בסוף-השבוע הודיע העיתון האמריקאי "יו.אס.איי טודיי" כי חתם על הסכם שיתוף פעולה עם אחד מהבלוגים הטכנולוגיים הגדולים והמשפיעים בארה"ב, "Mashable". על-פי ההסכם, כמה מתכניו של הבלוג יופיעו במהדורות השונות של העיתון – המודפסת, המקוונת, המהדורה הסלולרית והמהדורה עבור מנויי גרסת האייפד.
ה"יו.אס.איי טודיי" רחוק מלהיות פורץ דרך. זה כמה שנים שהעיתונים הגדולים, הנחשבים והפופולריים ביותר בארה"ב מקיימים יחסי קרבה עם הבלוגוספירה האמריקאית. ה"וושינגטון פוסט" הודיע כבר בשנת 2008 כי יפרסם את תוכני הבלוג הטכנולוגי "TechCrunch" של מייקל ארינגטון. ה"ניו-יורק טיימס" מפרסם את תכניהם של כמה בלוגים, ובהם "VentureBeat", "ReadWriteWeb" ו"GigaOm", שתכניו מתפרסמים גם ב"ביזנס וויק", באתר "סלון" ובמקומות אחרים. אלו הן דוגמאות רק מעולם הטכנולוגיה.
(צילום: POD, רשיון cc)
כעת חשבו לרגע על העיתונים בישראל ועל הבלוגים בישראל. האם יש בלוג אחד, מסוג כלשהו, של כותב כלשהו, שכותב על משהו, בתדירות כלשהי, ומתפרסם באופן קבוע באחד היומונים בישראל? אימצתי את זכרוני, פישפשתי בעיתונים ולא מצאתי אפילו לא דוגמה אחת, לא בהווה ולא בעבר.
העיתונים גילו את הבלוגרים כבר לפני כמה שנים. כתבה שהתפרסמה ב"עין השביעית" ביולי 2006 סיפרה כיצד העיתונים משתמשים בבלוגים כדרך לגלות כשרונות חדשים. בפתח הכתבה ניתנות דוגמאות רבות לבלוגרים ובלוגריות שהתגלו על-ידי אמצעי התקשורת והוזמנו לכתוב בהם:
"בין כותבי הבלוגים שגויסו על-ידי העיתונות הכתובה ואתרי אינטרנט של גופי תקשורת ממוסדים אפשר למצוא, בין היתר, את אריאלה רביב, בת 34, בעלת הבלוג 'לשאוף לנשוף', שכתבה ל'מעריב', 'מותק' ולאחרונה גם למוסף 'הארץ'; את ליאת בר-און, בת 33, בעלת הבלוג 'מקפיאה את הבמיה', שמפרסמת טורים במדור 'סטייליסימו' ב-nrgמעריב; את נועה אסטרייכר, בת 22, בעלת הבלוג 'חשיפת יתר', שהגיעה למגזין 'עלמה' מבית 'ידיעות אחרונות'; את ליאור הנר, בן 26, שעבר מהבלוג המקצועי 'אנקדוטות' למערכת 'דה-מרקר'; וגם את 'זרובבלה', בת 20, שהגיעה לאתר האינטרנט נענע, לאתר שוקס מבית nrgמעריב ולאתר הלילה של Ynet".
האם שמתם לב לדפוס? אמצעי התקשורת בישראל איתרו את כשרון הכתיבה של הבלוגרים ומיהרו לנכס אותו לעצמם. הם לא אמרו לבלוגרים: "תמשיכו לעשות את מה שאתם עושים ואנחנו ניקח את הטקסטים שלכם ונפרסם אותם". לא. הם אמרו משהו אחר לגמרי: "נכון שאתם כותבים בלוג? תעשו אותו הדבר, אבל אצלנו, ורק אצלנו". ככל הידוע, אף אחד מהבלוגרים ברשימה, פרי עטו של נדב שטרית, או בכל רשימה אחרת, לא קיבל הצעה שמשמעותה סינדיקציה: פרסום התוכן הקיים בבלוג גם בעיתון. דפוס זה לא השתנה מאז ועד היום. מדוע, בעצם?
"כשהגיהנום יקפא", היתה התגובה של אחד העיתונאים ששאלתי אם לדעתו העיתון שלו יפרסם באופן קבוע טקסטים של בלוגרים המתפרסמים בבלוג שלהם. עיתונאים אחרים היו עדינים פחות, אף שלא ידעו לומר מה העילה המדויקת לכך שהעיתון שלהם נמנע מלבצע מהלך כזה. זה לא אומר שאי-אפשר לחשוב על סיבות רבות שגורמות לכך שמה שמקובל כל-כך בארה"ב לא יעלה על הדעת כאן בישראל.
ראשית העוינות. בכירי העיתונאים בישראל מתבטאים לא פעם נגד הבלוגרים, נגד האתיקה שלהם, הסגנון שלהם, האתוס שלהם. הם בזים למה שהבלוגרים מייצגים. נסו לדמיין את צבע הפנים של העיתונאים הללו כאשר העורך הראשי מודיע להם שלצד הפרשנות שלהם על פירוק הקואליציה תופיע פרשנותו של בלוגר פוליטי.
מה שמוביל אל הסיבה השנייה: יהירות. העיתונאים בישראל משוכנעים שהם טובים יותר, חכמים יותר ומנוסים יותר מכל הבלוגרים האלה, שם בחוץ. הם ממשיכים להאמין לסיפורים האלו שהם מספרים לעצמם שלפיהם בלוגרים הם לא יותר מחבורה של אנשים משועממים, שמסיבות טובות לא התקבלו לעבוד בעיתון וכעת הם כותבים בחינם (פחחחח) הגיגים מופרכים. אה, כן, ויש להם חצ'קונים.
והנה עוד סיבה: תחרות. התחרות בין העיתונים בישראל היתה מאז ומתמיד סוערת, אך בזמן האחרון היא הפכה קיצונית במיוחד. מודל של סינדיקציה משמעותו שהטקסט לא נכתב במיוחד עבור העיתון. מכאן שאם "מעריב" יסכים למודל כזה, הרי שגם קורא "הארץ" (טפו!) יוכל לקרוא את הטקסט שהתפרסם אצלו אם רק יגלוש לבלוג של הכותב. זה לא יעלה על הדעת. העיתונים בישראל רגילים לבלעדיות, ולא פעם הם מחסלים חשבונות עם עיתונאים שהעזו לעבוד בעיתון המתחרה. כיצד אפוא יסכימו לשיתוף פעולה עם בלוגר שמלכתחילה רוצה שהטקסט שלו יהיה פתוח לכל? נו, באמת.
אין להוציא מכלל אפשרות שהעיתונים שקלו את האפשרות לפרסם תכנים מתוך בלוגים אך הגיעו למסקנה שבישראל, בניגוד לארה"ב, אין בלוגרים שכתיבתם מצדיקה את המהלך. גם אם זו התמונה, הרי שהיא מצביעה פעם נוספת על יהירותם של העיתונים; בעיתונות הישראלית מתפרסמים מדי יום טקסטים בינוניים של כותבים בנאליים. האם באמת לא נמצא שם בחוץ קול מקורי שאפשר לתת לו במה קבועה בעיתון?
העובדה שהבלוגרים בישראל לא זוכים לקבל במה קבועה בפלטפורמת תקשורת מרכזית היא אחת הסיבות לאימוץ האטי שלהם על-ידי שוק הפרסום ועל-ידי הציבור בכלל. בעוד שבארה"ב ישנם בלוגים שהקהל שלהם גדול מקהל הקוראים של עיתונים ארציים, בישראל מדובר בשברי אחוזים. ואולי זו הסיבה האמיתית לכך שבלוגרים נתקלים בכתף קרה מצד התקשורת הממוסדת בישראל: רק זה חסר ל"ידיעות אחרונות", שהקוראים יפסיקו לקרוא אותו לא כי החלו לקרוא את "ישראל היום" (טפו!), אלא כי החלו לקרוא בלוגים.