צריך לומר מראש: סרט על רוצח אינו בהכרח מפאר אותו או מבין אותו. צריך להדגיש מראש: הצגה על מחבל-אסיר בכלא לא בהכרח גורמת להבנת מניעיו או להזדהות עימו. הסרט "אל סף הפחד" עוסק ביגאל עמיר ולריסה טרימבובלר. ההצגה "הזמן המקביל" נכתבה בהשראת מכתביו של האסיר הישראלי-ערבי ואליד דקה, שהורשע בשותפות ברצח החייל משה תמם ז"ל. היא עוסקת בחיי הכלא, בגעגועים לחופש ובכמיהה לילד של אסיר הכלוא 25 שנה. האמירות החריפות על היצירות הללו, שהנפיקו הנשיא לשעבר שמעון פרס, יו"ר המחנה-הציוני יצחק הרצוג, שרת התרבות מירי רגב ושר החינוך נפתלי בנט – כל אחד מצדו האחר של המתרס הפוליטי – מערבבות בין דעתם על המעשה הנפשע לבין היצירה האמנותית, התיאטרלית והדוקומנטרית העוסקת בו ובדמויות המעורבות בו.

קולנוע תיעודי הוא ז'אנר שנועד לחקור. לחקור את האירוע והעובדות הקשורות בו, לחקור את המניעים האנושיים ולחקור גם את נפש האדם, את המוסר ואת השפעת המעשה על החברה שבה התרחשו האירועים. יש בו אלמנטים אמנותיים, שימוש במוזיקה, עריכה, חיבור מסוים בין תמונות – שיכולים לגרום לצופה לחוש רגשות כלפי גיבורו של הסרט או מי שהסרט דן במעשיו. אבל בסרט תעודה יש הרבה יותר מזה. הוא מכיל את האפשרות להבין. וחברה אנושית שממנה צמח רוצח אינה יכולה שלא לשאול את עצמה כיצד זה קרה. מה הניע אדם נורמטיבי לבצע רצח – פלילי, פוליטי, או רצח ללא מטרה.

בוויכוח המתקיים כעת בישראל על הסרט "אל סף הפחד" (לא צפיתי בו) מערבים המוחים בין דעותיהם על המעשה לבין דעותיהם על התיעוד עצמו – שאותו יש לבחון במנותק מהרצח. גם מי שמתעב את יגאל עמיר ומשפחתו, את לריסה והחלטותיה, וכואב את העובדה שרצח רבין יישאר לעד פצע קשה בלב החברה הישראלית, אינו יכול שלא לשאול את עצמו אם מניעת הקרנתו של הסרט תשנה במשהו את חומרת המעשה או יחסו למעשה; האם התעלמות מהרוצח, מבנו ומאשתו עוזרת להעניש אותו או לנקום בו; האם לא ראוי לחברה דמוקרטית להבין את מניעיו ואת עולמו של הרוצח כדי לנסות להימנע מפני רצח פוליטי נוסף.

הוויכוח על ההצגה "הזמן המקביל" (קראתי את המחזה בעברית) נובע מאותם מניעים. רוב המוחים לא קראו את המחזה ולא ראו את ההצגה. מבחינתם מספיקה האמירה שההצגה נכתבה בהשראתו של מחבל מורשע כדי להחליט בינם לבין עצמם שאת זה אסור להראות. החרמת הסרט על יגאל עמיר ומניעת הקרנתו מאפשרות גם להתחמק מדיון על המעשה של יגאל עמיר. בישראל עוד לא נערך דיון אמיתי על ההסתה שהובילה לרצח רבין. גם ועדת שמגר לא דנה בכך, תוך התחמקות אלגנטית בטענה שהדבר לא היה חלק מהמנדט שקיבלה. עיסוק בהסתה הרי יגרום לפוליטיקאים מכהנים אי-נעימות רבה והכרח לתת תשובות על דבריהם הפומביים ערב הרצח.

גם הניסיון למנוע מההצגה לעלות לבמה הוא חלק מניסיון להימנע מדיון בדילמה שמעלה כליאתם של אלפי אסירים פלסטינים וערבים ישראלים, או בטיעון שהם לוחמי חופש הנאבקים על העניין הפלסטיני. "אני אעשה סדר", אמרה מירי רגב השבוע לנחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", "לא יהיה להם פרטנר טוב ממני, כל עוד לא יכניסו את הכיבוש והפוליטיקה". הנה כל התורה כולה על רגל אחת.

שוטר ליד המזוודה שבה נמצאה גופתה של הילדה רוז פיזם. גדות הירקון, 11 בספטמבר 2008 (צילום: רוני שוצר)

עיסוק ברוצחים אינו זר לתרבות הישראלית. הנה רשימה חלקית של סרטים וכתבות שבהם עורכי עיתונים ותוכניות, יוצרי סרטים והצגות ניגשו אל הרוצחים כדי לראיין אותם ולנסות להבין את המניעים למעשה: פרשת רצח אסף שטיירמן תועדה בסרטה של נילי טל; גיל ריבה ריאיין את אביבה גרנות, הרוצחת של מלה מלבסקי; טוביה אושרי ורחמים אהרוני התראיינו ל"עובדה" על רצח עמוס אוריון ועזר כהן; "ידיעות אחרונות" פירסם ראיון עם מארי פיזם, שרצחה את בתה רוז, ועם זאב אקשטיין, רוצחו של ישראל קסטנר; גם כותב שורות אלה ריאיין בעבר את אקשטיין, במסגרת הסרט "קסטנר לא מת", שעקב אחר האנשים האמיתיים שסיפורם שימש רקע לדרמת הטלוויזיה "קסטנר".

הרצח מעסיק את האדם מאז ימי קין והבל. התרבות אינה יכולה להתעלם ממעשי רצח בטענה שהמעשה מנוול ומתועב ולכן יש להפסיק לדון בו או לחקור אותו בסרטים והצגות. זוהי חובתה של התרבות לעסוק גם ברוצחים. וזוהי חובתה של המדינה לאפשר את חופש הביטוי וחופש התרבות לעסוק גם ברוצחים. לקהל יש הטעם והשכל הישר להחליט אם לבוא לצפות או לא ואיך להגיב על מה שראה.

המבחן להעלאת סרט או הצגה על רוצח או מחבל אינו מבחן דעתו של מישהו על המעשה, אלא מבחן אמנותי וחוקי. אם ההצגה והסרט אינם מכילים הסתה, תעמולה או חשש לפגיעה קרובה בשלום הציבור ויש בהם ערך אמנותי – יש לאפשר את חשיפתם לציבור ולהניח לו לקבוע את עמדתו. נסיונם של פוליטיקאים לשים עצמם צנזורים ושופטי טעם מטעם עצמם, בשם הבוחרים לכאורה, הוא לא יותר מאי-הבנה בסיסית של תפקידם בדמוקרטיה.