עדיין קוראים לה עצרת המיליון, הגם שהנתונים מלמדים כי בעצרת ההיא, המוגדרת כשיא המחאה החברתית, השתתפו פחות ממחצית המספר הזה. כשמדובר בהיקפן של הפגנות ועצרות, "מיליון" אינו מספר, אלא מושג; שם תואר תקשורתי להתכנסות ההמונים הגדולה ביותר שניתן לדחוס לכיכר הגדולה של העיר הגדולה, המבוסס על עיגול כלפי מעלה של האומדן הנדיב ביותר שמספקת המשטרה למספר המשתתפים באירוע.

עצרת אבל, עצרת מחאה, עצרת הזדהות, עצרת חגיגית או עצרת זיכרון – אין כמו העוצמה שבמיליון בני-אדם המבטאים הזדהות עם רעיון או רגש, חגיגה או אבל. אם אמנם שלושה עד ארבעה מיליון צרפתים יצאו לככרות בבירה ובערים הגדולות כדי להביע סולידריות עם נרצחי "שרלי הבדו", אז אנחנו עומדים בתקן. באופן יחסי לגודלנו כבר חווינו כמה וכמה הפגנות של מאות אלפים.

כל אחד ממאות אלפי המשתתפים שנהרו, בלי הסעות מאורגנות, אל כיכר המדינה במוצ"ש ה-3 בספטמבר 2011, עבר חוויה אישית עזה כאחד מן ההמון. רגע מתוק של סולידריות, המלווה בהרגשה מנחמת כי אינך לבד וכל אלה שסביבך מבטאים כמוך מאוויים דומים, ובתקווה התמימה כי בלילה הזה מתחילה ספירה חדשה לקראת תיקון חברתי ושינוי ערכים מהפכני בחברה ובמדינה. בפועל, ה-3 בספטמבר היה מסיבת סיום ענקית לפרק ההמוני של המחאה החברתית, וביום שלמחרת המפגינים, כמו רוב הפעילים, החלו לחזור לשגרת יומם – לימודים, עבודה, משפחה. גם התקשורת חזרה לענייניה: המשך ההידרדרות ביחסים עם טורקיה, שביתת המתמחים, פרשת הרפז, שנת הלימודים שלא נפתחה לתלמידים ממוצא אתיופי בפתח-תקווה, מצב ערוץ 10 ועלילות דני דנקנר.

איפה מפגיני הכיכר?

על-פי מדד הקולות הכשרים בבחירות 2013 (כ-3.8 מיליון), ה-400 אלף שבאו להפגנת המיליון בכיכר המדינה שווים לפחות עשרה מנדטים בכנסת. בפועל, רק שניים מבין מובילי גל המחאה של קיץ 2011 השתלבו במערכת הפוליטית ונכנסו לכנסת ה-19 בבחירות ינואר 2013 – סתיו שפיר ואיציק שמולי. בשבוע שעבר דורגו השניים במקום ריאלי ברשימת העבודה לכנסת ה-20 – הפעם בצמרת המפלגה – לא רק כצעירים מבטיחים, אלא גם על סמך פעילותם בכנסת היוצאת. הרושם הוא כי שפיר ושמולי נתפסים כמשרתי ציבור, הפועלים בשמם של אותם מאות אלפים שנקהלו אז בכיכר, ובשם אותם ערכים שלשמם התאספו: יושרה, חתירה לצדק חברתי ולשוויון אזרחי.

בפריימריז שנערכו בעבודה ביום שלישי האחרון קיבלה סתיו שפיר 21,588 קולות (בהשוואה ל-9,649 קולות שקיבלה בפריימריז בנובמבר 2012) ודורגה במקום הרביעי ברשימה המשותפת, מיד לאחר ראשי מפלגות העבודה והתנועה והיו"ר לשעבר יחימוביץ'. איציק שמולי דורג חמישי עם 18,193 קולות (בהשוואה ל-13,365 בנובמבר 2012).

עוד שניים שהיו מעורבים עמוקות במחאת 2011 הם פרופ' יוסי יונה, ששימש להנהגת המחאה מנטור אקדמי, ואלדד יניב, שנטה אוהל בשדרות רוטשילד, גיבש קבוצה והקים את תנועת ארץ-חדשה. יונה, שהתמודד בפריימריז לעבודה בנובמבר 2012, דורג במקום ה-21 הלא-ריאלי (עם 9,365 קולות); יניב רץ לכנסת בראש תנועתו ולא צלח את סף החסימה.

יונה ויניב התמודדו גם הפעם על מקום ברשימה המשותפת לעבודה ולתנועה, לקראת הבחירות לכנסת. לאחר ספירת הקולות דורג יונה במקום ה-23 ברשימה המשותפת; יניב דורג במקום ה-30. הראשון גבולי, השני כמעט חסר סיכוי. נשאלת השאלה היכן הם אותם מאות אלפים שיצאו להפגין בכיכר המדינה בהפגנת המיליון, וקודם לכך הפגינו מול הקריה בהפגנת החצי מיליון, ובהפגנות ברחבת המוזיאון ובככרות הערים הגדולות, ודרשו צדק חברתי. אם כל אלה קיימים בפנקס הבוחרים, איך זה שייצוגם בכנסות שאחרי קיץ המחאה הוא כה נמוך?

התשובה המתבקשת היא שהציבור הסוציאל-דמוקרטי והליברלי לא נעלם. מה שהתפוגג הוא ייצוגו. חלקים מן הציבור הזה הפנו עורף למערכת הפוליטית, התנתקו ממנה ונטשו כליל את הזירה. אלה שנותרו פיצלו את הצבעתם בין שלוש מפלגות לפחות.

מחאה היא ריקוד

ביום שני, יומיים אחרי ליל עצרת המיליון ההיא, כשהדי קיפול מאהל רוטשילד פורסמו בהבלטה בעיתונים, הופיע בעמוד הדעות ב"הארץ" מאמרה של מרב מיכאלי, שכותרתו "בין שתי שפות" – שפת הסדר הישן ושפת הסדר החדש. דפני ליף עדיין נשאה בתואר "מנהיגת המחאה" ומיכאלי השוותה בין ליף לשמולי, כשברור למי נתון לבה:

"צודקים הפרשנים המבחינים בין יו"ר התאחדות הסטודנטים איציק שמולי לבין מנהיגת המחאה דפני ליף; הם באמת עולמות שונים, השואפים לדברים שונים לגמרי. לא בכדי מכתירים הפרשנים את שמולי וקושרים לו כתרים; הוא אמנם רוצה לשפר ולתקן, אבל לעשות את זה בתוך הסדר הקיים, הסדר הישן. לשמר את הקפיטליזם, לשמר את ההגמוניה, לשמר את השלטון והשפה הגברית. לא בכדי הפרשנים האלה מנסים לשלוח את ליף הביתה; היא רוצה לשנות את השיטה, להחליף את הסדר הישן בסדר חדש, הייררכי פחות, שוויוני יותר ומאפשר, שבו לכל בעלי הכוח יהיה פחות כוח".

דרור פויר, שסיקר אז את עצרת המיליון בטורו ב"גלובס", כתב משפט מעורר השראה, שהגיע הזמן לבחון את תקפותו: "דבר אחד בטוח, השד החברתי הזה לא יסכים לחזור לשום בקבוק. מה שניטע הקיץ הזה בלבבות כבר לא ייעקר". פויר תיאר את הקרנבל היצירתי שלאורך מסלול הצעדה אל כיכר המדינה וסיכם בציטוט המיוחס לאמה גולדמן: "אם אי-אפשר לרקוד את זה – זו לא המחאה שלי".

מופת ליחסי אנוש?

17 חודש אחרי אותה שבת מזככת, בפברואר 2013, הושבעה מיכאלי כחברת-כנסת בסיעת העבודה; ביום שלישי האחרון דורגה מיכאלי במקום התשיעי הריאלי ברשימה המשותפת לעבודה ולתנועה לכנסת ה-20. ערב הפריימריז כרכו העיתונים את שמה של מיכאלי במלה המבטאת את הסדר ישן, דיל, שייחס לה שותפות אינטרסים עם חבר ותיק ברשימת העבודה, גם הוא איש הסדר הישן: איתן כבל.

דיל הוא חלק מכל מערכת פוליטית. כל עוד אינו משמש לחיסול מועמדים ואינו נכפה על הבוחר, אין לראות בו מעשה מגונה. הבעיה היא שדיל הוא כלי שימושי גם בידי מאכערים וקבלני קולות, המשחיתים את המערכת הפוליטית. מנגד, יש לציין כי גם "הנהגת המחאה" – אותם מנהיגי הענן המחאתי שסלדו מן המעשה הפוליטי והתעקשו לא להתארגן – לא היתה מופת ליחסי אנוש. יש להניח כי גם הח"כ הוותיקה מרב מיכאלי מסכימה כי סדר חייב להיעשות ולהיראות בכל מערכות השלטון, בבחירת המועמדים ובעבודתם כנציגי הציבור וכמחוקקים. השאלה אינה אם דרוש סדר חדש, אלא מיהם הנשים החדשות והגברים החדשים שיפעלו בתוך סדר קיים בהגינות וביושר, בתחושת שליחות ולטובת הכלל.

לשם מה התכנסו אלה שבאו להפגנת המיליון? כדי להתפעל? להתרגש? להרגיש צעירים? לבטא את עצמם? להיות חלק מההיסטוריה? להיות עם כולם? להופיע בתקשורת? לתמוך בעצם רעיון המחאה? לשנות את מצב האומה כדי שמצבם ישתפר? האם אלה מבין חבורת ההנהגה שזזו הצדה ופרשו וחזרו לחייהם הקודמים עשו את הדבר הנכון? האם אלה מבין חברי הקבוצה שהיו לח"כים, לא מעט בגלל ובזכות הפגנת המיליון, מגשימים היום את הבטחותיהם לקהל הכיכרות ההוא?

עצרות המיליונים – בתל-אביב, ועכשיו עולה החשש שגם בפריז – נראות ממרחק הזמן או מן המרחק הגיאורגרפי יותר מופע-על מאשר מנוף לתיקון חברתי; יותר קריאת השכמה מאשר אבן דרך. עם השנים מתחזק החשש כי הפגנת המיליון ההיא לא היתה יותר מרגע של סולידריות מזככת שאחריו ממהרים הביתה לשגרה המדכדכת.