיד יו"ר רשות השידור. משה גביש ראה כי אינו מקבל כל גיבוי, בחר להתפטר והסוף ידוע:
לא מונה יו"ר חדש; לא מונתה מליאה חדשה; המנכ"ל הקיים – שלא הוביל את הרפורמה מלכתחילה, ולא יכול היה להוביל אותה עקב מורכבותה החשבונאית, המשפטית, הבנקאית והפוליטית – לא יכול היה להשלים אותה עתה, וציפייה כזו ממנו היתה בלתי סבירה ובלתי הוגנת.
הרשות המשיכה להסתובב כגוף בלי ראש, ובסופו של דבר גם השר אדלשטין – שלא תרם דבר לרשות השידור, אלא רק הנחית עליה את מכת המוות במקום להשלים את התהליך ולאפשר לו ולהסתיים בהצלחה – התפטר והפך להיסטוריה (למזלו, בלי שאיש בא איתו חשבון על התנהלותו המחפירה בכהונתו הקצרה).
לכל אדם יש תחליף: נכון, לכל אדם יש תחליף, אלא שברשות השידור, במצבה הנוכחי, יקשה מאוד למצוא מחליף למשה גביש.
ראשית, לוקח זמן ללמוד את רשות השידור, שהיא גוף נפתל ומורכב, מלא ב"ג'ינג'ים עם מפתחות" ופוליטיקה פנימית סבוכה מאוד ועתיר עובדים – אנשי תקשורת מתוחכמים ומיומנים.
שנית, יקשה למצוא מי שישקיע את מלוא זמנו בלי לקבל שכר. שלישית, קשה למצוא אדם בעל כישורים כה ייחודיים – רואה-חשבון, עורך-דין, נציב מס-הכנסה לשעבר, יו"ר בנק לשעבר, מי שניהל גופים שהיו בהם יחסי עבודה מורכבים כמו רשות השידור (יו"ר חברת חשמל לשעבר) ועוד כהנה וכהנה.
ואחרון חביב: לא ניתן למצוא מי שהגיע כל-כך רחוק בתוכנית הבראה ובקיא בכל פרטיה ויכול – אולי עדיין – להשלים אותה.
אם רשות השידור יקרה למישהו – ואני מרשה לעצמי לומר בלי להרחיב בנימוקים שהיא יקרה מאוד לדמוקרטיה, לחופש הביטוי, לחופש היצירה ולשורה של סקטורים באוכלוסייה הישראלית היהודית והערבית – אני הייתי מציעה לנסות לקרוא למשה גביש לדגל ולבקש ממנו – להתחנן לפניו – שיסכים לבוא ולנסות להשלים את המהלך של הבראת הרשות.
לאמונתי ומהיכרותי את הנסיבות, אולי פנייתו של ראש הממשלה תביא להסכמתו של גביש לחזור לתפקידו ולהשלים את המשימה ולהוכיח, אולי, שיש תיקון ויש מקום לרשות השידור.
כל אדם חדש שיגיע יזדקק לחודשים ארוכים מאוד ללימוד המצב, ורק אז להתחיל מהתחלה את הדרך הבלתי אפשרית להבראה או לסגירה. נסיון העבר מלמד שאיש לא התקרב לשלב שבו עמד משה גביש בעת שעזב את תפקידו.
דורית ענבר היא מנכ"ל הקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה – קרן התומכת בקולנוע ישראלי ובעיקר בקולנוע תיעודי ודרמה. כיהנה כמשנה ליו"ר רשות השידור וחברת הוועד המנהל והמליאה של רשות השידור בתקופת כהונתו של גביש. התפטרה עם התפטרותו של גביש