ב-6.2.11 תמלא שנה בדיוק לפציעתו של דניאל יובל, בן 12, תושב רמת-השרון, שאיבד את כף רגלו כשדרך על מוקש צה"לי ברמת-הגולן. יובל הפך לכוכב תקשורת בעל-כורחו באופן מיידי אחרי הפציעה. בית-החולים לילדים במרכז הרפואי רמב"ם המה עיתונאים בימים שאחרי הפציעה. שעות אחדות אחרי שכף רגלו נקטעה בפיצוץ, בעודו כואב והמום, דניאל כבר התראיין.

היה כאן שילוב של המשפחה הישראלית הקלאסית (אבא, אמא ושלושה ילדים) שיוצאת לטיול של חורף וחוזרת עם טרגדיה. היתה כאן תוספת של הורים מודעים היטב לעוצמתה של התקשורת ולשימוש החיובי בה בכל הקשור לעיצוב דעת קהל אוהדת (הצבא טען שהמשפחה חדרה לשדה מוקשים מגודר, המשפחה טענה שלא היה גידור ושילוט), והיה כאן ילד ורבאלי ורהוט שהתגלה ככוכב תקשורתי.

שלט "מוקשים הזהר!" ברמת-הגולן (צילום: חמד אלמקת)

לולא אירועי גלנט וקהיר הייתי מוכן להמר שבתחילת פברואר נחזה שוב ביובל באחת מתוכניות הטלוויזיה המובילות, מספר את סיפורו "שנה אחרי". אולי על רקע הגיטרות האקוסטיות הממיסות שמלוות כתבות מהסוג שעושה בן שני, אולי על רקע התכל'ס המהוקצע של שלח ודרוקר, ואולי אפילו בפרק ב"עובדה" שיגלה שהתוכנית עקבה אחרי הילד שנה שלמה.

גם השיקום של יובל מרשים ומסוקר, והיה מחמם את הלב לשמוע במהלך השנה האחרונה שהילד נרתם להסברה בינלאומית נגד שדות מוקשים שגבו את חייהם ואבריהם של ילדים רבים כל-כך ברחבי העולם.

אבל הסיקור התקשורתי של הפציעה המפורסמת הותיר אצלי טעם מריר מסיבות שלא קשורות כלל למשפחת יובל. המרירות נוצרה עקב פציעה דומה אצל מי שהוא תמונת הראי של דניאל. יומיים לפני שהמסוק הבהיל את דניאל יובל למנחת המסוקים של רמב"ם, ישירות ל"חדר ההלם" במחלקת המיון ברמב"ם, עשה אותו מסלול בדיוק ילד בן 13 בשם מ"כ, תושב שפרעם, עם פציעה דומה, אבל קשה יותר.

הילד, שכאמור הגיע לרמב"ם 48 לפני יובל, סבל מקטיעה מלאה של כף היד והזרוע ופגיעה לא הפיכה בעין. הילד הגיע לבד, בלי הורים או אחים, כואב והמום. מאוחר יותר התברר שבן דודו של מ"כ עובד כמאבטח ברמב"ם וממנו למדתי על הביוגרפיה של הילד, ודרכו אני ממשיך לעקוב אחרי הסיפור גם היום.

מ"כ היה רועה צאן, ממשפחה ענייה מאוד, בילה לעתים בשדה יותר מאשר בבית-הספר ודרך ככל הנראה על מוקש או רימון בשטח ניווטים ליד שפרעם. עד היום לא ברורה סיבת הפציעה – אך ברור שחומר נפץ חזק עשה שמות בגופו של מ"כ הצעיר. עוד היתה ברורה העובדה כי את התקשורת סיפורו של מ"כ לא עיניין כלל.

אותה תקשורת, שיומיים אחר-כך התנחלה במסדרונות בית-החולים לילדים כדי לראיין בצמא את דניאל יובל, לא התעניינה כלל במ"כ. אני זוכר כתב ותיק ומוכר שפניתי אליו ושאלתי אותו מה פשר ההתעלמות, והוא ענה לי שמקורות המשטרה חושדים שאולי הילד משפרעם בכלל נפצע תוך הכנת מטען חבלה. כאשר השבתי לו שבמקרה כזה, הסיפור העיתונאי על ילד בן 13 שחשוד בהכנת מטען חבלה אמור להיות לא פחות "חזק" מסיפור של דריכה בטעות על מוקש, אמר לי הכתב, "אתה צודק, אבל אתה יודע מה העורכים שלי חושבים...".

אז מה העורכים חושבים? ברור מעל כל ספק שהעובדה שמ"כ הוא ערבי ודניאל יובל יהודי ממשפחה מבוססת שמשתפת פעולה עם התקשורת חרצה את גורל ההבדל התהומי בין אפס סיקור לפציעת הילד הערבי והסיקור האינטנסיבי של פציעת הילד היהודי. אבל גם אם ההשתייכות האתנית חרצה את רמת הסיקור והפרידה בין "מדורת השבט שלנו" לזו שאינה "שלנו", הדבר לא מסביר תעלומה אחת – מדוע גם התקשורת הערבית התעלמה לחלוטין מהפציעה של מ"כ בן ה-13? על כך אין לי תשובה ברורה. כדובר בית-החולים שלחתי אותן הודעות אינפורמטיביות במכשירי הביפר אל אותם הכתבים. מילד אחד הם התעלמו לחלוטין, על השני הם התנפלו.

בשורה התחתונה אני יודע שנה מאוחר יותר רק זאת: ילד אחד יצליח להתגבר על הנכות הפיזית והפגיעה הרגשית והנפשית בעזרת משפחה מבוססת, מודעת, מפותחת ותומכת. הילד המסוקר, היהודי, לא יהיה אולי שחקן כדורגל, אבל הוא יוכל להיות כל דבר שיחפוץ בעולם המערבי הטכנולוגי של העתיד.

הילד השני, משפרעם, בקושי מגיע לשיקום רפואי, עתידו ברור ועגום – הוא לא חזר ללמוד, יש לו משפחה אוהבת אבל לא מודעת ולא מתוקשרת. עבור רועה צאן – אובדן של יד ועין משמעותם חיסול של משלח יד עתידי בעולם לא טכנולוגי ולא מערבי שאליו הוא כבול, וגזר דין של אומללות ועוני.

האם להתעלמות של התקשורת יש חלק בכך? לפני שבוע פניתי לכתב ידוע למדי והצעתי לו לסקר, שנה אחרי, את ההבדל בין הילדים. הכתב הימהם משהו על כך שישוב אלי. מאז אני מחכה.

דוד רטנר הוא דובר בית-החולים רמב"ם