בהצעת חוק שכונתה "חוק הקולנוע", שהוגשה ב-2010 ובדיעבד התברר כי הקדימה את זמנה, הציע חבר-הכנסת דאז מיכאל בן-ארי כדלקמן:

ב. מתן תמיכה לסרט לא ייעשה אלא אם כן עורכי הסרט, מפיקיו, הבמאים שלו והשחקנים המשתתפים בסרט יחתמו על הצהרת נאמנות למדינת ישראל, לסמליה ולערכיה היהודיים והדמוקרטיים".

לפי הלך הרוח שמנשב לאחרונה בחלק מהציבוריות הישראלית (גם בחלק מהשמאל), אין בין הצעתו של בן-ארי לבין צנזורה או פגיעה בחופש הביטוי דבר וחצי דבר. מדובר, לפי הלך רוח זה, בסך-הכל ב"אי-מימון" של תרבות, ולא באיסור על יצירתה או הצגתה. מה הבעיה?

חמור מכך: המודל המופרך שהציע בן-ארי לפחות מפנים הבנה כלשהי שדרישות כאלה, של התניית מימון בנאמנות למדינה או בכל תנאי תוכני-פוליטי אחר, צריכות להיקבע בחקיקה, שכן לרשות המינהלית אין סמכות לעשות זאת. המודל שמיושם בימים האחרונים, ולפיו שרת התרבות יכולה להחליט מה יוצג או לא יוצג בתיאטראות ממומנים, או מעבר לכך – אילו סרטים (גם כאלה שאינם ממומנים על-ידי המדינה) יוצגו או לא יוצגו בפסטיבל הסרטים – מופרך עוד יותר.

זאת משום שהשרה, נוסף להיותה נבחרת ציבור, היא גם רשות מינהלית, ולכן כפופה לכללי המשפט המינהלי. אין מדובר, כפי שעולה בין השורות מדבריה, בכסף פרטי שלה או בחלוקת דמי כיס, אלא בחלוקה של תקציב ציבורי. במסגרת הפעלת סמכותה היא חייבת, בין שאר דברים, לשקול בקבלת ההחלטות רק שיקולים רלבנטיים, ואסור לה לשקול שיקולים זרים. בהקשר של חלוקת תקציבי תרבות, שיקולים של אינדוקטרינציה של הציבור, נאמנות למדינה וקידום האג'נדה הפוליטית של השרה הם בהכרח שיקולים זרים. אחרת יש לשנות את שמו של משרד התרבות למשרד התעמולה או "המשרד לחינוך מחדש".

גם אם נתעקש שלא לכנות זאת "צנזורה", מובן שכאשר מתנים מימון ציבורי בהסכמה לאג'נדה פוליטית של השר, מדובר בפגיעה חריפה בחופש הביטוי. ההליך המסתמן, שלפיו כל פסטיבל שמקבל תקציב ציבורי יעביר את התוכנייה לעיון השרה כשומרת האינטרס המדינתי ורגשות הציבור, כדי שזו תבדוק אם אין שם תכנים שאינם נאים בעיניה – הוא הליך הפוגע בחופש הביטוי. מי שאינו רואה זאת לא תופס את מהותם של חופש הביטוי וחופש היצירה.

באופן דומה ניתן יהיה לטעון שאם שר התקשורת מתערב באופן בוטה ומוטה פוליטית בתוכני רשות השידור או ששר הביטחון מחליט מה יהיו התכנים בגלי-צה"ל – אין בכך שום פגיעה בחופש הביטוי משום שמדובר במוסדות שממומנים על-ידי המדינה. לפי גישה זו, לו היה היום שר תרבות ממפלגה חרדית, זה היה בסדר גמור אם היה מאיים להסיר את תמיכת המשרד בפסטיבל סרטים המקרין סרט שמציג את אוכלוסיית הלהט"ב באור חיובי, או שמוצג בו חילול שבת.

התניית מימון שאמור להיות מחולק לפי קריטריונים מקצועיים בהכתבת תכנים מטעם והשתקת תכנים לא רצויים על-ידי הממשלה מצמצמות באופן משמעותי את חופש הביטוי האמנותי. חופש חשוב במיוחד בדמוקרטיה, שכן הוא נועד לאתגר את המוסכמות החברתיות.

וכך, במקומות שהשיח הפוליטי מקצין, מתפתחת אדישות כלפי פגיעות חמורות בחופש הביטוי, תוך העדר הפנמה של נזקן הגדול. מי שמעוניין לשמר את אופייה הדמוקרטי של ישראל ולהמשיך להציגה, ובצדק, כדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, חייב להתנגד להיגררות שכזו למחוזות של משטרים המעודדים רק תרבות שמהללת אותם ולא מאתגרת ומבקרת אותם.

ד"ר עמיר פוקס הוא מנהל התוכנית להגנה על ערכים דמוקרטיים במכון הישראלי לדמוקרטיה