דני נוימן, כך פורסם השבוע, הפך לבורר במסגרת ההתאחדות לכדורגל. שמו ותמונתו של פרשן הכדורגל של ערוץ 1 מפארים כעת את דף "המוסד לבוררות" באתר ההתאחדות לצד יתר הבוררים. נוימן, שהודח בתחילת העונה מעמדת הפרשן בשידור המשחק המרכזי, הסכים להצעת ההתאחדות בלי להבין שיש בה ניגוד עניינים בוטה עם עבודתו כפרשן בטלוויזיה.
יונה ויזנטל, המנכ"ל הזמני של רשות השידור (צילום מסך)
זמן קצר לאחר הפרסום הביעה הפועל תל-אביב התנגדות למהלך, בשל התבטאויותיו של נוימן נגדה בעבר. אלא שמי שהיתה חייבת להתנגד למינוי הזה מלכתחילה ולפני כולם היא רשות השידור.
בעבר התמהמהה הרשות חודשים רבים בטרם נפטרה מהמשקולת האתית שבהעסקת סוכן השחקנים אבי נימני כפרשן בשידור משחקי הליגה. רק חוות דעת של הלשכה המשפטית ושל נציב קבילות ציבור הזיזו לבסוף את נימני מהמשבצת שראשי הרשות הקודמים שיריינו עבורו תוך שהם מסרבים להכיר בבעיה.
ואיך תנהג רשות השידור החדשה בניהולו של יונה ויזנטל בסיפור הפרשן-הבורר נוימן? מדוברות הרשות נמסר בתגובה: "אנחנו לא מגיבים בעניינים פנימיים שבין הרשות לעובדיה".
אלא שאין מדובר בהתנהלות פנימית בלבד, אלא גם באינטרס ציבורי. בתוכנית הספורט בערוץ 1 ביום שלישי השבוע הופיע נוימן, ובין היתר התייחס למחלוקת על הסכם השיווק בין ההתאחדות ומינהלת הליגה לבין הטוטו ומשרד האוצר. כשהביע תמיכה בעמדת ההתאחדות, לא היה ברור אם הוא עושה זאת מפני שזו אכן דעתו, או מפני שהוא מגן על המעסיקה החדשה הנוספת שלו. בכל אופן, מעתה יש להתייחס בעירבון מוגבל עוד יותר לפרשנותו של הבורר.
נוימן סירב להגיב.
זה לא הגיל, זה התרגיל
"לא אהבתי את השמחה לאיד הזאת. הביקורת על ארבל גרמה לי לתחושה לא נעימה. כולנו נזדקן, כולנו נהיה פחות חדים בשלב כזה או אחר של הקריירה שלנו". כך אמר ניב רסקין בראיון למגזין "פירמה" של "גלובס" ביחס לגל הביקורות על יורם ארבל, שסולק לאחרונה מהבמות הראשיות – ערוץ 1, ערוץ 10 וערוץ הספורט.
יורם ארבל (צילום: משה שי)
יפה מצד רסקין שעל אף רמיזתו לחוסר קולגיאליות מצד ארבל, הוא מגן עליו. הוא יודע שיום אחד, גם הוא עלול להיקלע למצבים מביכים כמו אלה שארבל יצר שוב ושוב. אלא שטענות הציבור כלפי ארבל לא עלו בגלל גילו, וגם "שמחה לאיד" לא ממש היתה, אלא בעיקר זעם מוצדק שהלך וגבר ככל שארבל הפגין זלזול בטענות ובטוענים.
יורם ארבל, שדר עתיר זכויות, התעקש לרקוד בכל החתונות שאליהן הוזמן, גם אם משמעות הדבר היתה פגיעה באיכות עבודתו ובמקצועיותו. שוב ושוב טעה בזיהוי, התבלבל והפגין בורות, העדר מעודכנות והתמצאות. גם שדר בן 20, לו זכה פתאום בפיס הגדול של תקשורת הספורט והפך לנחום-תקום שצץ על כל מסך, היה חייב לעבוד קשה כדי לעמוד בציפיות: לבוא מוכן, לקרוא עיתונים, ללקט מידע מכל מקור אפשרי, לשנן שמות, להצמיד אותם לפרצופים הנכונים, לעקוב בריכוז אחר המתרחש במגרש, ובעיקר – לדעת להפסיק כשהמטלה גדולה ממידותיו, לכבד את עצמו ואת הענף.
אבל ארבל עף על עצמו, וליתר דיוק, עף על הפרסונה התקשורתית שהתנפחה סביבו, וסבר משום מה שדי בה כדי לעשות את העבודה. עזרו לו בכך ראשי הערוצים, שהמשיכו להעדיף אותו על שדרים מוכשרים, להוטים ומחויבים ממנו. גם הם, כמוהו, חשבו שהציבור מטומטם ויסתפק במעטפת ההולכת ומתרוקנת של הכריזמה, הקול הנעים והבעיקר מוכר, היכולת להיחלץ בחינניות מטעויות מביכות – וגם כשהרטינות הלכו וגברו, התעקשו לפמפם בקצב הולך וגובר את ה"אגדה" ההולכת ומתפוררת.
מעסיקיו של ארבל בכל הערוצים נצמדו לאמת שיווקית נכונה: הציבור, ואוהדי ספורט בעיקר, אוהבים אגדות, מסורות, מיתוסים. כל אלה הם הלחם והמלח של תרבות הספורט. אוהדי ספורט הם צרכנים רגשיים, נוסטלגיים, נעים בקלות בין אהבה לשנאה, בין התרגשות לאכזבה. אבל דווקא העמדה הסנטימנטלית הזאת הופכת אותם ללקוחות קשוחים, הרגישים לכל זיוף. בקיאותם הטבעית במושא האהדה שלהם הופכת אותם לצופים ערניים שאי-אפשר לעבוד עליהם. עבודה רשלנית של שדר או פרשן, ובוודאי כשהיא מתרחשת שוב ושוב, תוך זחיחות דעת, מעוררת בהם זעם ממשי, לא "שמחה לאיד". הם היו שמחים מאוד אם "נכס צאן הברזל" של תקשורת הספורט היה מצדיק בפועל את מעמדו, והם מצביעים ברגליים ובאצבעות המטקבקות כשהנכס מתבלבל לחשוב שהם עובדים אצלו, ולא ההפך.
לא ידע לפרוש בכבוד. ארבל בשידור ליגת האלופות בערוץ 2 (צילום מסך)
ארבל הוא לא הפרה הקדושה היחידה בעדר של תקשורת הספורט. הוא סימפטום לתפיסה מקצועית שהגיע הזמן לרענן: צרכני תקשורת הספורט ראויים לאגדות חיות, מתהוות, ובעיקר ליחס מקצועי לעילא, ואת הסטנדרטים הקשוחים האלה על ראשי הערוצים והעיתונים להציב גם מול מספקי הסחורה. ה"עליהום" צריך להיתפס כמחאה רלבנטית, וכדאי לזכור שהוא תוצאה של התעלמות וזלזול בצופים.
אז כן, רסקין, כולנו נזדקן, אבל תקשורת ספורט היא לא אכסניה לתשושי נפש שתפארתם מאחוריהם והם ראויים לבראבו על עצם הישרדותם, אלא דווקא מקום שבו גיל עשוי להיות יתרון משמעותי: ניסיון, פרספקטיבה, הומור עצמי ומקצועיות ללא רבב הם נכסים יקרים שצריך ואפשר לעבוד קשה בשבילם בכל גיל. וכשאי-אפשר, יש לפרוש בכבוד, ואז גם לקבל כבוד.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il