טרור וטרור נגדי

התקפה טרוריסטית שהתרחשה אתמול ומצטרפת לכמה התקפות קטלניות מהעת האחרונה מעמידה בפני העיתונים המוטים אתגר – כיצד ללהטט בין המחויבויות, האינטרסים הזרים והכורח לשאת חן. בשל התדמיות המזויפות שהם מתחזקים, "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" נתונים תמיד במלכוד 22 פוטנציאלי. "ישראל היום" עוטה כסות של עיתון ימין על אף שקיומו נועד לשרת מטרה פוליטית מצומצמת, ואילו "ידיעות אחרונות" עוטה כסות של עיתון המון עממי ופופולרי בעוד שקיומו נועד לשרת אינטרסים פרטיים משתנים.

אצל "ישראל היום" הדילמה העריכתית היא השתקפות הדילמה התדמיתית של ראש הממשלה בנימין נתניהו, המתמודד עם הצורך לרצות את קהל בוחריו מהימין הקשה ובו בזמן לשמור על תדמית שתהיה מקובלת על הקהל הממורכז יותר, מוסדות מדינה, אליטות ודעת קהל עולמית. ההתפרצות האלימה בדמות תקיפת המשפחה (ובמיוחד התינוק שנרצח, כרגיל בעולם הציני שמעצבת התקשורת) הערבית על-ידי יהודים (על-פי החשד) ורצח הנערה במצעד הגאווה על-ידי יהודי דתי נקשרה לימין, ונתניהו – מנהיג הימין – נאלץ לפעול כדי לבדל עצמו מכל מה שקשור לכך, במחדל או במעשה.

הגם שב"ישראל היום" לא היה כמעט שום ביטוי לקשר שהרבו לקשור בכלי תקשורת אחרים בין המעשים לבין מחנה הימין – היום ממשיכים להתגייס בחינמון כדי להדוף אותו. התוצאה: פריט מידע אזוטרי עם ניחוח פיקנטי מגיע עד לכותרת הראשית. "'אפס סובלנות': נעצר נכדו של הרב כהנא", נכתב בה, לצד תמונתו של הצעיר, מאיר אטינגר. כותרת המשנה מוסיפה לביטוי "אפס סובלנות" גם את "יד קשה" ולאטינגר את התיוג "ימין קיצוני". פציעתה של יהודייה בפיגוע פלסטיני מוזכרת בחלקה השני של כותרת המשנה, והידיעה על אודותיה מוגלית לעמ' 7.

העיתון עצמו מסמן שוב ושוב כי הבחירה לשבץ את פריט המידע בדבר מעצרו של אטינגר בראש סדר היום היא לצרכים תדמיתיים – ולא חדשותיים. כך הכפולה הראשונה מוקדשת כולה למה שעורך חדשות ממוצע היה בוחר ככותרת הראשית של אירועי אתמול (הלווייתה של שירה בנקי), הידיעה על אטינגר טלגרפית וחתומים עליה לא פחות משישה כתבים (כתב לכל 46 מלה), וטור הפרשנות המצורף (יואב לימור) מבאר: "קשה לתלות ציפיות בחקירתו של פעיל הימין הקיצוני מאיר אטינגר: הסיכוי שידבר בחקירה קטן מזה שיצטרף לשלום-עכשיו. ובכל זאת, מעצרו מלמד שהמערכת הבטחונית-משפטית החליטה להסיר את הכפפות". והפירוש לפרשנות: "ישראל היום" בחר לשקף את המהלך התדמיתי של המערכת השלטונית שבראשות נתניהו. זו כמובן החלטה תדמיתית שלה עצמה מחיר תדמיתי, כפי שיוכיחו צילומי המסך הבאים:

תגובות בדף הפייסבוק של "ישראל היום" לעמוד השער של העיתון היום, 4.8.15

מנגד, "ידיעות אחרונות" נוקט אותה דרך בדיוק כשהוא בוחר להבליט פריט מידע שעיתון כמוהו היה ברגיל בוחר להצניע, ופציעה של ישראלית בפיגוע טרור פלסטיני מגיעה לכותרת הראשית שלו ("אש הטרור"). במדד הקר של הטבלואידיות, שתי הכותרות שבקבוק התבערה דוחק מהבכורה – "פרידה עצובה משירה" ו"הנכדה של רון ארד" – היו צריכות להתחרות על מרכז עמוד השער. מן הצד האחד, אקט שכיח של זריקת בקבוק תבערה באזורי הספר של ירושלים, שלא גבה קורבנות בנפש, ומן הצד האחר – הלוויה מתוקשרת של צעירה שנרצחה בפשע שנאה מתוקשר ואייטם בכיכוב תמי ארד, מרשימת הדמויות הזוכות להבלטה תקופתית קבועה בעיתון.

גם ב"ידיעות אחרונות" דפי העיתון עצמם מספרים את סיפור ההחלטה העריכתית. כמו ב"ישראל היום", העמודים הפנימיים נפתחים בסיקור הלווייתה של בנקי, והידיעה שאליה מפנה הכותרת הראשית נקברת בעמ' 8. בידיעה עצמה, של רועי ינובסקי, נכתב במפורש כי "עבור הנוסעים בקטע הכביש העובר בבית-חנינא, אירועי זריקת אבנים והשלכת בקבוקי תבערה בציר הפכו לשגרה". הגם שמדובר בשגרה, קוראי העיתון האדוקים יכולים להעיד כי זו שגרה שאינה מעניינת במיוחד את עורכי "ידיעות אחרונות", שמרשים לה להתרחש בלי שתזכה לדיווח שגרתי. "זה היה יכול להסתיים באסון כבד", נכתב בפתח כותרת המשנה – אבל למרבה השמחה, זה לא קרה. מדוע אפוא החליטו בעיתון לחרוג משגרת תת-הדיווח שלהם על אירוע שגרתי ולהבליט אותו כל-כך?

כמו "ישראל היום", גם "ידיעות אחרונות" מתמודד עם הצורך לרצות את קהל קוראיו מחד ולשרת אינטרסים פרטיים מאידך. במקרה של מלחמתו של העיתון בנתניהו, הצרכים האלו מתנגשים, שכן כפי שב"ידיעות אחרונות" גילו (גם) בבחירות האחרונות, בקרב קהל הקוראים יש תומכים רבים של נתניהו (ונתניהו גילה שאפשר לדבר איתם ישירות ולהצביע בפניהם על הניגוד הזה). מאז נתון "ידיעות אחרונות" בהליכה מתמשכת לקנוסה של הפטריוטיות והלאומיות.

עמוד השער של "מעריב" מציג היום את מלאכת האיזונים הטבלואידית בטהרתה. במרכז, הלווייתה של קורבן פשע שנאה, מי שהזעזוע מהפגיעה בה נמצא במתחם הקונסנזוס הרחב, מחוץ לקו השבר המפלג של שמאל-ימין (קו השבר דתיים-חילונים מטריד פחות את העיתונות הכללית). הפצועים מאקט הטרור הפלסטיני בירושלים במקום השני, עם אזכור גם למעצר פעיל הימין בעל הייחוס (כותרת המשנה אפילו אינה טורחת להזכיר אותו בשמו, ומסתפקת בציון עובדת היותו נכדו של כהנא). ונשאר מקום גם למזג האוויר ("שיא החום" – עד השיא הבא).

וישנו גם "הארץ", שעמוד השער שלו שונה במובהק משל שאר העיתונים: 1. הוא אינו מכיל הפניה לדיווח על הפיגוע אתמול בירושלים. 2. הכותרת הראשית שלו מוקדשת לא לכרוניקה חדשותית של הודעות דובר, אלא למידע חדשותי פרי עבודה עיתונאית ("שב"כ: אין ראיות מספקות להוצאת ארגון להב"ה מחוץ לחוק").

תקציב המדינה

ההצבעה על תקציב המדינה מתקרבת, והסיקור מתעבה. "נתניהו וכחלון סיכמו: המלצות לוקר לא ייושמו בתקציב הביטחון הקרוב", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט". "ראש הממשלה ושר האוצר הקצו 56 מיליארד שקל למערכת הביטחון בתקציב 2016. כל תוספת שיבקש משרד הביטחון תותנה באימוץ חלקי של המלצות ועדת לוקר. מערכת הביטחון תלחץ לקבל עוד כספים", מסכמת כותרת המשנה, המפנה לדיווח של שאול אמסטרדמסקי.

"כמו בכל שנה, מערכת הביטחון וגובה התקציב שיוקצה לה מרכזים את מירב העניין כשמוגש תקציב המדינה לאישור הממשלה; שכן התוספת, או הקיצוץ, שמקבל או סופג צה"ל משפיעה על הכספים שמקבלים יתר משרדי הממשלה בצורה דרמטית. בדרך כלל אלו המשרדים האזרחיים שסופגים את הקיצוצים שגוזר התקציב על המדינה", כותב אמסטרדמסקי, ומפרט.

על כוונת שר האוצר כחלון לקצץ בפנסיה התקציבית, שהעיתונים דיווחו עליה אתמול בקול תרועה, כותב אמסטרדמסקי כי היא "בעיקר אקדח שהונח על השולחן כדי לגרום להסתדרות לרכך את דרישותיה לתוספות שכר למגזר הציבורי". גם ב"גלובס" הכותרת הראשית מביאה "הערכות" שלפיהן "כחלון יתקשה להעביר את הרפורמות בתחום הפנסיה".

מונופול הגז

"הכנסות המדינה ממיסוי הגז יתכווצו מ-600 מיליארד שקל ל-220 מיליארד בלבד", חושף אבי בר-אלי בכותרת הראשית של "דה-מרקר" את התחזית המעודכנת של משרד האוצר. "רק באחרונה העריכו בבנק ישראל כי ההכנסות ממיסוי הגז יגיעו ל-600 מיליארד שקל, בעוד חברת דלק הבטיחה כי המדינה תכניס 100 מיליארד דולר רק מייצוא. תחשיב פנימי באוצר מנפץ את ההבטחות, חותך את התחזית לפחות בחצי – ואת נתח המדינה ברווחי הגז ל-40%".

האזכור של הערכות בנק ישראל ושל המספר "40%" הרה-משמעות: הדו"ח של בנק ישראל הוא המשענת של חברות מונופול הגז, שמעדיפות להסתמך עליו במקום לחשוף את מספריהן שלהן כשהן קובעות כי המדינה תרוויח 60% מס מהמונופול. מתנגדי המונופול קבעו מנגד כי המספר "40%" יהיה מדויק הרבה יותר.

"בשנתיים שחלפו מאז התחילו כלכלני המאקרו לספור את הכסף שעוד אין, המספרים נהפכו ללא רלבנטיים", כותב בר-אלי על הנתונים שנשלפו בזמן הקרבות הקודמים על הגז. "למרות זאת, הם עדיין משמשים את הדרג הפוליטי כדי לסמא את עיני הציבור, וגם את חברות הגז – שמבקשות להצדיק בסכומי כסף דמיוניים את ההקלות ש'חילצו' מידי הממשלה".

בתחתית עמ' 12 של "כלכליסט" מתפרסמת ידיעה קצרה (ליאור גוטמן) על העומס התקופתי על מערכת החשמל. העומס הביא לכך שחברת החשמל העלתה את שיעור הדלקים המזהמים בתמהיל הדלקים שהיא משתמשת בהם. האם העיכוב באישור מתווה הגז של נתניהו ושטייניץ הביא לכך ש"הגז נשאר באדמה" ובחברת החשמל נאלצו לחזור להשתמש בסולר הנחות?

"הסיבה לחזרה לשימוש בסולר היקר והמזהם היא עיכוב בשדרוג מערכת ההולכה של הגז", מבאר גוטמן. "כך, חברת החשמל, כמו כל המשק, ממשיכה להישען על צנרת גז בודדת. מנובל-אנרג'י נמסר בתגובה: 'החברה נמצאת בשלבים הסופיים של עבודות השדרוג, ואלה יושלמו בזמן הקרוב'".

רגע, אז הסיבה שהגז לא זורם היא בכלל מונופול הגז?

פינת הטוקבק (מה בעקבות מה)

פוסט, כותרת ותגובה בדף הפייסבוק של "ישראל היום", 4.8.15

ענייני תקשורת

צנזורה. "ההתערבות הפוליטית מחלחלת ממשרד התרבות אל הרשויות המקומיות", נכתב בכותרת המשנה לכתבת השער של מוסף "גלריה" של "הארץ" (נירית אנדרמן). "מה שהחל בפסילה רועשת של הסרט על יגאל עמיר נמשך בפסילה שקטה יותר של שורת סרטים אחרים. איגודי היוצרים מזהירים מהצנזורה הגרועה מכולן – צנזורה עצמית של יוצרים ומנהלי קרנות – ויוזמים כינוס של ענף הקולנוע".

"דן יקיר, היועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח, מבהיר כי ביטולי ההקרנות בשדרות, באר-שבע וחיפה אינם חוקיים", כותבת אנדרמן. "'לראש עירייה אין כל סמכות להתערב בתכנים אמנותיים', אמר אתמול יקיר ל'הארץ'. 'הסינמטק בשדרות הוא גוף עצמאי עם ועד מנהל שאינו אמור להישמע להוראות של ראש העירייה, ובבאר-שבע מדובר במקלט ציבורי שנמסר ל'פורום לדו-קיום' לצורך פעילות תרבותית. ברור שאיסור ההקרנה נבע מלחצים של פעילי ימין, וברור שנטפלו שם לתירוץ של איסור לקיים פעילות פוליטית בנכס שהעירייה מעמידה לרשות העמותה בעלות סמלית. עם זאת, ברור שהקרנת הסרט הזה אינה פעילות פוליטית במובן הצר של המונח'.

"'בחיפה, לעומת זאת', מבהיר יקיר, 'זה בכלל מצב אחר, שבו עמותה ביקשה לשכור אולמות העומדים לרשות הציבור, ושם אי-החוקיות בולטת יותר מכל. בית-המשפט העליון כבר פסק בערעור של עמותת 'קול אחר בגליל' שעירייה שמעמידה אולמות להשכרה לרשות הציבור, אסור לה שלא לאפשר קיום אירועים פוליטיים או שנויים במחלוקת'".

שקיפות. הנושא החשוב של שקיפות שלטונית יוצא נשכר כך שנבחר כדגל מרכזי של פוליטיקאים החביבים על "ידיעות אחרונות" (ציפי לבני, סתיו שפיר), ומנגד הוא סדין אדום עבור אלה שאינם חביבים עליו, ובראשם ראש הממשלה בנימין נתניהו. "דווקא בוועדה הכי חשובה, זו שמחליטה אילו חוקים יקודמו ואילו ייפסלו, לא מנוהלים פרוטוקולים ואופן הצבעת החברים נשמר בחשאיות. לפני יציאת הכנסת לפגרת הקיץ דחו חברי ועדת השרים לחקיקה עוד הצעת חוק שקראה להם לפעול בשקיפות ולתת דין-וחשבון לבוחרים שלהם", נכתב בכותרת משנה לדיווח של טובה צימוקי, כתבת המשפט הוותיקה של "ידיעות אחרונות", במוסף היומי של העיתון. את הידיעה מלוות תמונותיהם של חברי-הכנסת שפיר, מיקי לוי ומיקי רוזנטל – מי שבעבר הוחרם על-ידי העיתון.