יפה כתב רוגל אלפר ב"הארץ" כאשר השווה בין הופעתה של קייטי פרי במחצית משחק הסופרבול לסדרת סרטי "משחקי הרעב": שמלת הלהבות של קייטי פרי אכן נראית כפרפרזה על הסרט, וכך גם ההחלטה, התמוהה על פניה, ללהק את אחד משחקני "משחקי הרעב", לני קרביץ, כזמר אורח. אפשר להוסיף על דבריו של אלפר ולציין גם את הנמר המכני שעליו רכבה פרי בשירה הראשון, שנראה כפרפרזה על החיות המוטנטיות המופיעות ב"משחקי הרעב".

אולם לצד הרפרנסים הללו ל"משחקי הרעב", נחזה בהופעה רפרנס בולט לסרט עכשווי נוסף – "ראיון סוף", שעמד במרכז משבר בינלאומי בין ארה"ב לצפון-קוריאה. את הופעת הסופרבול של פרי חתם השיר "Firework", שמככב גם ב"ראיון סוף". למעשה לשיר יש תפקיד כל-כך משמעותי בסרט, שעבור מי שצפה בו, כמעט בלתי אפשרי לשמוע אותו שלא דרך הפריזמה של "ראיון סוף".

קייטי פרי שרה את "זיקוקי דינור" במופע המחצית של הסופרבול (צילום מסך)

"זיקוקי דינור" נשמע בסרט לראשונה (אזהרת ספוילר!) כאשר אחד הגיבורים, עיתונאי אמריקאי (ג'יימס פרנקו), מבקר בטנק של בן-דמותו של רודן צפון-קוריאה, קים ז'ונג און. הוא מגלה שם שמדובר בשיר האהוב על המנהיג, ושהוא אף מעריץ בסתר של קייטי פרי. פעם נוספת נשמע השיר בזמן הראיון הטלוויזיוני של אותו כתב עם המנהיג, שבמהלכו הוא מנסה לחשוף אותו במערומיו ולהוכיח לבני עמו שלא מדובר באל, אלא במנהיג חלש ומטורף. באוהד של קייט פרי, לא פחות.

המראיין שואל את קים על יחסיו עם אביו ואף פוצח בשיר. קים לא מצליח לעמוד בהצפה הרגשית שמעורר אצלו השיר ופורץ בבכי תמרורים בשידור חי – ראיה מוחצת לאנושיותו, ומכאן גם לאובדן הלגיטימיות שלו כמנהיג. מדוע היותו אנושי משמעה בהכרח שהוא מנהיג לא לגיטימי? למה דווקא הבכי של המנהיג, ולא החשיפה של עוולותיו, הוא שמפיל אותו? לפי ההיגיון הפנימי של הסרט, משום שהסכמתם של בני עמו להיות כפופים לשלטונו האלים שואבת את התוקף שלה מהעובדה שהם רואים בו אל, ומשהוא מתגלה באנושיותו, היא פגה.

לכן בבחירה של קייט פרי ושל מפיקיה לסיים את מופע הסופרבול הקצר בביצוע בומבסטי ומיליטנטי במיוחד של אותו השיר – שכלל להבות אש שבוקעות כמו מתותח סביב גופה – יש מסר ברור: נצחונה של האמריקאיות. אחרי שהובסו על-ידי צפון-קוריאה בדעת הקהל העולמית, באמצעות פריצה לשרתי האינטרנט של חברת סוני שהביאה לגניזה של "ראיון סוף" ולמפלה לחופש הביטוי, האמריקאים משיבים מלחמה. הם מגייסים אותו שיר ששימש בסרט להפלתו של קים ז'ונג און כדי לחגוג את חוסנם ואת נצחונם. המדומיין, כמובן.

אלא שבאופן פרדוקסלי, אמצעי המבע שבאמצעותם נחגג אותו ניצחון מזכירים במידה רבה את אלו שמאפיינים את צפון-קוריאה בסרט (ובמציאות): מופע ראווה בהשתתפותם של מאות ניצבים שגופם יוצר צורות גיאומטריות. כך, בשוט הפתיחה של הופעת הסופרבול של פרי נחזו מנקודת מבט עילית, של מעוף ציפור, מאות נקודות צבעוניות מסודרות בצורה גיאומטרית לכדי הלוגו של פפסי, שהתגלו כאינספור ניצבים שאוחזים בבלונים או כדורים. יש מידה של אירוניה בכך שהחגיגה לנצחון האמריקאיות שואבת מאותם משטרים טוטליטריים שכביכול נוצחו.

ההבדל המשמעותי שבכל זאת קיים בין שני סוגי הטקסים הוא שבאותם מופעי ראווה טוטליטריים אין בדרך כלל גיבור ראשי: כל המופיעים הם בגדר ניצבים (לבד, כמובן, מהמנהיג, שצופה מהצד ומנופף בידיו), ואילו במופעה של פרי הניצבים מסתדרים כולם סביבה, והיא הגיבורה המובהקת של המופע, זו שהוענקו לה פנים שגאלו אותה מאנונימיות וכעת היא זוכה לתקריבים עליהן. לכל שאר הרקדנים אין פנים, והם משמשים גופים שיוצרים צורות וצבעים בחלל.

מופע הראווה של פרי נחווה אפוא כפולחן אישיות: היא רוכבת על הנמר המכני, נישאת בשמים ככוכב נוצץ, גדולה מהחיים, לא-אנושית בעליל. הכוכבוּת שלה, והדגשתה באמצעות הנפתה גבוה באוויר – נישאת מעל כולם, תרתי משמע – באים לשרת כמובן את המסר המכונה "החלום האמריקאי", שלפיו כל אחד יכול להצליח אם רק יתאמץ (כפי שמציין אלפר). אולם היא גם חושפת משהו אחר – מה המחיר שיש לשלם עבור ההצלחה הזאת, עבור ההפיכה מעוד אדם אלמוני לאדם בעל שם ופנים.

על-פי מה שראינו במחצית של הסופרבול, המחיר הוא ההפיכה לרובוט. פרי אינה מביעה כל התרגשות במהלך הופעתה. הכל מתוכנן בקפידה. היא מקפצת באתלטיות מדודה ונישאת מעל פלטפורמה קטנטונת עם יציבה מושלמת, כאשר לא נראה לרגע שהיא חוששת למעוד או להחליק חלילה. במלים אחרות, פרי נראית מכנית, נטולת רגשות או חולשות.

קייטי פרי נישאת על נמר מלאכותי, אפילו המוט הנושא אותה בשמים גלוי. אולם כל אותם אלמנטים אינם מפריעים לנו להישאב לתוך הפנטזיה, כי הפנטזיה היא לא להתגבר על חוקי הפיזיקה, אלא להיות רובוט

ואולם, האם אין בזה משום שעתוק של אותה משוואה ש"ראיון סוף" בז לה, של נתינים המוכנים להיות נשלטים אך ורק על-ידי ישות לכאורה מושלמת? האין העלתה של פרי על נס, כישות לא-אנושית, פועלת בדיוק באותו אופן? כדי להעריץ אותה, עלינו להפקיע ממנה את האנושיות שלה.

מה שמפתיע בסיפור הזה יותר מכל הוא החזרה לאותם מופעי הראווה שחשבנו שכבר נזרקו לפח האשפה של ההיסטוריה – אחרי הכל, זו תופעה של טרום עידן הקולנוע של אנימציית התלת-מימד. כיצד ייתכן, אם כך, שדווקא מופע הראווה השמרני הזה הוא התוכן הטלוויזיוני הנצפה ביותר השנה? והאם אין בזה כדי להעיד דווקא על השתוקקות לסגת מהווירטואלי אל "האנלוגי" – על גלגלי השיניים שלו, הטכניות והמכניות הגלויה שלו?

קייטי פרי נישאת על נמר מלאכותי שמופעל על-ידי שתי מפעילות בובות אנושיות שעומדות מאחוריו. ההפקה אולי מושלמת, אבל אין בה המימד האשלייתי שניתן להשיג בקולנוע ובהדמיות תלת-מימד. אפילו המוט הנושא את פרי בשמים גלוי. אולם כל אותם אלמנטים אינם מפריעים לנו להישאב לתוך הפנטזיה, כי הפנטזיה היא לא להתגבר על חוקי הפיזיקה, אלא להיות רובוט. להפוך לחלק ממערך טכני ומכני אדיר ממדים, להידמות למכונה.