מסימני החג

עמודו האחורי של "ידיעות" לבש ירוק. "היום חל ט"ו בשבט, אך מאחר שזוהי שנת שמיטה, שבה אסור לעבוד את הקרקע, אז במקום לחגוג בנטיעות חוגגים ב'סדרי ט"ו בשבט' ובאכילת פירות יבשים (על המחיר הקלורי של הפירות האלה – ראו איור משמאל)". זהו הפתיח לכיתוב המשותף לתצלום של ילדי קיבוץ זיקים, "שיצאו אל הטבע וחגגו בחוץ – אות לצמיחה והתחדשות שלאחר ההרס והמוות של 'צוק איתן'".

הטקסט העילג, המשלב צמיחה ומוות, שמיטה והשמנה, הוא מסימני החג לא פחות ממודעת הקרן-הקיימת שבתחתית שער המוסף היומי "24 שעות". "בט"ו בשבט הזה כל הדרכים מובילות לשיר", נכתב במודעה ומוסבר: "השנה שנת שמיטה, וקק"ל מזמינה אתכם לחגיגה של שירים לעצים ולפרחים אהובים". מודעה כזאת בגרסתה המאורכת (הידועה בשמה העממי "מודעת שמיכה") עוטפת את מחצית עמודו הראשון של "הארץ" ומסתירה את כותרתו הראשית של העיתון על אודות המידע המטעה שקיבל היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין; בניגוד לרושם שיצר עו"ד שמרון בשם משפחת נתניהו, פדיון הבקבוקים נמשך גם אחרי ההודאה וההחזר.

משה ליכטמן דיווח אמש ב"גלובס" כי "דווקא ערב חגיגת ט"ו בשבט", התריע היועץ המשפטי לממשלה על כך שהממשלה אינה נערכת אל מול הודעת קק"ל, שפורסמה לראשונה בעיתונו ועל-פיה "בחודש יולי הקרוב קק"ל תפסיק לשווק באמצעות רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) את קרקעותיה. מדובר, בין היתר, ב-2.5 מיליון דונם באזורי הביקוש האטרקטיביים ביותר במדינה. בכוונת קק"ל להקים מערך פנימי, חדש ועצמאי, לניהול ושיווק קרקעותיה. עבודת מטה להקמת מערך כזה החלה כבר לפני כשנתיים, בהובלתו של אלכס חפץ, מנכ"ל הימנותא (אגף ניהול המקרקעין בקק"ל)".

"אזהרת היועמ"ש במקומה והחשש מובן", כותב ליכטמן. "ניהול ושיווק עצמאי של קרקעות קק"ל הוא מהפכה של ממש בתחום ניהול הקרקעות במדינה, ואם לא ייעשה באופן מושכל, עלול להיגרם כאוס – במקרה הטוב רק זמני – בתחום הקרקעות, וכתוצאה מכך עלולה להתרחש התייקרות נוספת של מחירי הדירות. האזהרה רלבנטית בעיקר למשרד הבינוי ולרשות מקרקעי ישראל, אבל כל בר-דעת אמור להבין את המשמעות מרחיקת הלכת של מהלך כזה, המחייבת התייחסות עמוקה בממשלה – אבל עכשיו בחירות ולמי יש כוח לטפל בעוד שד שמגיח מהבקבוק".

מה אכפת לו לעץ

על מותר העץ מספר דודי גולדמן במוסף "24 שעות" ומרגיע: אפשר להמשיך לאכול צמחים. "בגלל חוסר היכולת לנצור את חוויית הכאב, הם לא יודעים וגם לא אכפת להם אם חותכים אותם, לועסים אותם ומבשלים אותם". חוץ מזה עצים הם חירשים, יכולים להריח, זוכרים, "רואים" צבעים ולא אוהבים שנוגעים בהם.

36 אלמוניות ואלמונים

"טרגדיה בדרום", מכריז "ישראל היום" בכותרתו הראשית. "אוטובוס נשים מהיישוב חורה התנגש בטרקטור שנשאה משאית; התוצאה: 8 הרוגות ו-28 פצועים; 'אנשים נחתכו למוות, המראה היה מזעזע';  נהג המשאית ונהג האוטובוס נעצרו בחשד לרשלנות". גדי גולן, כתב העיתון בדרום, מדווח כי "גם חוקרי התאונות הוותיקים, המורגלים במראות הקשים בכבישי הדמים בישראל, הזדעזעו לנוכח הזוועה שנגלתה לעיניהם אתמול".

גולן אינו מחסיר פרט ומציין כי "לאחר הערכת מצב שקיים מ"מ ראש אגף התנועה, תנ"צ אלברט אוחיון, הוא החליט להקים צוות חקירה מיוחד בראשותו של קצין הבוחנים הארצי". גולן מציין אף שראש הממשלה בנימין נתניהו שוחח עם השר לבטחון הפנים יצחק אהרונוביץ' ועודכן בפרטי התאונה. גולן יודע לנקוב בגילם ועיר מגוריהם של שני הנהגים שנעצרו ונחקרו (נהג המשאית בן 56, תושב רמלה, ונהג האוטובוס בן 24, תושב כסייפה). הוא יודע למנות את המוזנקים לזירת התאונה: חובשים ופרמדיקים של מד"א ב-14 אמבולנסים, 7 ניידות נט"ן, 2 מסוקים צבאיים ו-2 של מד"א. לשניים מהפרמדיקים שהיו בין הראשונים להגיע למקום התאונה קוראים גיל אסיקוביץ' וחנן דדון. לראש מועצת להבים קוראים אלי לוי, למנכ"ל משרד התחבורה שמינה ועדת בדיקה מיוחדת קוראים עוזי יצחקי, למנכ"ל חברת האוטובוסים קוראים נאסיר חסן, מפכ"ל המשטרה יוחנן דנינו אמר שזה נושא שצריך להתייחס אליו ברמה לאומית. מנכ"ל עמותת אור-ירוק הוא שמואל אבואב. ראש הזרוע המבצעית במשטרת התנועה הארצית הוא נצ"מ אילן מור. עו"ד שי גלעד הוא פרקליטו של נהג המשאית. "עלי" הוא קרוב משפחה של כמה מנוסעי האוטובוס. לאחד הפצועים קוראים עז א-דין היטלה. ונעבור הלאה.

לעשרות הפצועים ולשמונה ההרוגות בתאונה "הקטלנית המחרידה בנגב" אין שם, לא גיל, לא כתובת, לא מצב משפחתי, לא מצב רפואי – ולא סיפור. אנשים שאין להם סיפור אינם בני-אדם. הדיווח של "ישראל היום" הוא אנטי-סיפור על תאונת דרכים בכביש בעייתי בין מוביל כלים חקלאיים למוביל יצורים חיים, על כל השיבוש והבלגן שנגרם בשל כך.

אמא וסבתא נהדרת

ואלה שמות הרוגות התאונה, כפי שהובאו ב"הארץ" וב"מעריב": נורה אל-אטרש, זאנה אבו-טראש, מנוה (מנווה) אבו אל-קיעאן, פאטמה אבו אל-קיעאן, כאפיה אל-עסיבי, נעמה אבו-שחיטה, סמירה אבו-שקרה (סמירה א-נבארי?) וכאפיה (קאפיה?) (חדרה?) אבו-שקרה – כולן מחורה והסביבה, בשנות ה-50 וה-60 לחייהן. "עלי", המוזכר למעלה, הוא כנראה עלי אבו-קרן, ש"היה במקום" ותיאר את שהתרחש בשעת התאונה. הדיווח של "הארץ" רזה יחסית, והכותרת לתאונה היא השלישית בחשיבותה בעמוד הראשון, אבל "הארץ" לפחות לא רקד על הדם. "מעריב", שהקצה לתאונה ארבעה עמודים, הביא את מלוא רשימת ההרוגות וניכר כי כתביו (יאסר עוקבי ועמית תומר) שהו בשטח והביאו ייצוג סביר לאנשי המקום.

"ידיעות אחרונות", אשף כיסוי האסונות, הצטיין בהשוואה למתחרים. ניכר בכתביו מתי סיבר, מתן צורי ומאיר תורג'מן שביקרו גם בסוכות האבלים וגבו פרטים וסיפורים קטנים על אודות ההרוגות. פטמה אבו אל-קיעאן בת ה-81 מחורה זכתה להספד קצר מצד בנה מתעב: "הנכדים היו מחכים בקוצר רוח ליום שלישי, אז סבתם היתה חוזרת מירושלים עם סוכריות וממתקים. היא היתה אמא וסבתא נהדרת".

גם "ידיעות" וגם "מעריב" בחרו באותה כותרת: "אסון האמהות". בכותרת עמודו הראשון מיחזר העיתון את "אוטובוס המוות" וכך נהג גם כפילו, "ישראל היום".

וכיוון ש"ידיעות" אינו משאיר דבר ליד המקרה, קשה להתעלם ממבנה העמוד הראשון, הממקד את העיניים בשתי הדמויות באדום, האחת בפינה הימנית העליונה והשנייה בשמאלית התחתונה. למטה מוצג הטייס הירדני המוחזק בידי דאע"ש, שנשרף למוות בכלוב, רגע לפני שהאש לוחכת את גופו בבגד הנידונים למוות הכתום-אדום – ולמעלה גילי ורמוט, כוכב הפועל תל-אביב בחולצה האדומה, שדבר מעברו למכבי תל-אביב פורסם למחרת הדרבי שבו נוצחה קבוצתו.

אירועים ש"ידיעות" מקפיד לזכור, ומתחריו אפילו לא ידעו והספיקו לשכוח, הם אסונות העבר. בתוספת היומית "24 שעות" מספרים ניצולי אסון אוטובוס תלמידי כיתה ז' מפתח-תקווה, שבו התנגשה רכבת כשניסה לחצות את המסילה ליד מושב הבונים, על התמודדותם עם האסון שבו איבדו 19 מחבריהם, היום לפני 30  שנה. "המחשבות אינן נותנות מנוח", נכתב בפתיח לכתבתה של אתי אברמוב, "בטח לא ביום כמו אתמול, שבו מתרחשת עוד תאונת אוטובוס קטלנית". איתן הבר מזכיר בפינתו הקבועה "היום לפני" את אסון המסוקים שהובילו חיילים והתנגשו בשמי שאר-יישוב, במלאות 18 שנים להתנגשות הלילית של שני היסעורים בדרכם לרצועת הביטחון.

דמיון מודרך

"ידענו על הקשר שבין שאבאס לפלסטינים. אני לא רוצה להגיד לך איך ידענו. תפעיל את הדמיון שלך", אמר אמש לאיתמר אייכנר ("ידיעות") "גורם מדיני בכיר בעקבות התפטרותו של יו"ר ועדת האו"ם לחקר אירועי 'צוק איתן'". בדמיון יכול אמנם להבהב גורם מדיני בכיר שמכיר אפילו את העמודים הראשונים של ספר "בראשית", אבל לך תדע. "ידיעות", מצדו, מבליט בכותרת את "המודיעין", מה שמקנה להשגת המידע אופי שושואיסטי.

כך או כך, "הארץ", שדירג את דיווחו של ברק רביד כאחת משתי הידיעות הראשיות של היממה, משתמש במושג "נוחה לישראל" לתיאור ממלאת-מקומו האמריקאית של שאבאס שהתפטר, מרי מקגוואן-דייוויס. רביד השתמש בהגדרה "מאוזנת בהרבה" ביחסה לישראל, אבל עורכי העמוד הראשון הסתפקו ב"מאוזנת יותר". האמת הפרוידיאנית היא ש"נוחה לישראל" היא הגדרה אמוציונלית", סוג של "הלוואי", בעוד ש"מאוזנת", יותר או הרבה יותר, היא הגדרה כאילו עניינית ובתנאי שתהיה מוטה לטובתנו. נראה כי איש לא יצטער כאן על התפטרותו של שאבאס. התקווה היא שישראל המדינית תמשיך לעסוק בענייני מהות ולא בענייני נוחות. את הנוחות נשאיר לקברניטינו ולמחלקות שבהן הם טסים, מסיבות מהותיות.

ובינתיים בעזה

"לעזה אין מי שיציל אותה" היא כותרת כתבה מאלפת של צבי בראל ב"הארץ" על מה שקורה מעבר לגבול המאיים. על-פי הכתבה, יותר מ-20 אלף בני-אדם, מבין כ-450 אלף עקורים, עדיין מתגוררים בבתי-ספר ובמקומות מחסה אחרים שאירגנה סוכנות הסעד לפליטים (אונר"א) עבור תושבים שנאלצו לעקור מבתיהם בעקבות המלחמה, אם בגלל האימה מן ההפצצות הישראליות או בשל הריסת בתיהם. לפני כחודש הודיעה אונר"א כי תחדל להעניק סיוע לעקורים: לא תשלם עוד את שכר הדירה עבור אלה שממתינים לשיקום בתיהם ולא תממן את שיפוץ הבתים.

בראל מביא את דבריו של רוברט טרנר, מנהל הפעולות של אונר"א בעזה, ומהם עולה כי קופתה של הסוכנות לפעילות ברצועה ריקה אחרי שקיבלה רק 135 מיליון דולר מכ-725 מיליון דולר שנדרשים למימון פעולותיה. הוא מצטט פקיד בסוכנות האומר: "אנשים מגיעים למשרדים שלנו, בוכים ומאיימים, ואין לנו איך לעזור להם. ילדים קופאים מקור, הם סובלים מתת-תזונה, וגם מעט המזון שהם מקבלים אינו ראוי".

"שיקומה של עזה ופתיחת המעברים, בעיקר מעבר רפיח, תלויים במימוש תנאי הסכם הפיוס בין פתח לחמאס ובהקמתו של כוח פיקוח פלסטיני מטעם הרשות על המעברים הללו", כותב בראל. "אולם מימוש ההסכם מתמהמה בגלל חילוקי דעות בין שני הפלגים. השבוע אמורה היתה להגיע לעזה משלחת משותפת להמשך הדיונים, אבל לטענת פתח, חמאס הודיע כי אינו מוכן לקבלה, ואילו חמאס טוען כי כלל לא ידע על כוונתה של המשלחת לבקר ברצועה".

2022

"לפני כחמש שנים משרדי התחבורה והאוצר החליטו להלאים את פרויקט הרכבת הקלה ולהעבירו לחברה ממשלתית שתנהל אותו. תאריך היעד היה סוף 2017", כותב ליאור גוטמן ב"כלכליסט", "ותקציב הקו הראשון של הרכבת (פתח-תקווה, תל-אביב ובת-ים) עמד על 10.8 מיליארד שקל. לאחר קרוב לחמש שנים שהרכבת בתל-אביב לא התקדמה, התקציב זינק לכדי 17.33 מיליארד שקל, כאשר גם מבקר המדינה קבע באוקטובר 2013 כי ההחלטה להלאים 'התקבלה בלא שנעשתה עבודת מטה יסודית'. מועד ההפעלה זז בהתאמה ל-2022, כפוף לשינויים".

פלנטוּ, גבע

"חופש הביטוי חשוב בעיני יותר מהחיים", אומר הקריקטוריסט הצרפתי הנודע פלאנטו לאלעד זרט ב"24 שעות". ז'אן פלאנטו כבר בן 64, ואף כי תוצרתו דומה בטיבה וברוחה לזו של יוצרי "שרלי הבדו", הוא קריקטוריסט הבית של היומון כבד הראש "לה-מונד". בשבוע הבא יבוא לכאן (שוב) כאורח יריד הספרים הבינלאומי בירושלים ויישא דברים במפגש קריקטוריסטים תחת הכותרת "הקריקטורה: קו הגבול של החירות".

במקביל למפגש בירושלים, שבו ישתתפו קריקטוריסטים כמישל קישקה ויונתן וקסמן (הקריקטורה היומית ב"כלכליסט"), תיפתח ב-15 בפברואר בחולון התערוכה "עדיין אופטימיים: אמנים מציירים דודו גבע", ובה יצדיעו 120 מאיירים ישראלים לאמן, הצייר, המאייר, הסופר והקריקטוריסט שהלך לעולמו לפני 10 שנים. כך מדווח היום "כלכליסט". מעניין לדעת אם פלנטו יבוא לתערוכה ומה יאמר על האיש והקו שחצו את כל הקווים ודיגדגו את הגבולות הרחוקים ביותר של חופש הביטוי.

ברכות ל"ידיעות", על עצם התעוזה לפרסם קריקטורות שעוסקות באסלאם ובנביאו, בימים שסטימצקי נסוגה מכך. יש לקוות ששרון גל לא יבוא להחליף את נוער הליכוד ולהפגין מול הכניסה לבניין המערכת.

שיר

"אֲנִי מִשְתַּעֲמֵם/ בְּחֶבְרַת עַצְמִי?/ אָז סִימָן/ שְׁיֵשׁ בִּי מַשֶּׁהוּ./ סִימָן שֶׁאֲנִי טִפּוּס מְעַנְיֵן/ לַמְרוֹת הַכֹּל, לֹא?/ פָּשׁוּט לֹא זָקוּק לְאַף אֶחָד –/ גַּם לֹא לְחֶבְרַת עַצְמִי".

שירו של דוד אבידן "אפס תלות-עצמית" מתוך "ספר האפשרויות – שירים וגו'", בהוצאת כתר, מובא היום במדור "שיר ביום", במוסף "גלריה" של "הארץ".

4 דעות

אלי פולק, יו"ר האגודה לזכות הציבור לדעת, כותב ב"ישראל היום" על "הרשימה הנעלמה". הוא מתכוון "לרשימה המשותפת הכוללת בתוכה את ארבע המפלגות הערביות – חד"ש, בל"ד, רע"ם ותע"ל – מטרותיה, דרכי פעולתה ומצעה אמורים לעניין את כלל האוכלוסייה בישראל. האם הרשימה תצליח לשמור על אחדותה גם לאחר הבחירות? מה עמדת הרשימה ביחס לסוגיה האיראנית? מה המדיניות שיש לשיטתה לנקוט כלפי חיזבאללה? ומה בנוגע לחמאס?".

פולק מייחס לתקשורת עצלות או חוסר מודעות, ומדבריו משתמע שהתקשורת אף מסתירה משהו מקהליה. המוזר הוא שהבמה שבה הוא מתבטא נוטה להדחיק את עצם קיומה של חברה אזרחית ערבית במדינת ישראל, למעט בנסיבות בטחוניות ופליליות.

"גם מי שלא יבחר ברשימה רשאי, ואולי אף חייב, לקבל מידע על עמדותיה", כותב פולק, "מה גם שהיא נחשבת כגוש חוסם אשר יכול למנוע את השלטון מהימין. מי שיבחר במפלגות השמאל זכאי לדעת מה יהיה המחיר שהרשימה המשותפת תגבה עבור תמיכתה בממשלת שמאל. האם הרצוג ולבני יהיו מוכנים לשלם מחיר כזה? [...] לא פחות חשוב לדעת מה אומרת סיעה זו לאוכלוסייה הערבית במדינה. האם המסרים שלה בערבית זהים למסרים בעברית? האם היא מכירה בזכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית? או האם היא דורשת שמדינת ישראל תהא מדינת כל אזרחיה? האם קיימת התנגדות בתוך המגזר הערבי לרשימה המשותפת?".

דני רבינוביץ, ראש בית-הספר ללימודי הסביבה באוניברסיטת תל-אביב, נתלה בפרשת שרה נתניהו כדי להאיר את עיני קוראי "הארץ" בדבר הפרדוקס המתפתח במחזור בקבוקים. "נכון להיום, פועל בארץ תאגיד מִחזור אחד, אל"ה, שאותו הקימו במשותף יצרניות המשקאות הקלים הגדולות, הממשיכות להיות הבעלים שלו", כותב רבינוביץ. "אלא שמעשה שטן: עם הזמן גילו בעלי אל"ה שככל שהחוק מצליח יותר (חוק הפיקדון נחשב לאפקטיבי ולמוצלח מכל החוקים הסביבתיים בישראל), כך הם מרוויחים פחות. מחזור הבקבוקים הולך ומתייעל, קבלני האיסוף יכולים מצדם להעלות את שיעור המחזור ל-80% ואף ל-90%, אבל אז הסכום שייוותר בידי אל"ה לתפעול ולרווח (שהוא ההפרש בין ה-300 מיליון שמועברים לידיהם אוטומטית כל שנה לבין עלויות המחזור של מה שממוחזר בפועל) יצטמצם. לכן הם ממחזרים פחות, משכנעים את הממשלה לוותר להם על הקנס הנקוב בחוק לתת-מחזור, ומתגלגלים.

"הציבור בינתיים די אדיש. הבקבוקים הקטנים נצרכים בעיקר במסעדות ובמזנונים במרחב הציבורי, לא בבתים (מעון ראש הממשלה, שמארח הרבה, שונה כמובן), והחזר דמי הפיקדון בעבורם נעשה בעיקר בין המרכולים לקבלני האיסוף. לבעלי חברות המשקאות זה נוח כמובן: בהעדר עניין של הציבור הם יכולים להמשיך לרקוח את ביטול החוק במחשכים, ואף אחד לא קם.

"את האידיליה פרמה עכשיו שרה נתניהו, שחמדנותה עשויה לחזק את חוק הפיקדון ולתרום להרחבתו. עם ישראל אולי מנומנם קצת בענייני מחזור, אבל פראייר הוא לא: אם אשת ראש הממשלה מצאה כאן משהו ששווה לשים עליו יד, אולי כדאי גם לנו להשתתף בחגיגה? אצלנו זה אפילו יהיה חוקי" ("הארץ").

מתי גולן מתייחס בטורו ב"גלובס" ל"חגיגת העיטורים על גבורה והקרבה במלחמת 'צוק איתן' או כל מלחמה ולחימה שהיא. לוקחים כמה אנשים מתוך ציבור הלוחמים ומחליטים שהם ראויים להכרה ממלכתית באומץ לבם ובמסירותם. אין ספק שהם אנשים מצוינים, לוחמים ללא חת ובעלי מודעות פטריוטית גבוהה. [...]. במלחמה, כל מלחמה, יש גילויים של הקרבה יוצאת דופן. לא של איש אחד ולא של שניים. גם לא של רבים, אבל יותר ממספר מקבלי העיטורים. [...] ברור לגמרי שמעשי גבורה אינם נעשים כדי לזכות בהכרה ועיטורים. הם פועל יוצא של הנסיבות, ובעיקר של אופיו ואישיותו של הלוחם. כך שאם יש אכזבה, זה לא משום שמלכתחילה רצו או ציפו לפרס על מעשיהם. פה זה לא 'לוחם נולד', אלא לחימה להגנה על המדינה. זו המוטיבציה של אנשים המוכנים להקריב למטרה זו את חייהם. לכן אני לא בטוח אם אפשר, או צריך, לציין מתוך אלה את הבודדים".

"קמפיין בחירות מקומם ותקשורת אכזרית" היא הכותרת שנתן איזי ליבלר לפוסט שפורסם אתמול בבלוג שלו. היום מופיע הפוסט בשלמותו כמאמר דעה על פני עמ' 11 של "ישראל היום", תחת הלוגו "בחירות 2015", עם הפניה בעמוד הראשון, כאשר בו ובכתבה עצמה העבירו את הכותרת שיפוץ קל: "קמפיין הבחירות הכי וולגרי, בהובלת השנאה של נוני מוזס". ליבלר, יהודי אוסטרלי ופעיל ארגונים יהודיים, חי בירושלים וכותב מאמרי דעה מעת לעת לעיתון. ציון לשבח מגיע לעורך הטקסט, שתירגם מן הבלוג אל העיתון משפט עברי כמו "מזימה מרוכזת להסתת הדיון מהנושאים האמיתיים", ואגב כך תיקן, עידן והפך ל"מתקפה מכוונת להסטת הדיון [...]".

ענייני תקשורת

שפיצר וקמפיין המחנה-הציוני. בכירים במפלגת העבודה מותחים ביקורת על מעורבותו של נפתלי שפיצר, בעלה של יו"ר התנועה ציפי לבני, בקמפיין הבחירות של המחנה-הציוני. הבכירים טענו שהתנועה השתלטה על הקמפיין ועל מטה הבחירות של המחנה-הציוני, תוך דחיקת אנשי מפלגת העבודה. לדברי הבכירים, "לא ייתכן שפרסומאי בעל אינטרסים יהיה בעל השפעה בקמפיין ויישב בישיבות המטה, גם אם אינו חותם על הצ'קים. שפיצר: 'אני לא מעורב בקמפיין ולא נמצא במטה. אני יושב במשרדי הפרטי ועסוק בענייניו'". דובר העבודה: "שפיצר ומשרדו לא מקבלים כל תקציב, ישיר או עקיף, מהקמפיין. שפיצר משתדל לעזור מעת לעת בנושאים שהוא יכול לתרום להם מנסיונו" (צבי זרחיה ונתי טוקר, "דה-מרקר").

פישמן חדל פירעון. "בכירים בבנקים מודים: מבחינה מעשית אליעזר פישמן הוא חדל פירעון". כדי להקטין את חובותיו לבנקים הישראליים החשופים לקבוצתו בהיקף של 4.5 מיליארד שקל, העמיד פישמן למכירה נכסים ב-100 מיליון שקל. פישמן הוא מו"ל "גלובס" (מיכאל רוכוורגר ועדי דברת-מזריץ, "דה-מרקר").

אפשרות של צנזורה מדגים רוגל אלפר בטור ביקורת הטלוויזיה שלו ב"הארץ". הטור מתאר את הפרק הראשון בעונה השנייה של הסדרה "זגורי אימפריה" ככזה "שכמעט הצליח להיות הדרמה הישראלית החתרנית ביותר מאז שהסרט 'חרבת חיזעה' הצדיק את נראטיב הנכבה ב-1978". אלפר כותב: "עד חמש הדקות האחרונות, כופר זגורי בקדושת יום השואה ללא כחל ושרק, מסרב לעמוד דום בצפירה, ומול השואה הוא מעמיד מעין נכבה מרוקאית. אבל כנראה שבהוט מפחדים מפוליטיקאים כמו איילת שקד ויריב לוין ומצופים נזעמים שלא מסוגלים לספוג כזה ערעור על דת השואה הרשמית בישראל, ולכן מיד אחרי נאום השואה של בבר, שלא היה מבייש את מלקולם אקס, מתיישבת בתו הקטנה גולי על ספסל ליד ניצול השואה הקשיש אדון לוי, שמראה לה את המספר שנצרב על ידו באושוויץ. זהו מהלך תסריטאי גמלוני, מיותר, פלקטי ומגמתי".

הון, שלטון וקריסת עיתון. פרויקט משותף ל"העין השביעית" ולתוכנית התחקירים "מבט שני" בערוץ 1 מוצג היום לציבור. גם נתי טוקר מציג ב"דה-מרקר" את עלייתה ונפילתה של ההרפתקה התקשורת של נוחי דנקנר ברכישת "מעריב" וניהולו עד קריסה, בהסתמך על תכתובות אימייל ופרוטוקולים המשקפים התנהלות בעייתית מבחינת אתיקה עיתונאית וגם מבחינת אחריותם של מנהלי חברות ציבוריות. הערב בשעה 21:00 ישודר בערוץ 1 התחקיר הטלוויזיוני, ובאתר זה אפשר לקרוא את הסקירה המלאה של אורן פרסיקו על השתלשלות העניינים.