ביום ראשון (24.7.11) פירסמה שיר נוסצקי טור ב"ידיעות אחרונות" שגרר תגובות רבות והתסיס את הרשת. נוסצקי, שהיתה אחראית, כפי שמתברר, על התוכנית האמנותית של מאהל המחאה והעצרת הגדולה שהתקיימה שם בשבת, פירסמה רשימת מכולת של אמנים שניסתה להשיג למטרותיה ולצערה הרב לא היו במלאי.
הטור נתן גיבוי להכרזה של מובילת המחאה, דפני ליף, בעצרת עצמה. ליף הציגה את שלומי שבת כ"מוזיקאי היחיד שהסכים להשתתף". ההכרזה הרימה גבות רבות בקהל, שכן המאהל ברוטשילד הוצף בשבוע שקדם לעצרת במוזיקאים שהגיעו על דעת עצמם להופיע בפני המוחים.
נגן סקסופון במאהל בשדרות רוטשילד בתל-אביב (צילום: יוסי גורביץ, רישיון cc)
היתה זו הכרזה אומללה, שכן לפי מקורות המקורבים למוזיקאים ולהפקת העצרת, נוצר הרושם שהערב כולו תוכנן בחופזה, כך שהיו קשיי לו"ז ולוגיסטיקה שמנעו מהמוזיקאים להגיע ולהופיע. נוסף לכך, היו מוזיקאים אחרים שהיו שמחים לעלות לבמה, אך כלל לא נעשה ניסיון ליצור איתם קשר, מה שלא חסך מהם את התיוג של מי שנמנים עם קבוצת מוזיקאים סוררת שאינה שלומי שבת.
אין בכוונתי לייעץ כיצד לנהל מחאה או לחשוף מה קרה או לא קרה מאחורי הקלעים. את זה עשתה כבר נוסצקי, ובפירוט יתר. "כשקיבלתי את התפקיד לגייס כמה שיותר אמנים לתמוך במחאה, לא היה לי או לכל אחד אחר ממארגני המאבק ספק שתהיה התגייסות המונית", כתבה. הטור נועד להכריז קבל עם ועדה שהמציאות טפחה על פניה.
כיוון שהמציאות מתנהלת לפעמים מחוץ למה שכתוב ב"ידיעות אחרונות", השורה התחתונה רחוקה מלהיות נכונה. גם בהקשר זה איני מתכוון לחשוף יותר מדי ידע אישי, ולא צריך להיות פילולוג כדי לראות שהכל כתוב בטקסט. נתחיל מהסוף: "מספיק להסתכל על מיקה קרני ומיקי שביב", לצד "יהלי סובול, שליווה בנגינה ילדה שגרה במאהל" ו"חמי רודנר, שהגיע עם הילדות", כדי להבין שהיו מוזיקאים שהביעו תמיכה במחאה. גם נועם רותם ובועז בנאי הם בין "יחידי הסגולה" (כך במקור) שזכו למלה טובה מכותבת המאמר.
ומה על כל שאר אמני ישראל? מדוע הם לא באו לחזק את ידיהם או את יתדות אוהליהם של המוחים? לפי נוסצקי, דניאל סלומון אמר ש"יש לי פתאום הקלטות אז נדבר עוד שבוע-שבועיים". נינט ורוקפור מסרו "אנחנו כל-כך תומכים בכם, סוף כל סוף אנשים יוצאים לרחובות, פשוט אנחנו מחרתיים טסים לליברפול". ירמי קפלן נשמע נלהב עם "היום יש לי הופעה, דברי איתי מחר", וגידי גוב פירגן עם "טוב, אולי אני אגיע. אתם עושים עבודה מדהימה". אף שאפשר להתרשם שכוונתם של מוזיקאים אלה טובה, עצם הכללתם בטור נועדה להשמיצם ולהלשין לכולם שהם לא עמדו במלתם.
גם אם הטענות כלפיהם נכונות (וזה עניין שנוי במחלוקת), הדרך שבה הן מובעות אינה הוגנת. הכללת הציטוטים מפי האמנים חשפה תקשורת תמימה, ישירה ובלתי אמצעית שהיתה להם עם מפיקת האירוע; תקשורת שהצגתה בפומבי נועדה לכאורה לחשוף את "פניהם האמיתיות" של המוזיקאים המוזכרים, אך למעשה חשפה את פניה של הכותבת. הם חשבו לתומם שהם מדברים עם מפיקה, הם לא ידעו שהיא בד בבד גם עיתונאית ותחקירנית חרוצה.
זו חוכמה קטנה מאוד לחבוש שני כובעים בו בזמן ולהחליף אותם רק כשנוח. זה מאוד נחמד להתקשר ליחצנים ואמנים בכובע המהפכה וברגע שהתשובה שלהם לא מוצאת חן, להתהפך ולצטט את דבריהם בעיתון של המדינה. זו התנהלות סחטנית: או שיבואו להופיע ויבעירו בנוכחותם את המאבק, או שנשתמש בהם כחומר בעירה כדי לנגח את מי שלא תומך במאבק. כמעט מפתה לחשוב שנוסצקי, גם עיתונאית וגם מקורבת לראשי המחאה, היא האדם המתאים ביותר שאפשר לחשוב עליו לתפקיד.
כמובן שאין זה נכון. גם עיתונאים וגם מפיקים מנהלים קשרים יומיומיים עם יחצנים, מנהלים אישיים ואנשי ציבור. לא כולם נחמדים, לא כולם משתפים פעולה, ולא כולם נותנים לנו את מה שאנחנו רוצים. אבל להוציא החוצה דברים שנאמרו כהתנהלות "מאחורי הקלעים", מקוממים ככל שיהיו, זה פשוט לא חלק מהמשחק.
כשנוסצקי מפרסמת שאביב גפן מוכן להגיע "רק אם השם שלי יוצא ראשון לתקשורת", היא מדביקה לו תדמית נלעגת תוך כדי שהיא מתעלמת מכך שהזמר אמר לה את הדברים הללו בשעה שחבשה את כובע המפיקה. יכול להיות שהדברים היו ראויים לפרסום אם נוסצקי היתה מלכתחילה חובשת את כובע העיתונאית וכך מציגה את עצמה בפני גפן. לעומת זאת, היא מועלת בתפקידה העיתונאי כשהיא כותבת טור מזווית הראייה של מפיקה המבקשת לקדם את נס המרד.
מבולבלים? גם המוזיקאים. מהם רצו לתמוך ולא יכלו, אחרים לא רצו לתמוך ולא חשבו שזכות הציבור לדעת, מהם רצו לתמוך, אבל כותבת הטור לא חשבה בכלל לבקש מהם. כולם מצאו את עצמם באותה קבוצה מאכזבת של "אמנים שאינם שלומי שבת". רובם על לא עוול בכפם. מי פחות מבולבלים? קוראי "ידיעות אחרונות" שלא ירדו לשטח, לא מכירים אישית את המוזיקאים ובכל זאת קיבלו במתנה מבט מציצני, חד-צדדי, לא מדויק ולא מחמיא אל מאחורי הקלעים.
ניר גורלי הוא עורך מדור מוזיקה ב"עכבר העיר אונליין"