קשה לדעת מה מקומם יותר: העובדה שבין צמד מגישי "מבט" יש פער שכר של לא פחות מ-14 אלף שקל בחודש לטובת הגבר, או שמא העובדה שדווקא בימים אלה, כשחרב אמיתית מרחפת מעל לראשיהם של כל עובדי רשות השידור, דורשת האשה שבצוות, מרב מילר, להעלות את שכרה כדי להשוותו לזה של שותפה למסך, ינון מגל.
ואולי מקוממת דווקא הקביעה ששני מגישי מהדורה שווים בין 41 אלף שקל ל-55 אלף שקל, וביחד כמעט 100 אלף שקל(!) בחודש, בעוד שהעורכים העומדים מאחוריהם, צמודים לאוזניהם ועושים את העבודה השחורה, מקבלים שכר מגוחך של עובדי מדינה לא בכירים במיוחד, וכאשר ייצאו לפנסיה, יחשכו עיניהם.
מגישי "מבט" מירב מילר וינון מגל, פברואר 2008 (צילום: אנה קפלן)
הרי אפילו מן הבחינה המסחרית המובהקת אין שחר למשכורות הללו. נכון, עמיתיהם בערוצים המסחריים לא היו מוכנים לחדש את החוזה שלהם תמורת סכום עלוב שכזה, אבל בינינו, כל העמדות בערוצים האחרים תפוסות, ולחברים האלה אין באמת אופציות להסתלק. השוק לא ממש מחכה להם. אבל כל זה לא מפריע לסוכנים לעבוד ולרשות השידור להתפתל ולהמשיך לשלם שכר חסר שחר שכזה.
כרגיל, איש איש לנפשו ולאינטרסיו ברשות השידור. הלב יוצא אל העיתונאים המתעקשים ויוצאים מגדרם כדי להפיק שידורים שלפחות ייצרו מראית עין ואוזן של שידורים ראויים, גם אם הם אינם עומדים באמות המידה המקצועיות שלהם עצמם.
הרי מי כמוהם יודע שאירוח המרואיינים באולפן, משום שעיצומי הטכנאים אוסרים עליהם להשתמש בטלפון או במכשירי קשר אחרים, פירושו של דבר שמראיינים רק את מי שאפשר, ולא את מי שצריך; שמדירים את אנשי הפריפריה וכל מי שאין לו אולפן באופק כדי לבוא אליו ולדבר על מה שמעסיק אותו.
נכון, נחמד להיפגש באולפן פנים אל פנים עם מי ששנים ארוכות רק קולם נשמע והמראיינים לא יודעים כיצד הם נראים. אבל החידוש הזה נשחק, וגם הבדיחות ו"השמחה המתפרצת", ואפילו ההתנצלויות התכופות בפני המאזינים, אינן מכסות על התחושה שנזק כבד נגרם לעבודה ולמעמד המקצועי של העיתונאים ברשות.
ומה שקשה יותר מכל הוא הידיעה שאת הירייה הזאת ברגל הם חוטפים לא מהמנהלים, אלא מהחברים שמעבר לזכוכית, שמונעים משיקולים אחרים ומנהלים את מאבקם המקצועי בנפרד. לא בפעם הראשונה לא מצליחים שם לגבש עמדה משותפת לכל העובדים מול הגורמים מבית ומחוץ, המאיימים על עצם קיומה של הרשות.
המאבק על קיומה של הרשות מתנהל באווירה קשה ולא מפרגנת. נדמה שהבעיה של השידור הציבורי נוגעת אך ורק לעובדיו. רק מעטים מהעמיתים בארגוני תקשורת אחרים "מעיזים" להביע תמיכה גלויה. רובם מתקשים להסתיר את השמחה לאיד, ולא מבינים שאם תיסגר רשות השידור, גם השידור המסחרי ישקע עמוק יותר בבוץ שהוא מבוסס בו ממילא.
אבל חשוב שכל אלה לא יסיחו את דעתנו מהעיקר: אסור לאבד את השידור הציבורי. הטיעונים מוכרים לעייפה, החל בסכנה הנשקפת לדמוקרטיה מאובדן בימה של שיח ציבורי שאינה תלויה בגורמים מסחריים, וכלה בציפייה שיהיה ולו גורם אחד במפת התקשורת שלא ייגרר אחרי שיקולי רייטינג נמוכים מים המלח.
גם אם רשות השידור עצמה, בהתנהלותה, יוצרת לא אחת את התחושה שאולי צריך שידור ציבורי, אבל הזהות בינו ובינה אינה הכרחית, ואפשר אולי לקבל שידור ציבורי אחר – למרות הכל אסור לוותר. כי אם תיסגר רשות השידור, לא יהיה עוד שידור ציבורי. ידברו עליו המון, יקוננו על חסרונו, יחזרו ויאמרו שבמדינות מתוקנות חייב להיות שידור ציבורי ואי-אפשר להפקיר את הזירה אך ורק למערכות המסחריות, אבל הוא לא יקום.