כמו כל גיק ממוצע, גם אני רציתי להתנסות במהירות בגוגל-פלוס. עשרות, מאות, למעשה אלפי טקסטים כבר נכתבו על השירות החדש של גוגל, שהוא הניסיון השלישי שלה לזכות בדריסת רגל משמעותית בעולם הרשתות החברתיות. שני הנסיונות הקודמים (Orkut וגוגל-באז) היו כשלונות מפוארים, ויש מי שיטען שגם גוגל-וייב היה סוג של ניסיון שכזה, ניסיון שהתרסק באופן מרהיב ממש.

הניסיון של גוגל להיכנס לעולם הרשתות החברתיות מובן: הגולשים מבלים יותר ויותר זמן בפייסבוק ופחות ופחות זמן במנוע החיפוש שלה. זמן, הסביר לנו בנג'מין פרנקלין, הוא כסף, וגוגל, כמו כל תאגיד אמריקאי, אוהבת כסף. לכן היא משיקה שירותים שישאירו את הגולשים בתוך האתרים שלה, שייתנו לה מידע, מידע שיאפשר לה להכיר אותנו טוב יותר כדי שתוכל למכור לנו יותר כדי שתוכל לעשות, ובכן, כסף.

(צילום: stratosphaerenlieder, רישיון cc)

המניע המרכזי, וכדאי לזכור את זה, להופעתו של שירות כמו גוגל-פלוס אינו קשור באהבת האדם, גילוי כשל שוק, ניסיון לתקן בעיה או תשוקה לתת לעולם מתנה. המניע המרכזי הוא הרצון של גוגל לשמור על הר המזומנים שלה, ואם אפשר, להגדיל אותו בעוד כמה אינטשים. כדי שגוגל תוכל לעשות זאת היא זקוקה לשיתוף הפעולה שלי, היא צריכה שאני אעבוד אצלה. ומדובר, אני מבקש לטעון בפניכם, בעבודה ממש.

מהרגע שאתה נכנס לגוגל-פלוס אתה מתבקש לבצע כמה משימות. כמובן שאתה לא חייב לבצע את המשימות עד תומן, אחרי הכל אנחנו פה בשביל הכיף ולא בשביל הכסף (הממממ), אבל לא תיחשב אזרח טוב של המרחב הדיגיטלי החדש אם למשל תתעכב בהעלאת התמונה שלך (לא חלפו 24 שעות מהרגע שהצטרפתי וכבר מישהו נזף בי על שלא עידכנתי תמונה בפרופיל שלי).

ואכן, המשימה הראשונה היא הפרופיל. כמו אחרון האנשים שעומדים בתור למס הכנסה, אתה נדרש לספק פרטים על עצמך. לאחר שסיימת למלא את השאלון האישי, בחרת תמונה שמציגה אותך באור הנכון (משעשע אבל לא מדי, מתוחכם אבל לא מדי, אישי אבל לא מדי, חושפני אבל לא מדי, מחמיא אבל הכי שאפשר), הגיע הרגע המרגש שבו אתה פוגש את חבריך לרצפת הייצור. או אז אתה מתחיל לייצר עבור גוגל את המיץ הנפלא שממנו הם עושים ניירות שעליהם מודפסים דיוקנותיהם של אנשים מתים: מידע.

מדהים לראות איך בתוך כמה שעות כולם עסוקים בייצור מידע כמו דבורים עמלות: מה אתה עושה, היכן אתה עושה, עם מי אתה נפגש, מה אתה חושב, למה אתה חושב, הנה סרטון נחמד, הנה תמונה נחמדה, ראיתם את הקישור הזה, ומה עם זה, הוסיפו אותי למעגל, למה לא הוספת אותי למעגל, כמה מעגלים יש לך, למה אתם לא כותבים בעברית, איפה רואים עדכונים של מי שהכניס אותי למעגל אבל אני לא הכנסתי אותו למעגל אצלי, יש יותר מדי מידע, פחות מדי מידע, יש יותר מדי רעש לבן, מה זה רעש לבן, הנה קישור לפוסט נחמד, קיבלתי עדכון במייל שמישהו הגיב לתגובה שהגבתי למישהו שכתב משהו נורא מצחיק, רגע זה ממש מרגש – אפשר לעשות פלוס אחד גם לווידיאו או לסטטוס או לציוץ וכולם יראו שעשיתי פלוס אחד או שלא – זה תלוי בהגדרות הפרטיות שאפשר להגיע אליהן אם לוחצים למעלה על האייקון בפינה הימנית.

גוגל יוצאת מנקודת הנחה, מוצדקת לגמרי, שאף אחד לא באמת צריך להסביר לנו מה עושים במקום החדש והבוהק שלה. על-פי האתוס הדיגיטלי הנוכחי, כל מה שצריך לעשות הוא לתת לאנשים חדר, כמה צעצועים בסיסיים, ולספר להם שזו דרך חדשה "להיות חברתי"; הם כבר יעשו את השאר.

(צילום: טיטובאו, רישיון cc)

יותר מכל נראה שגוגל-פלוס ממחיש עד כמה הצליחה המהפכה החברתית לשכנע את המשתמשים שאם הם לא יתמסרו לעוד "שירות חברתי", הם יהפכו לאנשים הבודדים ביותר בעולם. לכן, כנראה, הם מוכנים לתת את נפשם וזמנם לעוד מקום שבו יעדכנו את כל החברים והלא חברים שלהם, אנשים שהם מכירים ובעיקר שלא, בכל העדכונים שהם כבר עידכנו בפייסבוק או בטוויטר, בבלוג שלהם או במייל שהם שלחו, בסמס או בשיחת טלפון – רק כדי שלא ירגישו שהם רגע אחד לבד.

אחרי הכל, גוגל-פלוס היא לא רשת חברתית אחרת; היא לא רשת חברתית המיועדת רק לאנשי שיווק, רק למהנדסים, רק לחובבי אופניים, רק לילדים, רק לקרובי משפחה או רק למשועממים. לא. היא רשת חברתית המיועדת לכולם, וגם אם אומרים לכם שאמא שלכם לא תגיע לשם – היא בסוף תגיע לשם (כמו שהיא הגיעה לפייסבוק).

גוגל-פלוס היא רשת חברתית בדיוק כמו כל שאר הרשתות החברתיות האחרות. נכון, היא לא באמת מאיימת על פייסבוק ולא ממש מתחרה בטוויטר, היא לא בדיוק בלוג ואינה רק שירות לשיחות וידיאו, יש בה כמה חידושים נחמדים וכמה תוספות נאות, אבל מי שיספר לכם שמדובר בשינוי מהותי, חדשני, דרמטי ויצירתי של עולם הרשתות החברתיות, שתה יותר מדי מנוזל השיווק שמייצרת גוגל. זהו אותו אימפרטיב דיגיטלי בעטיפה קצת שונה, באידיאולוגיה קצת אחרת וביישום טיפה מתחכם: היה חברתי! שתף! דווח! ספר! צרף! עדכן! קשר! הצחק! עכשיו! אמרתי, עכשיו!

האמת היא שעייפתי. עייפתי מלעבוד עבור תאגידים שלא נותנים לי דבר חוץ מתחושה חמימה ש"המון אנשים הכניסו אותי לאיזה מעגל וכנראה שזה אומר עלי משהו". עייפתי מלקרוא אותם עדכונים של אותם אנשים שמעדכנים בשלושה מקומות שונים שבדיוק עכשיו הם ראו את צביקה פיק הולך בדיזנגוף. עייפתי מלראות את תמונות רחיפת הגלים של לארי פייג' ולחשוב שעכשיו אני מכיר אותו טוב יותר. עייפתי מלנסות לבצע התאמה אישית, לתקן את הגדרות הפרטיות, ולקבוע עכשיו (כמובן שאחר-כך אפשר לשנות) מתי יגיע אלי מייל שידווח לי שמישהו תייג אותי בתמונה שלא אני צילמתי.

אני לא מתנגד לכל החברתיות הזו – אני חלק ממנה. יש בה צדדים חיוביים, מרשימים ומאוד מוצלחים. אני רק מוטרד מכך שאנשים עצמאיים, חושבים ודי חכמים לא אומרים את הברור מאליו: יש גבול לכמה אנחנו מוכנים להשקיע בעניין הזה, יש לנו עוד כמה דברים לעשות היום חוץ מלראות אם מישהו עשה פלוס אחד לחוכמת הבייגלה שלנו.

האם יכול להיות שאין להם משהו יותר טוב לעשות?

עכשיו אני ממש מדוכא.