"התפכחות". עטיפת הספר
פרק שלם בספרו של דן מרגלית, "התפכחות", מוקדש ליוסי גנוסר המנוח. כבר בפתיחה קובע מרגלית כי יוסי "סימל את הצד המכוער והאפל שהתפתח בחברה הישראלית, סיפור ממצה של כל הקשור ביחסי הון-שלטון-כיבוש [...]".
יוסי היה ידיד נפשי, ומרגלית אף מזכיר זאת. פעמיים ביקש ממני מרגלית לנסות ליצור "סולחה" עם יוסי, לאחר שעבר חתול שחור ביניהם. עשיתי כבקשתו, אך ללא הועיל: יוסי סירב בתוקף, לאחר שנפגע עד עמקי נשמתו ממשהו שמרגלית כתב עליו. עתה בא מרגלית חשבון עם יוסי, שאינו יכול להתגונן ולהדוף את ההאשמות הכבדות המוטחות בו. במאמר זה אנסה לעשות חסד של אמת עם ידידי המת, ולנקותו מן הכתמים הזדוניים שמרגלית מדביק לו.
הפרק נפתח בתיאור זר הפרחים ששלחו יוסי ורעייתו ניצה לזוג (דאז) אהוד ונאוה ברק, עם נצחונו של ברק בבחירות של 1999. סיפור הזר נועד לשכנע את הקורא כי יוסי היה חנפן דו-פרצופי. באותן בחירות הוא פעל למען מפלגת המרכז, והזהיר כי ברק הוא "נפוליאונצ'יק שיקבור את מפלגת העבודה הגוססת" (מי יגלה עפר מעיניך, יוסי, היום כשנבואה זו מתגשמת במלואה...).
יוסי אכן חשש מכוונותיו ומדרכי פעולתו של ברק, שאותו הכיר מקרוב במשך עשרות שנים. גם נכון, כדברי מרגלית, כי יוסי חשב, עד ימים אחדים לפני הבחירות, שנתניהו יגבר על ברק, אך כאשר התברר כי ברק יהיה ראש הממשלה הבא, ראה יוסי לנכון לברכו ולאחל לו הצלחה בתפקידו. אפשר לפרש זאת כהתנהגות של ג'נטלמן, היודע להכיר בהפסדו ולברך את המנצח. אפשר גם אחרת, כפי שעושה מרגלית. ועל כך אומר הפתגם הצרפתי, החרוט על המגן הרשמי של מלכי בריטניה הגדולה: Honi soit qui mal y pense (ארור החושב אוון).
"כאשר נחלש אמנון ליפקין-שחק העביר גנוסר את תמיכתו ליצחק מרדכי, בציניות גמורה", כותב מרגלית. להד"ם. ליוסי לא היה שום חלק במהלך הזה. בעקבות המאבקים על הבכורה במפלגת המרכז, נערך סקר שבו זכה מרדכי ברוב זעיר, והנהגת המפלגה הועברה אליו. יוסי הצטער על כך, אך המשיך לתמוך במפלגה בכל יכולתו.
על פרשת אוטובוס 300 כותב מרגלית כי "גנוסר, נציג השב"כ בוועדת החקירה בראשות אלוף (מיל') מאיר זורע, נתן יד לשיבוש הליכים ולבידוי ראיות, שמטרתם להרחיק את האשמה מאנשי השב"כ שהרגו את השניים". זה כשלעצמו נכון, אם כי ההגינות היתה מחייבת לציין שגנוסר, שכלל לא היה מעורב בהרג, ולא היה לו שום דבר להסתיר, פעל על-פי הוראתו המפורשת של ראש השב"כ אברהם שלום, ומתוך אמונה שלמה וכנה כי הוא עושה זאת כדי להגן על בטחון ישראל. אך במשפט הבא מאשים מרגלית: "איציק מרדכי, אלוף פיקוד הדרום, היה השה לעולה. גנוסר עקד אותו". זה שקר וכזב, ומרגלית יודע זאת.
פרוטוקול החקירות בפרשת 300 לא פורסם מעולם, ואולי הגיעה העת לכך. אך מי שמצוי בפרשה יודע היטב כי מרדכי הסתבך בה בעיקר בשל העדות הבלתי מדויקת (בלשון המעטה) שנתן בוועדה, ובגלל עדויותיהם של עשרות אנשים שסיפרו כי היכה את שני השבויים מכות קשות ביותר. אילו האשמתו של מרגלית היתה נכונה, הרי מרדכי היה עומד לדין על הרג השבויים, לא כן? אבל זה לא מה שקרה. הוא הועמד לדין על עבירה קלה מאוד, "התנהגות שאינה הולמת קצין", ומפקדו לשעבר בצנחנים, אלוף חיים נאדל, זיכה אותו.
"בציניות שלאחר מעשה טען גנוסר כי אילו נוכחו הוא וחבריו בשב"כ כי מרדכי יורשע בהריגה, היו מחלצים אותו ומרשיעים את עצמם. פתי יאמין". מדוע צריך להיות פתי כדי להאמין בזה? את הדברים הללו שמעתי מפי כמה וכמה אנשים שהיו מעורבים לעומק בפרשה (שלחלקם יש חשבון ארוך עם גנוסר ועם שלום). הנושא הזה עלה בפגישות התדרוך שנערכו, בעת שהוועדה פעלה, בביתו של סגן היועץ המשפטי של השב"כ, שלמה ורטהיים, וההחלטה כי אם מרדכי יועמד לדין על הריגה, השב"כ יגלה את האמת, התקבלה בנוכחותם ועל דעתם של כל המשתתפים בפגישות.
יוסי גנוסר, 6.11.03 (צילום: פלאש 90)
לשיא מגיע מרגלית בחלק העוסק בעסקיו של יוסי עם פלסטינים ובפעילותו כשגריר הלא-רשמי של ישראל מול ערפאת, בשירות יצחק רבין ואהוד ברק. "מגעים אלה, עם מוחמד ראשיד [איש הכספים של ערפאת], היו כה קרובים והדוקים, שגנוסר הפך לחביבו של ערפאת".
יאסר ערפאת היה מנהיג לאומי קשוח ופיקח. ספק רב אם היו לו "חביבים", ואם היו, בוודאי שישראלים לא נמנו עימם. ביוסי גנוסר הוא ראה מכשיר שיסייע לו להגשים את כוונותיו – להגיע לשלום עם ישראל, בתנאים שיהיו מקובלים עליו. מנין אני יודע זאת? מיוסי עצמו. יוסי היה קשוח ופיקח לא פחות מערפאת. גם הצלע השלישית במשולש הזה, יצחק רבין, לא היה בתולה נאיבית. שלושתם הכירו את כללי המשחק, ופעלו לפיהם.
יוסי לא היה מעורב כלל בתהליך אוסלו, שהביא להסכם עם ערפאת, אך כבר בשלב מוקדם של היחסים הרגישים עם הרשות הפלסטינית הגיע רבין למסקנה שיוסי – בגלל עברו, בגלל שליטתו המצוינת בערבית, ובעיקר בגלל הבנתו העמוקה בענייני מדינה, ביטחון ומודיעין – הוא האיש האידיאלי לניהול המגעים עם ערפאת. ויוסי אכן סיפק את הסחורה שרבין רצה בה. אני מדגיש: רבין – מפני שיוסי, מעל ומעבר לכל, היה פטריוט ישראלי, שהאמין בכל לבו בצדקת המפעל הציוני. מגעיו עם ערפאת ועם מנהיגים פלסטינים אחרים נעשו תמיד מתוך ראייה של האינטרס הישראלי, ושלו בלבד.
דוגמה לזדוניות בכתיבה של מרגלית היא ציטוט טענתו של הרמטכ"ל לשעבר משה (בוגי) יעלון, בספרו "דרך ארוכה קצרה" (שהיה לי הכבוד לערוך), בדבר "הסתודדות בארבע עיניים עם ערפאת, שם רקח עם הפלסטינים פרקים מרכזיים במשא-ובמתן. יעלון לא השתתף בחלק זה של השיחה. לברק אין כל הסבר מניח את הדעת מדוע הסכים לכך". אגב, גם ראש השב"כ לשעבר כרמי גילון, בספרו "שב"כ בין הקרעים" (אף הוא בעריכתי), כותב על פגישות כאלה, שבחלקן האחרון נותרו ערפאת ויוסי לבדם.
ובכן, לי יש הסבר, ואני מקווה שהוא יניח את דעתם של מרגלית ואחרים. אותו חלק של הפגישות לא הוקדש למשא-ומתן, ובוודאי שלא לעסקים, שאותם ניהל ראשיד לבדו. הוא הוקדש לעניינים בטחוניים ומודיעיניים כמוסים ביותר. לפרט אי-אפשר, אך לרמוז כן: נניח, רק באופן היפותטי, שישראל מעוניינת שפעיל מסוים של הג'יהאד-האסלאמי ילך בדרך כל הארץ, או לקבל מידע רגיש על פעילות של חמאס, והיא מוכנה לשלם על כך מחיר כלשהו. ונניח שיש מקום לדבר על כך. האם ערפאת היה מוכן לדבר על כך עם מישהו חוץ מהישראלי היחיד שבו האמין, שהוכיח יותר מפעם אחת שמלתו היא מלתו של ראש הממשלה ואפשר לסמוך עליה? הכל בתיאוריה, כמובן.
הפרק מסתיים בסיפור השתתפותו של יוסי בוועידת קמפ-דייוויד. "בפועל נמלאה מכסת חברי המשלחת הישראלית באישים רמי דרג ובעלי נגישות מקצועית לנושאים שעל הפרק. לא נותר בה מקום לגנוסר [כאילו לגנוסר אין "נגישות מקצועית לנושאים..."], אבל לא איש כמותו יעצור באדום". הקורא מקבל את הרושם שגנוסר דחף את עצמו לקמפ-דייוויד אף שאיש לא רצה בו שם.
עדות אישית: כחודש לפני הוועידה ביקש גנוסר להיפגש איתי בדחיפות. נפגשנו בסטייקייה שליד ביתי, וקטעתי לשם כך פגישה עם ידידי אבישי ברוורמן, שראה את גנוסר מגיע נסער, ושוחח עימו קצרות לפני שהלך לדרכו.
"החלטתי להפסיק לחלוטין את שירותי כשליח לפלסטינים, והודעתי על כך לאהוד [ברק]", אמר יוסי. הוא הסביר כי אין לו עניין להופיע בבג"ץ מול צבי הנדל, שעתר נגד המשך שליחותו, וכי אמר לראש הממשלה שהוא מושך את ידיו מהעניין.
"מה אמר ברק?", הקשיתי.
"הוא אמר שהוא יטפל, שלא אעסיק את עצמי בהנדל. 'יוסי, אני צריך אותך, את הראש שלך, את הקשר שלך עם ערפאת, לא אתן לאחד כמו הנדל לטרפד מהלכים היסטוריים', הוא אמר לי".
"נו, אז הכל בסדר", אמרתי.
"לא, הם דורשים ממני שאני אחתום על מסמך שאין לי ניגוד עניינים הנובע מהעסקים שלי עם הפלסטינים. אין שום ניגוד עניינים, אבל לך תדע מה יגידו אלה ששונאים אותי. פירטתי בעבר את כל עסקי עם כל גורם, כולל גורמים פלסטיניים. אני מדווח על כל עסקי באמצעות סוללה של עורכי-דין ורואי-חשבון, ומשלם מס-הכנסה בארץ. לא אחתום על שום מסמך נוסף".
"יוסי", אמרתי, "ברק צודק. במו"מ עם הפלסטינים אין לך תחליף. ברק יודע את זה ואתה יודע את זה. אם ראש הממשלה מבקש, אתה לא יכול לסרב".
בסופו של דבר נעתר יוסי ללחצים שהפעילו עליו ברק ואנשיו, חתם על המסמך – והצטער על כך עד מותו. אותו מסמך, שנכפה על גנוסר הר כגיגית, הוא ששימש עילה ליועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין לפתוח בחקירה פלילית נגד יוסי, בעקבות סדרת הכתבות של בן כספית ב"מעריב". החקירה, כידוע, הסתיימה במסקנה כי אין שום יסוד לחשד כלשהו נגד גנוסר, אבל היא מיררה את חודשי חייו האחרונים של יוסי, שהסרטן כבר פשה אז בכל גופו.
באשר לפרשת הכתבות ב"מעריב", אמת כותב מרגלית כי אמרתי ליוסי שאין סיכוי שעורך "מעריב" דאז, אמנון דנקנר, לא יפרסם את החומר. מסיבות השמורות עימי, לא אתייחס כאן להצגתו של דנקנר כגיבור ואביר האתיקה העיתונאית, ואסתפק בקביעה כי שקר מכוער הוא הקביעה שהכתבות חשפו "התעשרות פרטית על גבם של האינטרסים הבטחוניים הרגישים ביותר". זו האשמה קרובה לבגידה, דבר נורא ונפשע לעוללו למי שהקדיש – וזו לא מליצה – את רוב חייו לבטחון ישראל, ושהיה קרוב מאוד להתמנות לראש השב"כ.
את החומר ל"מעריב" סיפק שותפו לשעבר של יוסי, עזרד לב, שיוסי החליט להדיחו מהשותפות. "תאוות בצע גרמה לו למשגה מכריע". ובכן, על אי-שביעות רצונו של יוסי מהשותפות ידעתי (ואני מניח שידעו גם רבים אחרים) זמן רב לפני שיוסי פעל בעניין. יוסי חשב שלב אינו תורם כמעט דבר לשותפות. היה זה סכסוך עסקי רגיל, לא "תאוות בצע" יוצאת דופן, כפי שמרמז מרגלית.
"התחקיר סתר את כל סיפורי גנוסר כאילו לא היו לו עסקים משמעותיים עם יאסר ערפאת ומוחמד ראשיד". שוב – להד"ם. ליוסי לא היו עסקים עם ערפאת, כי לאף אחד לא היו עסקים עם ערפאת. ראשיד, שנהנה מהתואר "יועץ כלכלי לרשות הפלסטינית", הוא שעסק בעסקים, ויוסי מעולם לא הכחיש את קשריו איתו, ונפגש איתו לעין כל – בעזה, במלון אמריקן-קולוני בירושלים, בביתו, במקומות שונים באירופה. למותר לציין שהמוסד, השב"כ וכל מי שצריך לדעת ידעו על קשרים אלה.
בדרך של "אינואנדו" מכוער רומז מרגלית כי החשבון שנוהל בשווייץ מימן את ספינת הנשק קארין איי. הוא מטיל דופי בראש המוסד מאיר דגן. "מדוע לא עשה דבר? מדוע לא קפץ על תחקיר 'מעריב' כמוצא שלל רב? האם מפני שגנוסר היה ידידו האישי?". אולי, אבל יש תשובה אחרת, יותר טבעית ומתבקשת: מפני שדגן ידע היטב שתחקיר "מעריב" הוא, בשפת הרחוב, בבל"ת גמור, ושאין, ולא יכול להיות, קשר בין החשבון ובין ספינת הנשק (או עם מרואן ברגותי, האשמה כוזבת אחרת של מרגלית), וזאת מכמה וכמה סיבות.
אחת מהן, החשובה ביותר, היא שהחשבון היה תחת פיקוח צמוד של אנשי האיחוד-האירופי (שתרמו את הכסף למימון משכורות ופנסיות של פקידים, מורים, רופאים וכו' ברשות, וכסף זה הוא שהופקד בחשבון), ואי-אפשר היה להוציאו אלא למטרות שנבדקו בשבע עיניים ואושרו על-ידי המפקחים, כמו למשל רכישת מניות בחברה הסלולרית של טוניסיה. לכן אין שום דבר "תמוה" בהתנהגותו של ראש המוסד. מה שתמוה הוא כיצד עיתונאי, המטיף ליושר והגינות, כותב את הדברים האלה.
לקראת סוף הפרק כותב מרגלית כי גנוסר "שלח יד מקברו כדי להשפיע על התנהלות החיים אחריו". כוונתו למכתב שנועד לסכל את בחירתו של אליקים רובינשטיין לשופט בבית-המשפט העליון. "אין אפשרות לברר עם גנוסר אחרי מותו על מה הוא מסתמך בבואו לתקוף את רובינשטיין", טוען מרגלית. נכון – אבל אין צורך בזה. המכתב מדבר בעד עצמו, ולמיטב ידיעתי, גנוסר – שהואשם גם בחייו וגם לאחר מותו בהאשמות לרוב – מעולם לא הואשם בכך שלא ידע לכתוב בצורה ברורה ומדויקת.
יוסי גנוסר היה רחוק מלהיות דמות מושלמת. מרגלית צודק, למשל, כשהוא מאשים אותו ב"שתלטנות" (שנבעה, בין היתר, מהערכתו, המוצדקת, כי הוא יודע ומבין יותר מרוב הסובבים אותו). החלטתו הגורלית של אברהם שלום למנותו כנציג השב"כ בוועדת החקירה לפרשת 300 גרמה לכך שמיוסי נמנעה הקריירה הציבורית שבה רצה ושלה היה ראוי (הוא פנה לעסקים רק מחוסר ברירה, לאחר שנפסל מלכהן כמנכ"ל משרד השיכון בעקבות הפרשה). גנוסר ראוי לביוגרפיה יסודית, מעמיקה, הוגנת וגם ביקורתית. איני יודע אם היא תיכתב אי-פעם, אך אני משוכנע שאסור שהפרק בספרו של דן מרגלית הוא שיעצב את התדמית שלאורה ייזכר יוסי.