"שירה היתה נערה אמיצה; היא נרצחה בידי בן-עוולה מכיוון שהיא תמכה ברעיון פשוט – שכל אחד ואחת זכאים לחיות את חייהם בדרכם, בכבוד ובביטחון. הרוצח המתועב שדקר את שירה [...] ניסה לערער על הערכים היסודיים שעליהם מושתתת החברה שלנו: ערכי השוויון וזכויות הפרט שאותם אנו מקדשים".

אלו הם דברי הגינוי שנשא ראש הממשלה בנימין נתניהו בסרטון שפורסם בעמוד הפייסבוק שלו מיד לאחר פטירתה של שירה בנקי, הנערה שנדקרה על-ידי ישי שליסל במצעד הגאווה בירושלים. שעתיים קודם לכן פירסם שר החינוך נפתלי בנט גינוי אלגנטי משלו – פחות רשמי ויותר רגשי. הוא ציטט חלקים מ"שיר לשירה" – שמזוהה אצל רובנו עם קולה השבור והפגיע של קורין אלאל – וחתם אותו עם "סליחה שלא שמרנו עלייך".

קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, לקרוא את דבריו של שר החינוך ולפקפק בכנות כוונותיו. ובכל זאת, תגובות רבות שפורסמו ברשתות החברתיות העידו שחלקים גדולים באוכלוסייה התקשו לקבל את הגינויים המצוחצחים.

לגינוי, כפרקטיקה תקשורתית, יש תפקיד חברתי-תרבותי ברור: הוא נועד להרגיע את הרוחות ובעקיפין להשיב את הסדר על כנו, כמעט כמו מסיבת עיתונאים. תפקידה של מסיבת העיתונאים הוא טכני לכאורה – מסירת מידע לציבור. ועם זאת, על אף שהתפתחויות טכנולוגיות מאפשרות למסור לציבור מידע בדרכים זולות, פשוטות ומהירות, מסיבות העיתונאים לא נעלמו מהנוף.

הסיבה לכך פשוטה: מדובר בפרקטיקה טקסית שמאפשרת למנהיגים לרצות את הציבור ולענות על ציפיותיו. במידה מסוימת, תוכן הדברים חשוב פחות מהטקס עצמו וממשמעותו הסמלית. אלא שבניגוד למסיבת עיתונאים, הגינוי הוא עניין ערכי, כמעט אידיאולוגי, ואידיאולוגיה מגיעה עם צרות. כשהפער בין תוכן הגינוי לבין כוונת המגנה הוא גדול ובולט, הגינוי הופך מאמצעי לגיטימי להרגעת הרוחות לכלי ציני וחלול שמלבה אותן, וזה מה שהעיב על מצעד הגינויים התורן.

הגינוי של שר החינוך בנט הוא ציני וחלול משום שמפלגתו סיפקה לכנסת ולממשלה שורה של נבחרי ציבור שמובילים באדיקות הסתה פרועה נגד להט"ב. סגן יו"ר הכנסת בצלאל סמוטריץ', שהיה בעבר ממובילי "מצעד הבהמות" בירושלים, דבק בצירוף "מצעד התועבה" גם לאחר הרצח; שר החקלאות אורי אריאל הציע להימנע מגיוס הומואים ולסביות לצה"ל; ח"כ מוטי יוגב טען שהומואים זקוקים לרחמים, לא לעידוד. בנט עצמו הצהיר באופן מפורש על התנגדותו לנישואים גאים, ולמעשה – על התנגדותו לשוויון זכויות מלא לחברי הקהילה.

הגינוי של בנט הוא ציני וחלול משום שהפשטת אנשים מזכויותיהם הבסיסיות כמוה כהצהרה מפורשת שלפיה הם שווים פחות, וכשאדם שווה פחות – הפגיעה בו יכולה להפוך לגיטימית. כשנבחרי ציבור מגנים את הפגיעה באנשים שהם-עצמם שללו את זכויותיהם, הגינוי מתרוקן מתוכנו והאמון נסדק.

מימין לשמאל: סגן יו"ר הכנסת בצלאל סמוטריץ', שר החינוך נפתלי בנט וח"כ מוטי יוגב, הבית-היהודי (צילומים: אתר הכנסת)

גם ראש הממשלה – שהגן בדבריו על ערכי השוויון וזכויות הפרט ומיהר לשבח את שירה על תמיכתה ברעיון שלפיו כל אדם זכאי לחיות בדרכו, בכבוד ובביטחון – עושה כל שביכולתו כדי לרמוס את ערכי השוויון הללו ולמנוע מלהט"ב לחיות בדרכם, בכבוד ובביטחון. בשנותיו הרבות כראש ממשלה הוא נמנע מכל ניסיון לקדם את מעמדה החוקי של הקהילה ואף סיכל יוזמות מהסוג הזה. רק בחודש שעבר דחתה הכנסת את הצעת החוק לנישואים אזרחיים של זהבה גלאון (50 מול 39). נתניהו נכח והצביע נגד.

ההתייחסות לשליסל כ"מטורף בודד" כמוה כסירוב להביט במראה ולהתמודד עם הפצעים המדממים של החברה הישראלית. שליסל לא פעל בוואקום; הרעיונות הרצחניים שהתגבשו במוחו צמחו מתוך אווירה ציבורית הומופובית ומסיתה שמוביליה אינם בודדים קיצוניים, אלא נבחרי הציבור שלנו.

חברי-הכנסת של הבית-היהודי ממשיכים בגאווה את המסורת המפוקפקת של נסים זאב, שהציע "לטפל בהומואים כמו שמטפלים בשפעת העופות", ושל שלמה בניזרי, שקשר בין הומוסקסואליות לרעידות אדמה. אלא שבניגוד לחברי-הכנסת של ש"ס, בבית-היהודי השכילו לשכלל את מלאכת הגינוי, והם עושים זאת באלגנטיות.

השימוש ב"שיר לשירה" הוא לא יותר מאמצעי ציני וזול לתחזוק הדימוי הליברלי, הכמעט-חילוני, שזיכה את המפלגה בתמיכה רחבה ונועד להסוות תפיסת עולם אפלה שהתפרצה השבוע במלוא עוצמתה. גם שירה גפן, שעליה נכתב השיר במקור, מיהרה לבקר את השימוש הציני בשיר וכתבה ש"לא זו היתה כוונת המשורר".

ככלל, הסיקור התקשורתי של הרצח היה מאוזן ואחראי. רוב כלי התקשורת החילוניים תיארו את מעשיו של שליסל במונח הראוי להם – כפיגוע. אלא שאותם כלי תקשורת מיהרו לחבק את הגינויים החלולים, נמנעו מהדיון המתבקש בפער הצורם שקיים בינם לבין כוונותיהם האמיתיות של הפוליטיקאים ולא השכילו לקשור בין העדר זכויות לבין אלימות כלפי להט"ב.

את דברי הגינוי שלו חתם נתניהו באמירה מעודדת: "נעשה כל מה שצריך כדי להפיק את הלקחים, אבל הלקח החשוב ביותר הוא קבלת האחר גם כשהוא לא כמוך". מצד שני, יום אחד בלבד לאחר ששירה הובאה למנוחות, החליט נתניהו להעדר מדיון פגרה מיוחד שקיימה אתמול הכנסת בנושא פשעי שנאה. במליאה הריקה, שכללה בעיקר חברי אופוזיציה, נכח נציג אחד מהממשלה. כך מתחילה הפקת לקחים שבסופה אסון נוסף.

אבי מרציאנו הוא דוקטורנט בחוג לתקשורת של אוניברסיטת חיפה ומרצה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר